המגעים שהתקיימו בין נשיא קובה, ראול קסטרו, ושר החוץ שלו, ברונו רודריגז, לבין הנשיא אובאמה ושר החוץ ג'ון קרי, הם עליית מדרגה נוספת בתהליך הנורמליזציה בין ארה"ב לבין האי הנמצא במרחק 150 ק"מ ממנה, ואשר היה יעד בלתי מושג עבורה שנים רבות.
לארה"ב היה זה אך טבעי לרכוש את קובה ולצרפה לברית, כפי שצירפה מדינות נוספות מדרומה - בין שבכיבושה ובין שבקנייתה. בשנת 1854 נעשה ניסיון ראשון לקנות את האי, שהיה אז מושבה ספרדית, ב־130 מיליון דולר, אך משנחשף העניין - הוא בוטל. יותר מ־40 שנה אחר כך ביקש נשיא ארה"ב אז, וויליאם מקינלי, לרכוש את האי, הפעם ב־300 מיליון דולר, אך גם זה לא עלה בסופו של דבר.
ב־1898, במלחמה עם ספרד, כבשה ארה"ב את האי, הקימה בו בסיסים צבאיים והכירה, לאחר ארבע שנים, בעצמאותו. קובה היתה מפתח אמריקני אל מפרץ מקסיקו, היא היתה ארץ הטבק והסוכר, שימשה אתר תיירות אטרקטיבי והיתה על תקן השותף המסחרי הגדול ביותר של האמריקנים ביבשת. אף שארה"ב לא סיפחה את קובה באופן רשמי, היה האי לסוג של מדינת חסות אמריקנית.
שליש מניצולי השואה חיים בעוני
הגנרל פולחנסיו בטיסטה, שעלה לשלטון בקובה בשנות ה־40, ולאחר שהובס חזר בשנות ה־50 לשלטון, הפעם בעזרת ה־ CIA, היה תומך נלהב של ארה"ב, אולם מושחת עד העצם ושנוא נפשם של הקובנים. על הרקע הזה התרחשה המהפכה של פידל קסטרו ב־1959.
למה לחכות?
ההתחלה היתה מבטיחה, וכך גם ביקורו של קסטרו באמריקה מייד לאחר ניצחונו, אבל כאשר החל להלאים את הרכוש הפרטי ולהתקרב לברית המועצות הקומוניסטית, החריפו היחסים עם ארה"ב. ככל שהגביר את ההלאמה כך הגבירו האמריקנים את הסנקציות מצידם על קובה, עד אשר הוחלט על אמברגו מלא. האמברגו החל מסיבות כלכליות (אזרחים אמריקנים איבדו את רכושם בקובה) ונמשך בשל הדיקטטורה של קסטרו והפגיעה בזכויות האדם.
והיה גם משבר "מפרץ החזירים" ב־1961 - ניסיון כושל של גולים קובנים בגיבוי אמריקני להדיח את קסטרו ולהחליפו בממשל פרו־אמריקני.
לאחר שנות דור הגיע הנשיא ברק אובאמה והכריז כי המלך עירום. אזרחי קובה סובלים סבל רב מן החרם, אבל קובה לא שינתה ממנהגה, ומתברר כי הסנקציות אינן משפיעות. לעומת זאת, מקיימת ארה"ב קשרים מצוינים עם מדינות שבהן מצב זכויות האדם גרוע עוד יותר מזה שבקובה. החלטתו של אובאמה היא הגיונית ומתבקשת, גם אם היא מאוחרת מאוד.
קובה כבר לא תהיה מוזיאון של מכוניות ישנות, הקשרים הכלכליים עם ארה"ב יפרחו והאזרחים יסבלו פחות. יכול להיות שזה יזרז הליכים דמוקרטיים ויכול להיות שלא, אבל דבר אחד ברור - כאשר מדיניות מוכיחה עצמה ככושלת, לא צריך לחכות יותר מ־50 שנה כדי לשנותה.
הכתבה הכי נקראת היום באתר: אחרי 20 שנות נישואים - הבעל הפך לאשתו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו