יום העצמאות של הימין

אווירה במטה הליכוד בגני התערוכה, דקות לפני פרסום המדגמים, היתה מחשמלת. המוני פעילים, עוטי חולצות כחולות עם סמלי הליכוד בחזיתן, דגלי התנועה והמדינה בידיהם, מביטים דרוכים על מסכי הלד הענקיים שהקרינו את הספירה לאחור של שלושת הערוצים.

כשהתבררו התוצאות הם פרצו בתשואות רמות ובריקודים ללא מעצורים. כמה נערות מחו דמעה מעיניהן. רגע מתוק של ניצחון. תחושה אמיתית של מהפך. עניין מוזר כשלעצמו בהתחשב בעובדה שהליכוד בשלטון כבר שש שנים רצוף. וזה קרה עוד לפני הלילה הדרמטי שבו הלכה המפלגה ותפחה עד לסף שלושים המנדטים.

ערב ההצבעה הכל נראה אחרת. הסקרים האחרונים, אלה שהתפרסמו בסוף השבוע האחרון שלפני הבחירות, לימדו על אפשרות לקריסה מתקרבת.

לא רק שהפער בין המחנה הציוני לליכוד גדל, אלא שהליכוד עצמו כבר עמד על 20 מנדטים והיה בדרך למדרון. שמועות על סקרים פנימיים שמצביעים על המשך מגמת ההידרדרות לא הוסיפו צבע ללחיי הפעילים. גם לא לראש הממשלה ולאנשיו.

למרות שכיהן כראש הממשלה ובשאלת ההתאמה לראשות הממשלה לא היה רגע אחד שבו היו לו מתחרים, נתניהו הגיע לבחירות האלה כאנדרדוג מושלם. כזה שרק נס יכול היה להרים אותו מאשפתות. אבל לעיתים ניסים אכן מתרחשים.

קשה לקבל פרספקטיבה על התרחשויות בזמן התרחשותן, וגם כעת, נקודת הזמן הנוכחית עודנה קרובה מדי. אולם בעוד זמן לא רב, כשהאבק ישקע, והממשלה החדשה תעמוד על רגליה, תתחיל ההפנמה של מה שהתחולל כאן בשלושת החודשים האחרונים.

אל מול מסע הסתה ודה־לגיטימציה שלא היה כמותו מקום המדינה, בבחירות 2015 נפל דבר. בחירות 2015 הן, יותר מכל, יום העצמאות של הימין.

לא הצליחו להבין את רחשי הלב של הציבור הרחב. מימין: איתן כבל, יצחק הרצוג וציפי לבני // צילום: רויטרס

השחצנות שהרסה לשמאל

זה קרה בעיקר בגלל שהצד השני איבד לגמרי את הבושה. תפיסת האדנות והבעלות ששידרו אנשי מחנה השמאל, ביהירות ובשחצנות שלא נראו כמותן, מעולם לא היתה בהיקפים ובמימדים כאלה.

גם כשהיה סיוע של עמותות וארגונים, פעם מימין ופעם משמאל, נשמרו גבולות גיזרה כלשהם. למרות היריבות הקשה, התחרות היתה תחומה במסגרת. במקרה שאחד הצדדים רצה לחרוג ממנה, הוא דאג לעשות זאת בצנעה, מתחת לשולחן.

בפעם היחידה שבה נחשפו תרומתן של העמותות למען מועמד לראשות הממשלה ונגד יריבו, אמות הסיפים רעדו. 16 שנים עברו מאותה פרשה ולמרות שסיומה בסך הכל היה בקול ענות חלושה, היא הטביעה את חותמה כסמל של תרבות פוליטית וחוקית קלוקלת.

ההבדל בין אז לעכשיו זה לא רק ההיקפים והסכומים, אלא העובדה שהכל נעשה בגלוי ולעין כל. ישר מהמקפצה. כשהם חמושים ביועצים משפטיים ובתמיכה תקשורתית כמעט מקיר לקיר, יצאו אנשי העמותות לדרך, מיליוני דולרים בידיהם, ופעלו לטובת הצלחת מפלגת העבודה בבחירות.

אם היו מעט יותר צנועים, מי יודע, אולי את הקרב הזה היו מנצחים, או לכל הפחות לא יוצאים כנועים עם ידיים מעל ראשיהם ומגורשים בבושת פנים.

מעדויות שהגיעו מאנשים שהיו במגע עם אחד הארגונים, ראשי קמפיין V15 נהנו מאשראי כמעט בלתי מוגבל ומתקציב הקרוב לאינסופי כדי להגשים את מטרתם.

גם הסכומים המדוברים היו אסטרונומיים. אם מפלגה גדולה כמו הליכוד או העבודה צריכה לנהל קמפיין בתקציב של 40 מיליון שקלים לכל היותר, בידי העמותות השונות היו סכומים גבוהים בהרבה, ובדולרים.

כלומר, מאות מיליוני שקלים במצטבר. כולם נועדו להמליך את הרצוג. אחרי הבחירות היו שהישוו את פעילות המעבר מדלת לדלת כדי לשכנע מצביעים בין V15 לתנועת הימין "אם תרצו". זו השוואה מגוחכת. בידי "אם תרצו", שאכן התגייסו ברגע האחרון לפעילות אינטנסיבית למען שלטון הימין, משאבים דלים לעומת קמפיין המיליונים של השמאל, שבמשך שלושה חודשים שילם לעשרות בעלי תפקידים משכורות מלאות למען הגשמת המטרה.

V15 כמובן לא היה לבד. ארגון עתיר תקציב נוסף הוא ארגון הגנרלים, המסרב עד היום בתוקף להסגיר את מקורות המימון שלו. במשך כמעט שלושה חודשים לא היה אפשר שלא להיתקל, באינטרנט או בשלטי חוצות, במפקד בכיר בדימוס הקורא להחלפת נתניהו.

הפרזנטור המוצלח ביותר שלהם היה מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, בדבריו נגד ראש הממשלה, אף ששמענו את דעתו כבר עשרות פעמים, הפכו פעם אחר פעם לכותרות גדולות בתקשורת, שלקחה כמובן חלק פעיל בקמפיין המתמשך. בשום מסיבת עיתונאים, והיו כמה בחודשים האחרונים, לא נשאלו חבורת הגנרלים בדימוס שום שאלה על מקור המיליונים שמוזרמים להם כדי להפיץ את משנתם שכבר אבד עליה הכלח.

זאת, נוסף על קמפיין של אייל ארד ועמותת "הרוב החדש", ארגון "מיליון ידיים" שיזם את הפגנת השמאל הגדולה, ארגון גנרלים נוסף שהפיץ שלטי חוצות בכל הארץ נגד נתניהו ויו"ר הבית היהודי נפתלי בנט, פרויקט "הדחה 2015" וכן מכון מולד ופרויקט 61.

לא ממליכים, מקפלים. מפנים את מטה V15, אחרי הבחירות // צילום: עמי שומן

ניסו לעבוד על הציבור

קמפיין המיליונים כשל משום שהוא קודם כל שיחק לידיו של נתניהו והוכיח פעם אחר פעם כי הוא צודק בטענותיו. אילו היו נוהגים במעט צניעות, ייתכן שלראש הממשלה היה קשה להעביר את המסר שאליו התכוון.

מי בדיוק רודף אותך? היו אומרים לו, כמה צעירים חביבים בעלי יוזמה שעוברים מדלת לדלת? אבל חוסר כבוד, התנהלות דורסנית, והתחושה העמוקה שהעם איתם, גברו על כל השיקולים האחרים והורידו את עשרות המיליונים של אנשי העסקים האמריקנים וכספי ישויות זרות ומדינות אירופיות ביגון שאולה.

נתניהו הצליח בזמן קצר להוכיח לעין כל כי כל הגורמים הללו חברו נגדו, למעשה נגד הימין, מתוך מטרה ברורה להשתלט על השלטון ולהוציא לפועל מדיניות שרוב הציבור אינו מזוהה איתה ולא סומך עליה.

לתקשורת היה כמובן חלק גדול בזה. הפגנת 30 אלף איש בעד החלפת השלטון הפכה בעוצמת הסיקור להפגנת ענק. עצרת מקבילה עם נוכחות גדולה יותר - הוצנעה.

דבריו הנלוזים והבזויים של יאיר גרבוז סוקרו בסלחנות, ואילו בלבול של נתניהו שאמר כחלון ולפיד - שותפיי הטבעיים, במקום כחלון וליברמן - נחגג בראש הכותרות.

פרשה מגוחכת של מיחזור בקבוקים בשווי 4,000 שקלים העסיקה אותם במשך שבוע שלם, ואילו בנוגע לעשרות אלפי שקלים הקשורים בתאגיד כוח אדם סיעודי שהועברו לכאורה לקמפיין הרצוג נגד שלי יחימוביץ' - איש לא חקר ולא דרש.

כשנתניהו אמר באחד מראיונותיו כי רוב הציבור מעוניין שיהיה ראש הממשלה, הניפה המראיינת שתי גבותיה אל על ולא הבינה מה הוא שח. תחושת הצדק שלהם היתה כה עמוקה וכנה, עד שהסקרים שבהם גוש הימין גדול יותר ובשאלת ההתאמה לראשות הממשלה שבה לא היו לנתניהו מתחרים, לא הצליחו לחדור לתודעתם.

רצונם להחליף את נתניהו היה כה עז, עד כי לא היה אכפת להם לאבד לא רק את יושרתם האישית, שהלכה מזמן, אלא אף את זו המקצועית, כשהסבירו בכל מקום שהרצוג יכול להרכיב את הממשלה.

כמו ילד מיואש שמנסה להכניס חלקים לא מתאימים של פאזל לתוך המסגרת באמצעות כוח הזרוע, כך הרכיבו את הקואליציה הבאה של הרצוג - לקחת מהימין ומהשמאל, מהחרדים וממתנגדיהם, העיקר שיציגו תמונת מצב פוליטית אופטימית שתשכנע את בוחרי השמאל לצאת מהבתים ולתת יד למאמץ הלאומי.

גם בליל הבחירות עצמו, למרות שכבר נפוצו השמועות על הפער בין הליכוד לעבודה שהלך והצטמצם, ניסו השדרנים להעביר מסר כי הליכוד נערך לתבוסה וכי במטה המפלגה שולטת אווירת נכאים. וכל זה כשהקלפיות עודן פתוחות.

ניצחון מריר־מתוק. נפתלי בנט בערב הבחירות // צילום: לירון מולדובן

ההתגייסות הדתית־לאומית

ניצחון הליכודניקים היה מתוק, אולם יותר מכך, מבחינתם מדובר היה בנקמה מתוקה לא פחות. העמותות, הקמפיינים והתקשורת העניקו לנתניהו את הדמון שלו היה זקוק יותר מכל כדי להחיות את הקמפיין.

עם כל הכבוד, להוציא מאות אלפים מהבתים אחרי שש שנים בשלטון ולגרום להם להסתער על הקלפיות מתוך תחושת שליחות והתגייסות, כנראה גם נתניהו לא היה יכול לבצע זאת ללא אותו "סיוע" עוין וחסר גבולות.

מעבר לראשי הקמפיין - ראש מטה הבחירות מומו פילבר, ראש מטה ההסברה ניר חפץ, יועץ התקשורת הפוליטי שי חייק, מנהל הקמפיין אהרון שביב ובועז סטמבלר, העסיק מטה הליכוד יועצים נוספים לפרויקטים מיוחדים.

מאיר סויסה היה אחראי על תיק העמותות ועל ענייני מבקר המדינה. במשך יותר משבוע הצליח, באמצעות חברי הכנסת ועו"ד דוד שמרון, לגרום לתקשורת לעסוק בעניין, כמעט בעל כורחה.

על תיק הדתיים־לאומיים הופקד איש יחסי הציבור אבי לרנר. כשנשכר לתפקיד, איש עדיין לא העריך מה יהיה גודל ההשפעה של הדתיים על תוצאות הבחירות.

כבר מהרגע הראשון היה ברור למנהלי הקמפיין כי מאגר הקולות הגדול ביותר שממנו אפשר לשאוב קולות לליכוד נמצא בבית היהודי. בתחילת הדרך הסקרים לימדו על 17 מנדטים למפלגה הדתית. פרשת אלי אוחנה והתנהלות בלתי ממוקדת ובעייתית של נפתלי בנט הביאו להורדה ממספר המנדטים חזרה ל־12 הנוכחיים.

הקולות האבודים הגיעו בחלקם לליכוד, אולם גם למפלגות אחרות כגון כולנו ומפלגתו של אלי ישי. נתניהו ידע כי במצב העניינים הנוכחי, התקשורת לא תאפשר לנשיא המדינה להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה עליו, במקרה שהפער בין המפלגות הגדולות יהיה שניים־שלושה מנדטים לטובת הרצוג.

מה גם שליברמן וכחלון סירבו לומר במי יתמכו. כך נרקמה, כחודש לפני הבחירות, התוכנית לשתיית המנדטים של בנט, בניהולו של לרנר, כשבחזית עמדו חברי הכנסת הדתיים של הליכוד: ציפי חוטובלי, שהחזיקה בתיק יהודה ושומרון במטה, זאב אלקין שנחשב לדמות מוערכת מאוד במגזר, וכן יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין - בעל התפקיד הבכיר ביותר בתוך הליכוד השייך למגזר.

זה החל מחיבוק דוב חם וקטלני. הליכוד ונתניהו הקפידו לא לתקוף אפילו פעם אחת את בנט במהלך הקמפיין. אם בבחירות שעברו התפרץ עליו נתניהו על תמיכתו בסרבנות ולאחר מכן, בממשלה, האשים אותו בהדלפת חומרים מהקבינט, במהלך הקמפיין הקפיד לומר מעל כל במה ובכל ראיון כי בנט יהיה השותף הבכיר ביותר.

בנט, שעשה קריירה מהחיכוך עם נתניהו, הרגיש שחונקים אותו. הוא החל לתקוף את הליכוד על ימין ועל שמאל. אבל נתניהו רק לפת עוד יותר את זרועותיו והודיע כי לא תהיה ממשלת אחדות.

בניגוד לניסיונות ראשי ממשלה מהליכוד בעבר לפנות למרכז על מנת לקחת כמה מנדטים משם, נתניהו החליט הפעם לזנוח לחלוטין את הניסיון. במרכז יש את יאיר לפיד וכחלון. יתרונותיהם עליו במגזר הזה ברורים.

גם אילו היה מצליח להעביר קולות מהעבודה, סביר להניח שהיו נוחתים איפשהו באמצע הדרך, אצל לפיד למשל, ולא עושים את כל המעבר לליכוד. לכן הוחלט על קמפיין שכל כולו פנייה לימין. רק לימין.

במהלך מערכת הבחירות ביקר נתניהו במכינות קדם־צבאיות ביהודה ושומרון, באריאל ובהר חומה בירושלים, כשכל הזמן הזה הוא מקיף את עצמו בחוטובלי, באלקין ובאדלשטיין.

גם כשניסה בנט לחגוג על חשיפת "מסמך הוויתורים", שיגר נתניהו לקידמת הבמה את בגין, כדי לסוך אמינות מפי מי שהיה שם בזמן השמינייה, וכן את יולי אדלשטיין - שוב כדי לאותת לדתיים.

רק בשבוע האחרון, במהלך הבליץ התקשורתי, התראיין נתניהו פעמיים לערוץ 7 וכן לאתרים מגזריים, כגון "כיפה" ו"סרוגים", שבסיטואציה אחרת סיכוייהם לקבל ראיון עם ראש הממשלה היו קלושים.

בימים האחרונים לקמפיין, שהצליחו להעביר עשרה מנדטים ממפלגות הלוויין לליכוד, נועץ נתניהו רבות עם לרנר, אלקין וכן עם יריב לוין. הצוות הכין כמה תרחישים אפשריים ודרכי תגובה אפשריות, כולל נוסח הנאום בגני התערוכה בהתאם לתמונת המצב שתשתקף במדגמים.

יסתפק בתיק האוצר? משה כחלון חוגג, השבוע

ועכשיו - למשא ומתן

הקואליציה המסתמנת הבאה של נתניהו תתבסס על השותפים הטבעיים. לא רק כי כך התחייב, אלא כי זו הקואליציה היציבה והנוחה ביותר. אבל היא לא תהיה חפה מחיכוכים.

בנושאי דת ומדינה יש לא מעט חילוקי דעות מהותיים בין המרכיבים: ליברמן והחרדים בנושא חוק הגיוס, וכן החרדים והבית היהודי על השליטה במשרד הדתות. אולם החיכוכים קטנים בהרבה מאשר שותפות מהמחנה השני. הדבק המרכזי של קואליציית ימין הוא לא רק רצונם הטבעי של חברי הכנסת להימנע מבחירות, שזה עניין משותף לכל סוג של קואליציה, אלא רצונם של בוחרי המחנה כולו כי נתניהו יישאר ראש הממשלה.

מצביעי בנט, למשל, עשויים לתמוך במהלך לפרישה מהקואליציה והפלת הממשלה אם תלך לוויתורים טריטוריאליים, אולם לא יסלחו לו אם יחליט לפרוש על נושאי דת ומדינה או על תיקים ותפקידים.

המצביעים הדתיים הרבים שעברו בימים האחרונים לתמיכה בליכוד מביטים כעת בתקווה, אם כי גם במעט חשש, במהלכיו של נתניהו בהרכבת הממשלה. ראשית, הם מעוניינים כי שרי הבית היהודי לא ייפגעו כתוצאה מהירידה במנדטים שהבטיחה את הישארות הימין בשלטון.

שנית, הם מצפים כי נתניהו יתייחס ברצינות לחברי הכנסת הדתיים בליכוד וימנה לפחות אחד מהם, אם לא שניים, לשרים. המועמדים המיידיים בהקשר הזה הם ציפי חוטובלי וזאב אלקין. נוסף על יו"ר הכנסת שיישאר ככל הנראה יולי אדלשטיין.

צמצום מספר שרי הממשלה בממשלה הנוכחית, מהלך שבו מתהדר יאיר לפיד, לא תרם בסופו של דבר ליציבות השלטונית. ההפך הוא הנכון. ההערכה היא כי נתניהו יחזיר את המצב לקדמותו וירכיב קואליציה על בסיס תפקיד שר לכל שלושה ח"כים בקואליציה. במקרה כזה לידי הליכוד יגיעו עשרה תפקידי שר. חמישה מכהנים.

לגבי היתר נתניהו יצטרך להחליט בין אופיר אקוניס, גילה גמליאל, ציפי חוטובלי, זאב אלקין, יריב לוין, חיים כץ, דני דנון, בני בגין וצחי הנגבי. למרות הגידול במנדטים, בצמרת נותר צפוף.

קמפיין טוב וחריצות. יאיר לפיד // צילום: יהושע יוסף

מכה כואבת במיוחד לעבודה

במחנה הציוני בעיקר מלקקים את הפצעים. המדגמים, ומאוחר יותר תוצאות האמת, היכו אותם בתדהמה. במחנה הציוני השתכנעו כי הרכבת הממשלה בראשותם תהיה אפשרית אחרי הבחירות.

כמו הבדיחה על ההוא שהפיץ שמועה שבחנות הפינתית מחלקים אוכל בחינם וכשראה את התור משתרך, נעמד בו גם הוא. כמו ב־2009, כשהצליחה ציפי לבני לשכנע את בוחרי השמאל, ובעיקר את עצמה, כי הרכבת הממשלה אפשרית, כך התפתו כעת במפלגה לפרשנויות המופרכות כאילו הפעם יש היתכנות כזאת. לכן המכה שספגו ביום שלישי בלילה היתה כואבת במיוחד.

אחרי פרסום התוצאות אמר יו"ר מטה הבחירות, איתן כבל, כי על המחנה לעשות חקר מעמיק כדי להבין מדוע הם לא מצליחים פעם אחר פעם להביא בוחרי מרכז־ימין לשורות מפלגת העבודה.

אפשר להעריך שזה לא יקרה. כבל, הרצוג ולבני כל כך תפוסים במשנתם המדינית, עד שאיבדו למעשה את יכולתם להחזיק בתפיסה רציונלית, מה שהביא אותם להיאחז בחלומם מכוח אמונה יוקדת התלושה לגמרי מהמציאות והפכו אותה למעשה לסוג של דת חדשה. לרוב הציבור, המונח עם רגליים מעט יותר יציבות על הקרקע, אין אפשרות להתחבר לזה, ולהם לא להתחבר אליו. לכן כשדיברו על הצורך בהחלפת נתניהו במונחים של "תקווה" וכיוצא באלו, דיברו בעיקר לעצמם, לא לציבור הרחב.

חקר מעמיק, אם כן, לא יהיה, אבל קרב סכינים יהיה גם יהיה. הרצוג הוא שועל קרבות ותיק. הוא יודע היטב שימיו כיו"ר המפלגה ספורים. מה שהוא עשה ליחימוביץ' רק לפני שנתיים, יגיע עכשיו לפתחו, כנראה על ידי אותה יחימוביץ'.

הגלגל במפלגת העבודה מסתובב במהירות. רק לפני שבוע קראה יחימוביץ' בעיתון זה כי בכיר במפלגה טען כי הרצוג ניהל נגדה קמפיין נגטיבי מאסיבי בעלות 40 אלף שקלים.

יחימוביץ' ידעה על הקמפיין הזה - שכלל הפצת אלפי מסרונים ותכתובות אי־מייל - בזמן אמת, אולם הרצוג הכחיש בתוקף כי הדבר קשור אליו. כעת היא צריכה להחליט אם היא מאמינה לו.

אבל לא רק יחימוביץ' תהיה במשחק. גם עמיר פרץ, שגייסותיו לא עזבו למעשה מעולם את מפלגת העבודה, גם כשיצא להרפתקה הקצרה במפלגת התנועה, ירצה להתמודד.

מפלגה נוספת המלקקת את פצעיה היא הבית היהודי. נפתלי בנט זיהה את סכנת איבוד המנדטים בזמן אמת, אולם לא הצליח לעשות דבר כדי לעצור אותה. בינתיים הלך הקמפיין שלו והסתבך עם עצמו.

זה החל במסר המזגזג של מפלגה שבתחילת הדרך ביקשה להיות ליכוד ב' שיתייחסו אליה כמפלגת שלטון - עם קמפיין ההיפסטר המתנצל - והסתיים אחרי פרשת אלי אוחנה במרדף אחרי רבנים ואנשי הזרם החרד"לי.

בדרך גם חזינו בקמפיין אגרסיבי נגד הליכוד וראש הממשלה, דבר שמצביעי הבית היהודי לא אהבו, בעיקר משום שהצד השני רק ליטף וחיבק.

זה הגיע לשיא בפרשת "מסמך הוויתורים" השקרי שבנט הכריז עליו כאמיתי ומבוסס, כמובן תוך ניצול חוסר הוודאות הראשוני, למתקפה חזיתית נגד נתניהו. חלומו של בנט הוא להתמנות לשר החוץ, אולם מפלגה בסדר גודל זה אינה מצדיקה תפקיד כה בכיר.

ליברמן הצליח לקום

יאיר לפיד ומשה כחלון יכולים לרשום לעצמם הישג בבחירות. לפיד הצליח באמצעות קמפיין טוב וחריצות יוצאת דופן להיחלץ מקריסה מוחלטת אחרי קדנציה איומה ונוראה בתפקיד שר האוצר.

כחלון, שמעולם לא כיהן בתפקיד בכיר בממשלה, יתמנה ככל הנראה לתפקיד שייעד לעצמו ושהבטיח לבוחריו. סביר להניח שכחלון לא יסתפק בתפקיד שר האוצר וידרוש בהסכמים הקואליציוניים שורה של צעדים שיבטיחו לו חופש פעולה כדי לא להפוך את התפקיד לארון הקבורה הפוליטי שלו.

קמפיין הרגע האחרון עבד. אילן גילאון וזהבה גלאון

ההתעוררות של מרצ

גם מרצ ניצלה ברגע האחרון מכיליון. במשך שבועות ארוכים היה נדמה כי קמפיין "זה אנחנו או הוא" של המחנה הציוני אינו מצליח לפגוע במפלגת השמאל הנישתית, אחרי אכזבת 2009 שהותירה את מרצ עם שלושה מנדטים בלבד.

אולם ברגע האחרון מעבר מנדטים למפלגה הגדולה בגוש, במקביל למה שהתחולל במחנה הימין, החל לכרסם גם בה.

למזלה של גלאון, בניגוד לפעם הקודמת כשמרצ היתה בראשות חיים (ג'ומס) אורון, הפעם היא תפסה את זה בזמן והחלה לזעוק בכל מקום כי מרצ עשויה להיעלם מהמפה הפוליטית.

לפחות על כמה אלפי בוחרים זה אכן השפיע, ומרצ שרדה גם את מערכת הבחירות הזאת עם 5 מנדטים.

קרב קשה במיוחד. אביגדור ליברמן // צילום: דודי ועקנין

הקרב של ליברמן

מפלגה נוספת שהצליחה לעמוד על רגליה אחרי הבחירות היא ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן. מדובר במפלגה שרגילה לעמוד תחת חקירות ומעצרים גם בזמן בחירות, אולם הפעם הקרב היה קשה במיוחד.

ישראל ביתנו גם כך לא התאוששה בקדנציה מעט בעייתית מבחינתה, שהחלה עם חיבור לליכוד וריצה משותפת, מה שהביא לטשטוש זהותה של המפלגה אל מול מפלגת השלטון.

זה נמשך כשליברמן פרש מהחיבור עם הליכוד בעיתוי אומלל עם פרוץ מבצע צוק איתן, וזה הסתיים כמובן בחקירות נגד המפלגה ופרישת כל בכיריה. בזה אחר זה נטשו שרי המפלגה, יאיר שמיר, יצחק אהרונוביץ', עוזי לנדאו והמזכ"לית פאינה קירשנבאום, והותירו את ליברמן עם אנשי השורה השנייה והשלישית שאותם העביר לקידמת הבמה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו