זה קרה אחרי ארבע שעות, עשרים ותשע דקות ושנייה אחת. צעד אחרון עם רגל שמאל קדימה, ועם רגל ימין המשותקת מאחור. חזה מתוח לפנים. ומבט כל כך נרגש בעיניים.
"וואו, וואו!!!" שאג האצן בחולצה מספר 424, הניף ידיים לשמיים ונשכב על הכביש כלא מאמין. אחר כך קם, קיבל מדליה וגם מרק ירקות חם.
ואיש אחד, שלא הכיר, ניגש אליו בעיניים דומעות. "אתה מלך", צהל האיש וחיבק את האצן דקה ארוכה. "קוראים לי אמוץ", הוא אמר, "יש לי ילד בן 8 שסובל גם הוא משיתוק מוחין, בדיוק כמוך. אני רץ מרתון כבר כמה שנים, רק בגלל שהבן שלי לא יכול לעשות הרבה דברים, ובטח לא לרוץ כמוך. אני בוכה עכשיו כי רק מי שיודע מה זאת הפגיעה הזאת יכול להבין את ההישג הענק שלך".
יניב מוסרסקי (28) הוא הישראלי הראשון החולה בשיתוק מוחין ורץ מרתון. קצת יותר מ־42 קילומטרים, עם רגל ויד משותקות. ערב לפני המירוץ שאלתי אותו איך הוא יעשה את זה.
"אני חושב שכל החיים שלי הובילו אותי לרגע הגדול הזה", אמר בהתרגשות. "תמיד חייתי עם אנשים רגילים, ותמיד היו לי שאיפות וחלומות ויעדים גדולים להשיג. ועמדתי בהם. אני לא מוותר לעצמי. אני יודע שאני חייב לחלום על האהבות שלי ולהשיג אותן".
בגיל חצי שנה התקבלה האבחנה
הוא נולד בראשון לציון ליעקב (72) ודורה (61). אבא מורה למוסיקה, אמא אחות. כשהיה בן ארבעה חודשים הבחינו הוריו שמשהו לא כשורה. שבכל פעם שהיה צריך לתפוס חפץ, עשה זאת ביד שמאל, ולא הפעיל בכלל את יד ימין.
בגיל חצי שנה התקבלה האבחנה: שיתוק מוחין (CP). יד ימין ורגל ימין, אמרו הרופאים, יהיו משותקות לכל החיים. "שכלית לא נפגעתי", אומר יניב. "אני לא יודע אם לקרוא לזה מזל, אבל אפשר למצוא בזה נחמה".
ועדיין, כבר מגיל צעיר ראה את ההבדלים בינו לבין ילדים בריאים, וזה לא היה פשוט. "לא אשכח איך בגיל 6 ראיתי ילדים שמטפסים על הגדר, ואני לא יכולתי לעשות את זה, כי צריך בשביל זה שתי ידיים. גם שרוכים לא יכולתי לקשור. היו מקרים שהשרוכים היו נפתחים לי בבית הספר, אז הייתי מבקש מהמורה שתעזור לי".
עד גיל 7 הלך לחינוך המיוחד, אבל אז החליטה אמו שלא עוד. שהילד שלה ילמד בבית ספר רגיל.
"היא נלחמה עלי שחבל על הזמן. הפכה עולמות והצליחה שאלמד בבית ספר יסודי רגיל בראשון לציון, ושם הלכתי לכיתה א'. היתה לי סייעת שעזרה לי לכתוב ביד שמאל - עד היום אני לא יודע אם אני שמאלי באמת או שזה בגלל הנכות. מבחינה לימודית לא היתה לי שום בעיה. הייתי ילד שאפתן וחרוץ, תמיד השקעתי בלימודים ולא ויתרתי לעצמי".
בילדותו עבר טיפולים רבים. ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה, תרגילים לאיזון הגוף. "זה לא שיפר את מצבי דרמטית, אבל זה עוזר. יש לי רגל שמאל חזקה ודומיננטית שמובילה אותי, ורגל ימין שתומכת, אני יכול לדרוך עליה ויש לי קצת תחושות בה. אני לא יכול לקפוץ איתה.
"בהתחלה היו ילדים שהקניטו אותי. לא ידעו איך לאכול ילד צולע, עם חצי צד משותק. אבל שרדתי. אחרי הצהריים הייתי יוצא והולך לשחק כדורגל, רציתי להיות כמו כולם. משנה לשנה המצב הלך והשתפר, עד שרכשתי חברים טובים, וההצקות פסקו.
"אחותי מירה, שגדולה ממני בעשר שנים, מאוד עזרה לי בילדות. הקשר בינינו חזק מאוד עד היום, למרות שהיא חיה באנגליה עם בעלה והבת שלהם. אנחנו מדברים כמעט כל יום בסקייפ".
בלילות היו המחשבות מציקות. "למה זה מגיע לי. למה דווקא אני. והעזרה הקבועה שהייתי צריך לקבל בטיולים שנתיים, כשאנחנו מגיעים למקום צר או מסוכן, ואני כמעט מחליק וזקוק לידיים של אחרים שיתמכו בי.
"רק בתיכון התחלתי להגיד לעצמי, אני מי שאני, ואני שווה בין שווים. היה דבר אחד שהפריע לי יותר מהכל: שאני לא יכול לנגן בגיטרה. בערבי שישי היינו הולכים לים, והחבר'ה לקחו גיטרה וניגנו. ואני לא יכולתי. זה היה מאוד קשה".
עם אלי שפירא. "הריצה גרמה לי להעריך את עצמי" // צילום: חגי אהרון
תרגילי כוח בגן המשחקים
עוד כשיניב היה בן 7, אבא שלו היה לוקח אותו לעשות תרגילי כוח על מכשיר המתח בגן המשחקים שבשכונה, והילד נתלה על המכשיר ביד אחת.
את הריצות הראשונות עשה בשיעורי הספורט של ציון חצרוני, שהיה שיאן ישראל במרתון בשנות השבעים. "הוא עודד אותי לעשות את זה והראה לי שאני יכול. אצלו הצלחתי בפעם הראשונה לרוץ 2,000 מטר. זה היה דבר אדיר בשבילי.
"בחופש הגדול שבין כיתה ט' ל־י' קרה לי משהו שעד היום קשה לי להסביר. ראיתי סרט בערוץ הסרטים על רץ אמריקני שנועד לגדולות ונדרס בתאונת דרכים, ופתאום חשבתי לעצמי - רגע, למה שאני לא אתחיל לרוץ מרחקים ארוכים? נעלתי את נעלי הספורט, יצאתי מהבית ופשוט התחלתי לרוץ לכיוון הים. רצתי ולא יכולתי להפסיק. 6.5 קילומטרים רצופים. בדרך חזרה כבר הלכתי, כמעט לא עמדתי על הרגליים. אני זוכר שהייתי ממש מפורק, בקושי הצלחתי לעלות את 20 המדרגות עד הבית. אבל זה תפס אותי, כל כך נהניתי. מאז לא הפסקתי לרוץ".
בתיכון הוא כבר היה בנבחרת בית הספר באתלטיקה. פעמיים בשבוע רץ חמישה קילומטרים, והשתתף במירוצי השדה בתחרויות בית הספר. "זה היה בשבילי זמן טהור למחשבות ולניקוי של הראש והנפש. התאמנתי עם השכן שלי יאן רוזנברג, חבר ילדות שלי, שאף פעם לא היה מוותר לי וכל הזמן משך אותי קדימה.
"הריצה גרמה לי להעריך את עצמי, לראות שאני לא נופל מאנשים בריאים. שאפילו שתנאי הפתיחה שלי שונים כל כך ושאני נחות מהם פיזית, אני יכול לנצח אותם. זה נתן לי כוחות גדולים ומשמעות אחרת לחיים".
את התיכון סיים בהצטיינות, ומאחר שלא גויס לצה"ל החליט ללכת ללמוד. הוא למד לתואר ראשון בגיאוגרפיה באוניברסיטת בר־אילן, ואחריו המשיך לתואר השני באוניברסיטת תל אביב, שאותו סיים לפני כשלוש שנים וחצי. כבר יותר משנתיים הוא עובד כמפעיל מערכות מידע גיאוגרפי במרכז למיפוי ישראל. "ידעתי תמיד שהראש שלי הוא משאב מאוד חשוב בהשתלבות שלי בחברה", הוא אומר.
אבל עם כל הכבוד ללימודים ולעבודה, הדבר העיקרי בחייו של יניב היה ונותר הריצה. זה הדבר שבאמת מאתגר אותו ללא הפסקה, ומביא אותו בכל פעם להישגים חדשים, בלתי נתפסים.
"עד סוף התואר השני עדיין רצתי בעיקר לבד. כל שבוע שניים־שלושה אימונים, 10 ק"מ בכל פעם. אבל רציתי יותר. התחלתי לחפש מאמן ריצה, כדי להתאמן אצלו בצורה יותר רצינית ומקצועית".
לפני שלוש שנים החל יניב להתאמן אצל וילם לאוקס ההולנדי, אחד המאמנים בקבוצת "אתלטי אורן השרון". "הוא לימד אותי לרוץ בצורה מקצועית, שיפר את מרווח הצעדים ואת טכניקת הריצה שלי. המהירות שלי השתפרה דרמטית. ב־2012 השתתפתי באליפות ישראל לריצות קצרות, רצתי 10 קילומטרים, ובפעם הראשונה ירדתי מ־50 דקות. הרגשתי סיפוק עצום שעמדתי ביעד שהצבתי לעצמי".
מתחרות לתחרות, היעדים שיניב הציב לעצמו הלכו ונעשו מאתגרים יותר. "אחרי כל פעם שהצלחתי, הרגשתי שאני שווה יותר. במרתון ת"א ב־2013 כבר רצתי חצי מרתון, 21 קילומטרים, וסיימתי באחוזון ה־22 - כלומר, עברתי 78 אחוזים מהרצים הבריאים".
ועם האוכל בא התיאבון. היעד החדש היה השתתפות בריצת 400 מטרים באליפות אירופה לנכים בוויילס, שנערכה בקיץ. קריטריון הזמן להשתתפות היה דקה ו־11 שניות, אבל בתחרות לפני האחרונה להשגת הקריטריון, באיטליה, השיג יניב תוצאה של דקה, 11 שניות ו־14 מאיות השנייה. למרות זאת, הגישה התאחדות הספורט לנכים בקשה מיוחדת לאשר את השתתפותו באליפות בוויילס למרות שלא עמד בקריטריון. אחרי דיונים ממושכים, אושרה הבקשה. "זו היתה בשבילי הגשמת חלום", הוא מחייך.
ב־22 באוגוסט 2014 השתתף יניב בריצת 400 מטרים באליפות אירופה לנכים. הוא סיים במקום השביעי.
אבל החלומות שלו לא נעצרו שם. הוא קבע לעצמו יעד חדש, שאליו שום ישראלי חולה שיתוק מוחין לא הגיע, ובעולם השיגו אותו רק 20: ריצת מרתון.
"המאמן שלי התלהב מהרעיון. הוא בנה לי תוכנית אימונים מסודרת, ולמעשה, בחמשת החודשים האחרונים זה מה שעשיתי: התכוננתי למרתון טבריה. בניתי את הכושר שלי. רצתי 10 ק"מ, ואחר כך 15, ואז 20. הרגשתי טוב. נכון, זה מאוד קשה עבורי כל פעם מחדש. יש מאמץ אדיר על רגל שמאל, ואחרי ריצה השרירים בה נתפסים בגלל המאמץ האדיר, וכל הגוף כואב לי. אבל הרוח שלי אף פעם לא נחלשת. להפך. אני איש של אתגרים קשים. זה מעורר בי משהו מאוד בריא וחיובי".
יניב במירוץ ל־400 מטר באליפות אירופה לנכים שנערכה בוויילס. "אמא, עשיתי את זה"
חייב להגשים את החלומות
לפני חודש היה המבחן הראשון, בתחרות "סובב עמק" באזור רמות מנשה. "רצתי שם 33 ק"מ, בתנאי שטח קשים. היה לי קשה מאוד, בעיקר בגלל השטח המסובך, שגרם לי חוסר יציבות. נפלתי ארבע פעמים במהלך הריצה ונפצעתי וחזרתי עם דם על הידיים, אבל הצלחתי לסיים. הרגשתי שאני בכושר.
"לפני שלושה שבועות רצתי 36 ק"מ, בפעם הראשונה בחיים. אם הסבולת שלך מגיעה ל־36 ק"מ, יש להניח שכבר עברת את הקטעים הפיזיים הקשים ותצלח את הקילומטרים האחרונים כמו שצריך. אמא שלי היתה מודאגת מאוד ושאלה אותי למה אני צריך את זה בכלל. אמרתי לה שאני חייב להגשים את החלומות שלי".
והצלחת?
"היתה ריצה לא פשוטה, אבל עברתי אותה. בסוף טילפנתי לאמא שלי ואמרתי לה: 'אמא, עשיתי את זה'".
בשבועות האחרונים הוריד את הקצב, והתכונן פיזית ומנטלית למרתון בטבריה. "כל יום שעבר הגביר אצלי את ההתרגשות. הבנתי שאני הולך לעשות משהו שאף אחד במצבי לא עשה בישראל. ידעתי שאם לא אצליח, זו תהיה אכזבה גדולה". היעד שהציב לעצמו: לסיים בפחות מארבע שעות וחצי.
כבר ביום חמישי בצהריים הגיע יניב לטבריה מראשון לציון, עם חברים. התמקם במלון ולא הפסיק לחשוב על היום שלמחרת.
"לקחתי היום חופש מהעבודה. קמתי בשמונה בבוקר, אכלתי ארוחה קלה עם הוריי והבנתי שזהו, זה רגע האמת. אני מאוד מתרגש, יש לי חשש שלא אצליח לסיים את הריצה, בעיקר בגלל הגשם והקור. אוי, איך הייתי רוצה כבר להיות אחרי".
בלילה הוא לא עצם עין לדקה. התהפך במיטה כל הלילה. ב־5 בבוקר כבר כתב בפייסבוק: "היום הגדול הגיע. מרתון טבריה. אני מוכן". קם מהמיטה, אכל פרוסת לחם עם ריבה, "ובקושי נשמתי מרוב התרגשות". ב־7 כבר היה בנקודת הזינוק.
פגשתי אותו שם, בזמן תרגילי המתיחות והריצות הקצרות שלפני תחילת המירוץ. המלווה האישי שלו בריצה, אלי שפירא, היה צמוד אליו. אמרתי לו שהוא עוד יכול להתחרט. "השתגעת???" הוא אמר בתימהון. "גדוד טנקים לא יזיז אותי מכאן עכשיו".
ב־7:36 בבוקר, בקור של 7 מעלות, שמיים מעוננים וטפטוף קל, יצא לדרך מרתון טבריה ה־38. זה המרתון החשוב ביותר בארץ, שנחשב גם לאליפות ישראל במקצוע הזה ותחרות מטרה לקביעת הקריטריון לאליפות העולם, שתיערך בקיץ בבייג'ין. יו"ר איגוד האתלטיקה דורון קופמן, מנכ"ל האיגוד ז'אק כהן וראש עיריית טבריה, יוסי בן־דוד, שיחררו אנחת רווחה.
2,200 רצים, מהם אחד לוקה בשיתוק מוחין. יניב פתח את הריצה בקצב אחיד ומתון. אחרי 3 ק"מ הוא נראה חזק ונחוש. מזג האוויר דווקא האיר לו פנים. הרוח נעלמה, ומעט קרני שמש ביצבצו מבין העננים.
בקילומטר ה־12 אנחנו נפגשים שוב, ליד קיבוץ מעגן. רצים יחד כמה מאות מטרים. "אני מרגיש מעולה", הוא מחייך, "לא יכולתי לבקש מזג אוויר טוב יותר. יש לי כוח אדיר להמשך. אני אסיים את המרתון הזה".
אני פורש בצומת מעגן. יניב ממשיך לרוץ. שעה ועוד שעה. הנה הוא כבר בעין גב, כאן פורשים רצי חצי המרתון. רצי המסלול המלא עושים סיבוב ומתחילים את החצי השני, שיהיה קשה בהרבה.
עוד שעה של ריצה חולפת. בקילומטר השלושים מבחין יניב שהמלווה שלו, שפירא, מתעייף, ומחליט להמשיך לבד. "החלטתי לא לדבר יותר עם הרצים שלידי, כדי להתרכז רק בנשימות ולא לאבד אנרגיה".
מי שמחכים ליניב בצומת מעגן, בקילומטר השלושים, הם עופר וגיא בן דור, אב ובנו, ממקימי קבוצת הריצה בעמותת אתגרים, שבאו לארץ מדרום אמריקה יומיים לפני המרתון. "הם מדהימים, החבר'ה האלה", יאמר יניב אחרי המירוץ. "הם קבעו איתי שיחכו לי ויעזרו לי מנטלית לסיים את הקילומטרים האחרונים. הם רצו עם רץ עיוור את 12 הקילומטרים האחרונים, ואני הייתי איתם יחד. זה מאוד עזר לי".
בקילומטר ה־35, יניב מרגיש שהקושי כבד מנשוא. "הרגשתי שאני מתחיל ממש להילחם על הריצה הזאת. ידעתי שאסור לי להישבר, אבל היה כבר מאוד קשה".
בקילומטר הארבעים, אחרי ריצה הרואית ורגע לפני הסיום הנכסף, הרגיש שהוא נשבר. שאינו יכול עוד למאמץ הגופני האדיר שהשקיע במשך יותר מארבע שעות.
"שקלתי כבר לעבור להליכה", הוא משחזר, "הרגשתי שאני מתפרק. ומהצד השני, ידעתי שאני לא יכול להישבר דווקא ברגע הזה. ידעתי גם שאיש במצבי לא עשה את זה מעולם בישראל, והאנשים שרצו לידי לא הפסיקו לעודד אותי. אמרתי לעצמי: אני מסיים את הריצה הזאת, ויהי מה. אני לא יכול לוותר על הרגע הענק הזה, כשנשארו בסך הכל עוד שני קילומטרים".
יניב המשיך לרוץ. רגל שמאל הבריאה סחבה אותו עוד קצת קדימה, רגל ימין המשותקת תמכה בו מאחור, והגוף העייף כל כך התקדם, עקב בצד אגודל. עד הסוף.
מבול ברכות בטלפון
בשעה 12:05, יותר משעתיים אחרי הרץ שסיים במקום הראשון, דרכה רגל שמאל של האצן מספר 424 על קו הסיום. יניב מוסרסקי חווה את הרגע הגדול בחייו.
עייף, מיוזע, דומע מהתרגשות - שום דבר לא שינה ברגע ההוא. הוא היה המנצח האמיתי של המרתון.
"רגל שמאל שלי נתפסה ואני מרגיש גם כאב ברגל ימין והשרירים שלי צורחים מכאב, אבל אני בשמיים", הוא צעק. "אני עשיתי מרתון!!! לקחתי אתגר ונלחמתי עליו בשיניים והצלחתי. אפשר להגשים הכל בחיים, זה המסר שלי, ואת זה אני לוקח מכאן לכל החיים".
אחר כך דיבר עם הוריו, שהמתינו במתח בבית בראשון לציון, ואז הגיע גם מבול הברכות בטלפון.
עכשיו, הוא אומר, יש עוד מטרה, "לא פחות חשובה מהריצה.
"עד היום רצתי אחרי הספורט ואחרי האתגר הגדול שהוא הציב בפניי. הגיע הזמן לרוץ טיפה פחות מהר, ולתת לבחורות להשיג אותי. עד היום לא היה לי קשר עם בחורה, רק כמה יציאות שלא התקדמו לשום מקום. אני כמה לאהבה ורוצה להקים משפחה. זה לא פחות חשוב לי מהריצה".
אפשר להמר שגם את היעד הזה הוא יכבוש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו