התקיפה בסוריה: מהירות ואסטרטגיה

מפת המערכה: אי שם אחרי האכזבה מחולשת חמאס בצוק איתן ומן האלימות הכושלת של הפלשתינים ביהודה ובשומרון, וכן הקשיים הפוליטיים בהפעלת חיזבאללה מתחומי לבנון - נולד המיזם המשותף לפתוח חזית ייחודית נגד ישראל ברמת הגולן. איראן וחיזבאללה פטרו את המעורבים מכל לחימה שגרתית לצידו של בשאר אסד. הם הקימו יחידה ממודרת לפגיעה בישראל. בראשה עמד הנסיך ג'יהאד מורנייה, שבהיותו בנו של עימאד זכה בטרם מלאו לו 25 שנים להצטלם בטהרן עם עלי חמינאי.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

הפעילים הניחו במשך כשנה כי הם פועלים מתחת לרדאר הישראלי, וטרם נחשפו. הכוונה היתה להקים בסיס לכוח זעיר אך יעיל, שיפעיל טילי נ"ט, רקטות, ירי צלפים, אולי אפילו חטיפת חייל וחדירה ליישוב ישראלי.

ביום שבו חוסלו השבוע מפקדיו הם יצאו מדמשק ונסעו לאורך קו החזית מול ישראל תוך ביקור בעמדות מפתח. מישהו ראה אותם. מישהו החליט במהירות כי הגיע המועד לפגוע בהם. זה לא סתם חיסול הפיקוד אלא סיכול ממוקד אסטרטגי. בעוד השיירה עושה את דרכה בחזרה - היא החלה אי שם בבוקר ועתה היתה השעה כבר 12:41 - נחתו עליה הפגיעות מן האוויר. זו היתה הצלחה רבה. אולי רבה מדי.

ישראל אינה מנדבת מידע מי פגע. מקורות זרים טוענים כי צה"ל עשה כן. כוח הפיקוח של האו"ם - שישראל הצילה את אנשיו לפני זמן מה מהידיים הרצחניות של המורדים בסוריה - הצביע על צה"ל כאחראי. אין לדעת. אך דבר אחד ברור: אם ישראל אכן חיסלה את היחידה החדשה אשר הוקמה ללחום נגדה, כי אז ההחלטה התקבלה כבר לפני שבועות או חודשים בממשלה; וההיתר ניתן למשה (בוגי) יעלון לטכס עצה עם בני גנץ, אמיר אשל והרצי הלוי, והביצוע יכול היה להתנהל על פי שני קווים מקבילים:

תכנון ממושך ומדויק ופרטני של פגיעה בראשי היחידה החדשה, כפי שכנראה אירע לפני שמונה שנים לעימאד מורנייה; או ידיעה כי הנה המטה כולו יוצא לסיור סיכום וההצלחה דורשת פעילות מיידית, כפי שכנראה אירע לבנו ג'יהאד מורנייה. השאר, ניחושים.

פוליטיקה? מסע בחירות? לא באמת, אולי בשוליים.

חורקת, אבל רצון העם

במסגרת בחירות 2015 ראוי להכריז כבר עתה על התרת נדרים סיטונית. הציבור האחראי משחרר מראש את כל עסקניו ומנהיגיו מן ההתחייבויות שלהם, שממילא לא יכובדו עם סגירת הקלפיות ב־17 במארס.

בנימין נתניהו הודיע כי לא יקים ממשלת אחדות לאומית. יצחק הרצוג חמק מלומר אם יישב בממשלה בראשות נתניהו. עמית סגל מערוץ 2 ניחם את הרצוג כי גם נתניהו סירב לומר דבר זהה מכיוון הפוך.

זהבה גלאון אינה יודעת עדיין אם מרצ תיכנס לכנסת הבאה אבל היא כבר יודעת שלא תיכנס לממשלה הבאה עם חצי עולם. אביגדור ליברמן לא ימצא עצמו בממשלה אחת איתה. רק אצל יאיר לפיד ניכרים סימני בגרות ראשונים, הוא יישב סוף סוף עם החרדים בתנאי שלא ייגעו בחוק הגיוס שהעביר בעמל רב בכנסת היוצאת.

הכל יוצג בטלוויזיה ויושמע ברדיו ויודפס בעיתונים בהתרסה כלפי האישים שפיטפטו הבטחות בלי כיסוי, וכמובן שהם יחושו מבוכה. לפיכך יש להפעיל את נוהל "כל נדרי": הנדרים לא נדרים והשבועות לא שבועות, ואנו מתירים להקים ממשלה עם העבריינים. לא הפליליים, כמובן. רק כפרפרזה מלשון התפילה.

הישראלי המצוי, השפוי באמת, שחרד לגורל מדינתו בשנים אלה של אלימות וקשיים כלכליים בארץ ובעולם, רוצה ממשלת אחדות לאומית. רק הקיצונים מימין ומשמאל תמיד מתנגדים. יש בארץ ארבע סיעות שהן ליבת הממשלה - הליכוד, המחנה הציוני, יש עתיד וכולנו; ויש מעגל שני המוזמן בכבוד - הבית היהודי ומפלגת שלנו מימין, ומרצ משמאל. אם אלה יוכלו להשלים עם מה שנתניהו יסכים לו מכאן, ואלה עם מה שהרצוג יסכים לו מכאן - מה טוב. השאר מתבקשים לתפוס מקום על ספסלי האופוזיציה במליאת הכנסת.

תפיסה זאת אינה מייתרת את הצורך במאבק דמוקרטי תקיף. יש בין המפלגות האלה - לרבות סיעות הליבה - 50 גוונים של אפור. בכל תחום, בביטחון ובמדיניות החוץ ובמעמד בתי הדין הרבניים ובאיום על ייחודו של בג"ץ ובפתרון הבעיה הקשה מכל של דיור לזוגות הצעירים. ככל שאחת הסיעות תהיה גדולה יותר, היא תגיע להישג ניכר יותר בהסכם הקואליציוני, וזה טעם המאבק.

נכון שהיה לבחור סיעה מובילה עם 40 ח"כים. גם נכון שאילו ניתן לבצע שינויים בשיטת הממשל, צריך היה לנסות תיקונים אלה. אבל יש מציאות ויש דמוגרפיה נוכחית של מיפוי סיעתי, וכל הישג של נתניהו או הרצוג, נפתלי בנט או משה כחלון - אינו יותר מתוספת דרמטית של שניים או שלושה ח"כים לסיעתם, אז מה?

עדיין אין ספק כי המשילות אפשרית. הממשלה היוצאת נכשלה מפני שמרכיביה לא עמדו בהתחייבותם. הם חתמו, ונמלטו, הצהירו ונסוגו. אך כיצד אפשר היה למשול ביעילות לא מבוטלת? אילו כל ראש סיעה בקואליציה היה מקבל על עצמו להיאבק דווקא על הפשרה שאינה לרוחו, אבל התחייב לה.

הכל דוגמאות תיאורטיות: אם, למשל, ייקבע בהסכם הקואליציוני כי הליכוד מוותר על חוק הלאום בכנסת ה־21 - נתניהו הוא שצריך להוביל את המהלך למימוש הפשרה, ולא ציפי לבני; ואם יוסכם כי בשום מקרה לא תיפסק הבנייה בהתנחלויות - יצחק הרצוג חייב לנהל את הוויכוח המר עם השמאל, לא נתניהו; וכך בכל תחום. 

כאשר מי שוויתר למען הפשרה משיג לה רוב - תיתכן משילות גם אם אינה אידיאלית. היא תלויה לא בתוכן הפשרה אלא באמינות מימושה.

עד כה התנהלה מערכת הבחירות בנימה אחרת. כל ראש מפלגה חתר לבידול מובהק יותר של עמדתו. כך מנחים אותם יועצי הבחירות. אני משוכנע כי ההפך נכון: מי שיאמר כי מייד למחרת הבחירות יחתור להקים ממשלת אחדות לאומית יזכה לאהדה, לתמיכה מובהקת בגוש הגדולים של הציבור המתכוון להצביע לאחת מארבע סיעות הליבה של הקואליציה הרצויה הבאה. מי שיאמץ נוסחה זו - נגד המגמה הבדלנית של היועצים - יקבל גם דיבידנד פוליטי.

למיטב זיכרוני, היה רק ראש ממשלה אחד שאימץ תפיסה זו - יצחק שמיר באחת מן המערכות בשנות ה־80, ולא הצטער. כי בניגוד לצעקנים מימין ומשמאל ממשלת אחדות (ברמת תפקוד סבירה עם חריקות וקלקולים) היא ביטוי לרצון הפנימי העמוק של הרוב הדומם.

 

אין נושא, אין התייחסות

כל שבוע במערכת הבחירות וקושיותיו:

• העיתונאי רזי ברקאי פירסם פעמיים בערוץ 10 ובגלי צה"ל כי הוצע לרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי לתפוס את המשבצת של הביטחוניסט ברשימת "המחנה הציוני" והשיב בתבונה, שכל עוד לא השתחרר מהחקירות הפליליות בעניינו לא ייכנס לשדה הפוליטי. שאלתי את יצחק הרצוג והכחיש בתוקף. לא היתה הצעה כזאת, אבל לא פירסם כל הודעה בנדון. תמוה.

ביררתי ונאמר כי גלי צה"ל נמנעו מלפרסם הכחשה מפני שממילא לא ייחסו את ההצעה במפורש להרצוג (אז מה?) זה יותר תמוה מפני שיועצו של אשכנזי לא הכחיש כלל ועיקר. לשאלתי השיב כי "איננו מתייחסים לנושא". אם אין נושא - מדוע לא לומר זאת? כנראה שיש.

נדמה שהיועץ המשפטי יהודה וינשטיין והמשטרה רוצים להוציא את אשכנזי יבש מן המים. כך נראה מן ההתחלה. אין לי גם ספק כי יסגרו את תיקו. לא אכפת להם אם, כמה וכיצד חתר אשכנזי בלשכת הממונה עליו אהוד ברק (ממליץ לראשי הפרקליטות והמשטרה לקרוא חוברת חדשה מכתבי מנחם בגין על מרות הממשלה על גורמי הביטחון, אבל מי שם היום לב למורשת הדמוקרטית והליברלית של ענק זה?).

• ציפי חוטובלי ואבי דיכטר המתמודדים בלהט על מקום טוב ברשימת הליכוד הם רק חפ"שים (חיילים פשוטים) על לוח השחמט המאוס של הפריימריז במפלגתם. הגורל קלע אותם למערכה, שיכלה ליפול על כתפי כל מתמודד אחר. הדילים והמאכערים ניצחו, ואבוי לכבודם של המנצחים והמפסידים כאחד.

ח"כ ציפי חוטובלי // צילום: דודי ועקנין

• אין ספק כי מרב מיכאלי קראה בשידור בגלי צה"ל לאימהות לא לגייס את בניהן, אבל נכון שמאז, נקטה עמדה עקרונית והפגינה פעילות בכנסת המעידות כי חזרה בה. גם אין ספק שהפרופסור יוסי יונה עודד סרבני שירות בצה"ל בהישלחם לשטחים. המחנה הציוני הבטיח כי חזר בו. טוב ויפה, אבל מדוע שהבוחר הסביר יעדיף מי שתיקן את דרכיו על פני מי שמעודו לא מעד?

• כיצד הבית היהודי אינו נבוך להציב במקום התשיעי את המועמד בצלאל סמוטריץ', שערך הפגנה של בעלי חיים נגד הומוסקסואלים וניהל מאבק נגד העסקת ערבים. אם בית כזה עומד על יסודות איתנים - אנחנו נוטים לנפול. 

• מרצ היא מה שהיתה מרצ. עסקניה שמרו לעצמם את כיסאותיהם בכנסת. אותם אנשים, אותן פנים, כך לא מפיחים רוח מהפכנית. נכון לומר לה "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים".

ח"כ מירב מיכאלי // צילום: דודי ועקנין

התנופה של התקיפה

השבוע הפניתי שימת ליבם של היסטוריונים אל האלוף דוד עברי, ששמע מפי מנחם בגין בזמן אמת דברים על הקשר בין עיתוי תקיפת הכור הגרעיני בעיראק לבין הבחירות הקרבות. קיבלתי צרור פניות לפענח את החידה. זה הפתרון:

החלטת הממשלה להשמיד את הכור הגרעיני קדמה להכרעה בדבר הקדמת הבחירות. הטיפול הוטל על בגין, שר החוץ יצחק שמיר, הרמטכ"ל רפאל איתן ומפקד חיל האוויר עברי. בגין הסביר כי ישראל חייבת לתקוף לפני הבחירות. מדוע לא אחריהן?

עד שתיבחר ממשלה חדשה אשר תלמד את הנושא תחלוף כמחצית השנה, אמר בגין לעברי, ובינתיים כמה עשרות קילוגרמים של חומר בקיע היו בדרכם מצרפת לעיראק. אם יוכנס לכור הוא ייהפך לאתר "חם" והפצצתו תתבטל מחשש שתיהפך לאסון אקולוגי בינלאומי.

היתה סיבה נוספת: ראש האופוזיציה שמעון פרס האמין כי צרפת תפקח על המתרחש בכור העיראקי ותמנע את ייצור פצצות הגרעין. בגין חשש כי אם פרס יגבר עליו בבחירות - לא תהיה תקיפה של הכור. טיעונים ענייניים לגמרי.

בכל זאת עשה בגין שימוש בתקיפת הכור לצורכי הבחירות. מראש הוסכם כי ישראל לא תודיע דבר, אלא אם כן דבר התקיפה יפורסם ממקורות זרים. יום אחד, סמוך לחג השבועות 1981, התפרסמה בירדן ידיעה עמומה על מטוסים שחגו ליד הכור. בגין ניצל זאת ופירש את השידור מירדן כהודעה על תקיפת הכור, ונתן לה תנופת פרסום בינלאומית.

האמריקנים זעמו והטילו אמברגו על משלוחי נשק לישראל. בגין זכה בבחירות.

ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין ז"ל // יעקב סער

שש מתוך חמש

הגידול המשמעותי בשיעור הנשים המועמדות לכנסת הוא הישג למאבק ממושך וחיובי. ההצלחה כה בולטת שמתעוררת שאלה אם יש להמשיך בשיטת שריון המקומות לנשים גם במערכות הבחירות הבאות. אולי ראוי לקיימה על תנאי.

מכל מקום מפלגות שונות גאות בנוכחות הנשית, בהן המחנה הציוני, יש עתיד, כולנו, מרצ וישראל ביתנו. מישהו מבודח שיגר לי הצעה לסיסמת בחירות למפלגות הללו: "הצביעו לנו - אצלנו יש שש נשים בחמישייה הראשונה". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו