בפינה הקטנה בסלון של משפחת פנסטרהיים ברעננה מונח כיסא גלגלים מיותם. כמעט נבלע שם בסלון, בין ארונות העץ והשולחן שליד החלון הפונה אל הרחוב. אמציה שמח להניח אותו בצד, מקווה שבקרוב יוכל להיפרד ממנו לגמרי. להעלים אותו גם מהפינה ההיא.
הוא צועד בנחישות על שתי רגליו, מצליח להסתיר ממני אפילו צליעה קטנה, תזכורת כואבת לאירועי הקיץ. "זו לא חוכמה, אני עדיין סובל מכאבים מטורפים", יודה מאוחר יותר.
כשאני שואלת מה נשמע הוא עונה "פצצות", הומאז' למטען הצד שפגע בו ובחבריו לצוות בחאן יונס במבצע צוק איתן. ככה זה אצלו, הכל מתובל בהומור שחור. הוא היחיד ששרד את המטען הזה: שלושת חבריו והמפקד שלו נהרגו.
נפגשנו לראשונה בבית החולים לוינשטיין בשלהי המלחמה. אמציה (21) בדיוק סיים באותו היום טיפול פיזיותרפי, נעזר בכיסא גלגלים.
רגלו הימנית הייתה מונחת ישרה לפנים כדי להקל עליו את הכאב, והעייפות ניכרה בעיניו. הוא היה אז מ"ותיקי המחלקה", הפצוע הראשון שהגיע לכאן ממבצע צוק איתן, חדור מוטיבציה להחלים, לחזור ללכת ולחזור לצבא.
ליוויתי אותו בחמשת החודשים שחלפו. ראיתי את ההתקדמות המופלאה, איך הצליח להיפרד מכיסא הגלגלים לפרקי זמן ארוכים יותר ויותר, להיעזר בקביים. אחרי חודשיים באשפוז מלא עבר לאשפוז יום, שנמשך עד היום. הוא יורד בכל יום במדרגות מהדירה שבקומה השלישית, בבניין שאין בו מעלית, נוסע לבית החולים, ובשובו מטפס שוב במדרגות, אחת ועוד אחת. וכדי להגיע לחדר שלו, צריך לעלות עוד גרם מדרגות, בתוך הבית.
"גיבור", אני מקניטה אותו, יודעת שהוא סולד מהמילה הזאת, והוא אומר לי בכעס, "די. זה לא שעשיתי משהו מיוחד. מישהו פשוט היה צריך להיות שם. אין הבדל ביני לבין כל אדם אחר שהולך ברחוב, רוב האנשים פה שירתו בצבא".
כשהוא נוקב בשמות של חבריו לצוות, הלב נצבט. סמ"ר שחר דובר (דאובר), סמ"ר לי (ליליק) מט, סמל שחר שלו, והמפקד, סגן פז אליהו. כולם נהרגו מהמטען. אמציה הוא היחיד שנשאר בחיים.
בתוך הניסיון להחלים, הספיק להיות בהלוויה של לי. את שחר, ששכב בבית החולים חודש וחצי ללא הכרה, הספיק לפגוש כשבוע לפני שנפטר. נסע באמבולנס מיוחד לסורוקה, רק כדי להיות שם איתו כמה דקות, לחוות אותו. "אם לא הייתי שם, הייתי מרגיש ממש רע עם עצמי. הוא היה מפקד החוליה שלי, הוביל אותנו לכל המקומות.
"כשהוא נפטר, בסוף אוגוסט, זה כאילו החזיר הכל להתחלה. כבר דמיינתי את עצמי משחק איתו על כיסא הגלגלים שלו, עוזר לו להתמודד עם זה, מלווה אותו בכל תהליך השיקום. ממש דמיינתי את זה. ופתאום, כשאמרו לי שהוא מת, הרגשתי שאני חוזר לאחור. היינו בטוחים שהמבצע נגמר, והנה, הוא לא".
במהלך השיקום בבית לוינשטיין. הוא צועד בנחישות על שתי רגליו, מצליח להסתיר צליעה קטנה // צילום: יהושע יוסף
"ידעתי שמשהו קרה"
צוות פז, הצוות של סמל אמציה פנסטרהיים, סיים במאי מסלול של שנה וחודשיים בפלחה"ן צנחנים. הם אפילו לא הספיקו להיכנס לשיגרת אימונים, כשהגיעה הידיעה על חטיפתם של גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח.
"זה היה יום שישי, בדיוק יצאנו לשבּת בבית, כשבווטסאפ התחילו לרוץ שמועות על החטיפה. קיבלנו הודעה מפז אליהו להיות זמינים. אני שומר שבת, אבל השארתי את הסלולרי דולק, מושתק. ידעתי שאם מתקשרים אלי הרבה פעמים, זה אומר שקרה משהו".
בשתיים בלילה צילצל הטלפון בביתו. בסלולרי שלו ראה שיחות רבות שלא נענו. הוא נקרא להגיע לבסיס.
"בשבת בבוקר עליתי על מדים, עם הנשק, עם הכיפה, ונכנסתי לרכב. כל מי שאני מכיר הלך באותו זמן לבית כנסת, ואני נסעתי לצבא. זו היתה תחושה של גאווה גדולה".
במשך שבועיים וחצי ביצעו הלוחמים סריקות באזור חברון, בתקווה למצוא קצה של חוט שיוליך אל הנערים החטופים. "התחילו דיבורים על מבצע ברצועה. אף אחד לא האמין שניכנס לעזה, אבל האופציה הזו היתה קיימת. נתנו לנו לחזור הביתה לסוף שבוע, ואז מצאו את הגופות שלהם. מייד אחר כך התחילו ההכנות לכניסה הקרקעית".
ביום חמישי, 17 ביולי, היום העשירי של מבצע צוק איתן, נכנסו כוחות צה"ל לרצועה. הצנחנים נשלחו לתפוס את השטח שבפאתי חאן יונס.
"כל הלילה ראינו את חיל האוויר מפציץ ברצועה. ביום, אחרי שנכנסנו עמוק יותר, היה יופי", הוא מיישיר מבט מחויך. "ראינו את הים, את החוף. אבל ככל שהתקרבנו ליעד, ראינו מבנים שהיו הרוסים מההפצצות של חיל האוויר. באזור שלנו לא הפציצו הרבה, אז לא הכל היה הרוס.
"המשימה שלנו היתה סיכול מנהרה שכבר נחשפה. היינו צריכים לפוצץ ולאבטח אותה. חשבנו בהתחלה שאנחנו נכנסים ליומיים בערך. עם הזמן הבנו שזה הולך להיות הרבה יותר ארוך. ביום רביעי, אחרי שישה ימים, העבירו אותנו צפונה כדי לעזור לגדוד 890, שעבד שם על המנהרות.
"כל צוות נכנס לאזור שלו, ואנחנו הגענו לבית שאליו היינו אמורים להיכנס. החוליה שלי היתה הראשונה, כל שאר הצוות חיכה בחוץ. עמדנו ממש מחוץ לדלת, עמדנו להיכנס, ובאותו רגע היה פיצוץ.
"ההדף העיף אותי לרצפה. הרגשתי כאבי תופת ברגליים, חשבתי שהן עולות באש, שכפות הרגליים שלי נמסות.
"זה היה פשוט שוק. ברגע הראשון אתה חושב שאולי זה מטען שאנחנו הפעלנו, ואז אתה קולט שזה הופעל נגדנו. זו סיטואציה שאתה אף פעם לא מדמיין, שהאויב יצליח לפגוע בך. משהו שלא חושבים עליו אפילו. הרי הייעוד של היחידה שלי הוא עבודה עם חומר נפץ. בזמן שהיחידות האחרות נחו, אנחנו יצאנו לחשוף את המנהרות ולפוצץ אותן.
"החלטתי לזחול החוצה, אבל הייתי בטוח שהלך עלי, שהם יירו בי. איכשהו הצלחתי לצאת מהאש. הגעתי לפרמדיקים שהיו מאחור, והם התחילו לטפל בי. הייתי במצב קשה, אז הזמינו מסוק שיפנה אותי.
"אני חושב שהמסוק הגיע אחרי שעה בערך. הייתי מטושטש מאוד. פינו אותי ועוד פצועים מהקרב הזה. לא ידעתי מה קורה עם החבר'ה שלי. בכלל ברח לי מהראש שהם היו איתי. כאב לי, והיה המון רעש מסביב.
"המסוק נחת בסורוקה, ואני זוכר שראיתי הרבה אנשים עומדים על המרפסות של בית החולים, מסתכלים עלינו. זה היה כמו לראות מהצד השני את התמונות שתמיד מראים, של חיילים פצועים שמגיעים לבית החולים.
"נתנו לי טיפול ראשוני ושמו אותי בצד, לחכות לניתוח שלי. ואז נזכרתי בפז ובשחר שָלו, והתחלתי לשאול כל רופא איפה הם. אמרו לי ששחר בניתוח, מאוחר יותר גם נודע לי שהוא פונה איתי במסוק.
"על פז כל אחד אמר לי משהו אחר. ביקשתי מכל אחד שראיתי שיתקשרו לכל בתי החולים לבדוק איפה הוא, כי נזכרתי שראיתי שפינו אותו. הייתי מאוד קשור אליו כמפקד. הוא היה מפקד כזה שממש התחבר לחיילים שלו. לקח אנשים שהיה להם קשה בצוות והפך אותם לבולטים. אני לא חושב שהוא ידע עד כמה אני מעריך אותו.
"אחד החברים שלי מהיחידה הגיע אלי וסיפר לי שפז, לי ושחר דובר נהרגו. רק אז נזכרתי שדובר וליליק גם היו שם. לא זכרתי שהייתי איתם בכלל ושקרה להם משהו, עד שאמרו לי את זה".
רגע אחרי, ניגשו למיטתו אימא ובתה הקטנה. הילדה הגישה לו שיפוד ועליו סוכריות גומי. "אמא שלה החזיקה אותה ואמרה לי: 'על זה אתה שומר'. התחלתי לבכות.
"שום דבר לא מכין אותך לזה שאתה מאבד את החברים שלך. דובר היה ה'צמד ברזל' שלי. כל דבר עשינו יחד, מהרגע הראשון שחילקו אותנו לפלוגות אחרי הגיבוש. הכרנו את שפת הגוף האחד של השני, עד כדי כך היינו קרובים. היו לנו אותם תחביבים, היינו דומים מאוד באהבה לספורט, ברצון לעזור לצעירים עם ההכנה לצבא, ובאמונה שהכל אפשרי".
חמש דקות אחרי שהגיע לבית החולים טילפן אמציה לאמא שלו, חדוה, כדי להודיע לה שנפצע. "היא כבר היתה מתורגלת, כי בדיוק שנה לפני כן נפצעתי בתרגיל מסע, כפות הרגליים שלי השתפשפו מההליכה, וגם אז פינו אותי לסורוקה. אישפזו אותי לשבועיים, ואחרי חודש החלמתי. מאוחר יותר, אמא שלי אמרה לי שרק כשהיא ואבא שלי היו בדרך, הם ממש קלטו שהפעם זה לא מתרגיל, זה ממלחמה, ואני נכנס לניתוחים, והכל מסובך יותר".
למעלה: סמ"ר לי מט ז"ל, סמל שחר שלו ז"ל. למטה: סגן פז אליהו ז"ל, סמ"ר שחר דובר (דאובר) ז"ל
"אחלה מתנת יום הולדת"
"האמת היא שהיה לה יום הולדת במהלך המבצע, והיא ביקשה שאתקשר להגיד לה מזל טוב כדי שיהיה לה יום הולדת מושלם. אני נפצעתי בדיוק בין התאריך העברי לתאריך הלועזי, אז היא קיבלה אחלה מתנה ליום ההולדת".
הרופאים איבחנו אצלו עצם מרוסקת ברגל ימין, אובדן תחושה בחצי כף רגל שמאל ורסיסים במקומות שונים בגופו. בניתוח הוצאו הרסיסים (למעט אחד באגן, שנשאר כי אינו מהווה סיכון) וקובעו העצמות ברגליים.
"מרגע שהתאוששתי מהניתוח, לא היתה לי שנייה לחשוב על הפציעה שלי מרוב ביקורים. באו סתם אנשים, שאני בכלל לא מכיר. היו כאלה שטסו מחו"ל במיוחד כדי להגיד תודה לחיילים. דברים לא הגיוניים. הייתי בסורוקה לילה אחד בסך הכל, אבל עם כמות האנשים שהיתה שם זה הרגיש כמו שבועיים".
למחרת הוא הועבר לבית החולים מאיר בכפר סבא, קרוב לבית. בדרך ביקש להגיע להלוויה של חברו, לי. "ליליק הוביל את כל הצוות לכל משימה, עם אמון מוחלט של כולנו. המפק"צ היה יכול ללכת לישון במקום ללמוד את הציר. שנינו אהבנו מוסיקה, והוא כל הזמן היה מסתובב ומשמיע לי שירים מהסלולרי שלו. תמיד היה מפתיע אותי עם איזה שיר חדש מגניב. תיכננו ללכת יחד לפסטיבל ג'ז בקיץ.
"הסיעו אותי באמבולנס להר הרצל. הורידו אותי על אלונקה, היו לי כאבים בלתי נסבלים. במשך רוב ההלוויה לא הצלחתי להקשיב בכלל. רעדתי כולי, הכל כאב לי. החובשים שהיו בטקס שאלו את החובשים מהאמבולנס למה לא מפנים אותי, אבל לא הסכמתי שיפנו אותי. לא רציתי לעשות רעש באמצע ההלוויה שלו.
"בסוף כבר לא היתה לי יותר מדי ברירה, היו חייבים לפנות אותי. אז ביקשתי שזה יהיה אחרי שאבא של ליליק ידבר, כשמשמיעים שיר. ואז לקחו אותי לשערי צדק, ושם עשו לי עוד בדיקות. אחרי כמה שעות החזירו אותי למאיר".
"תוכנית שיקום ייחודית"
למרות שהיה כמעט החייל היחיד במבצע שאושפז בבית החולים בכפר סבא, התמיכה מהעם הגיעה גם לשם. "לא היה אפשר לראות את השולחן ואת הרצפה מרוב אוכל ופינוקים שהביאו לי. באה אלי ילדה בת 8, שהחליטה שהיא חוגגת את יום ההולדת שלה איתי. המשפחה שלה השיגה ממישהו מבית הכנסת את הטלפון של אמא שלי, וטילפנו אליה לשאול אם זה בסדר. אמרנו, יאללה, אין בעיה, והיא באה עם כל החברות ועם בלונים, וחגגנו שם בבית החולים. מאז אני בקשר עם המשפחה שלה.
"אני מניח שזה עולם קטן ושמועות עפות מהר, אז באו המון חברים, וחברים של חברים. זה חימם את הלב. הייתי עסוק בכל הכיף הזה, לא היה לי זמן לחשוב על הפציעה. במשך כמעט חודש לא הפנמתי את הפציעה".
הוא פותח יומן, כדי לדייק במועד שבו קלט לראשונה את מצבו. "זה היה ב־7 בספטמבר, הנה, התור לרופא רשום לי פה. זה היה יום שהייתי משותק למיטה מרוב כאבים, שום תרופה לא עזרה, בדיוק הוציאו לי את הברזלים שהחזיקו את העצמות ברגליים, ואז הבנתי. ועדיין, עם כל הכאב הזה, עבר לי בראש שזו לא פציעה סתם אלא שיש משהו מאחוריה. אני חושב על האנשים שהצלתי, וזה הופך את זה לשווה".
בסוף יולי הועבר אמציה למחלקה לשיקום אורתופדי בבית לוינשטיין, בניהולו של ד"ר חגי אמיר. בהתחלה היה החייל היחיד שם, וכבר שקל לעבור לשיקום בבית חולים אחר, "אבל בסוף החלטתי להישאר. היה הכי נכון לי שם. החזות של המקום נעימה יותר, והרגשתי שאני מקבל יחס אישי. כשהתחילו להגיע עוד חיילים לשיקום, גם נהיה קצת יותר כיף.
"שני נציגים מהנהלת בית החולים לקחו אותנו תחת חסותם וניסו לעזור לנו להעביר את הזמן בצורה נעימה. הם קראו לעצמם 'המאמות', סידרו לנו אישור להשתמש במתקני בית החולים כדי לפגוש חברים ומכרים שבאו לבקר, ודאגו לנו לכרטיסים למופעים בסביבה, שיהיה לנו איך להעביר את הזמן".
כבר בתחילת השיקום הוא השתמש בדברים שלמד לאורך השנים באימוני קרב מגע. נתלה בעזרת הידיים על רצועות הרגליים מעל המיטה, עבד על שיווי המשקל שנפגע. היה זורק כמה מטבעות באוויר ותופס אותן, כשהוא מקפץ על רגל אחת.
חודש וחצי אחרי הפציעה, כשהוציאו לו את הברזלים מהרגליים, אמציה היה מאוכזב שהוא עדיין לא הולך. שבועיים אחר כך, בערב ראש השנה, עבר לאשפוז יום. בזכות הטיפולים והנחישות, הצליח לעשות שוב את צעדיו הראשונים עם הקביים בדיוק חודשיים אחרי הפציעה.
כיסא הגלגלים הפך אט אט לשולי, עד שנשאר מיותם. עכשיו הוא כבר מצליח הרבה יותר ללכת בלי הקביים. מקפיד להגיע לבית לוינשטיין מדי יום, לטיפולי הידרותרפיה ופיזיותרפיה, פגישה עם פסיכולוגית ובדיקה רפואית.
"לכל חייל שמגיע אלינו מוצעת תוכנית טיפול שיקומית ייחודית, בהתאם למצבו", אומר מנהל בית החולים, פרופ' עמירם כ"ץ. "החיילים ובני משפחותיהם מקבלים גם ליווי צמוד של אנשי צוות, שמארגנים להם פעילויות תרבות ובידור בתוך בית החולים ומחוצה לו. זה חלק מהקשר המיוחד וארוך השנים של בית החולים עם פצועי צה"ל".
לפני שלושה שבועות התחיל אמציה ללמד ילדים קרב מגע בהתנדבות, במסגרת המכון לקרב מגע לחימה ישראלית ברעננה, שבו הוא מתאמן כבר כמה שנים. גם על זה יש לו סיפור מלא בהומור שחור.
"כששכבתי שם, בשטח, המחשבה הראשונה שלי היתה שלוחם קרב מגע שהוא נכה זה אחלה מיתוג. הרי כשאתה נכה שנלחם מול אדם שעומד, נראה שליריב שלך יש כוחות־על. אבל אז אתה מבין שאתה יכול לעשות הרבה דברים גם בלי רגליים, ואלמנט ההפתעה גדל, כי לא מצפים שנכה בכיסא גלגלים פתאום יעלה על התוקף שלו עם הכיסא וינסה לדרוס אותו, או יפנה אליו אגרופים. זה היתרון שלי עכשיו, אז אני מנצל אותו גם כדי להעביר את זה הלאה לילדים, שיידעו איך להתגונן גם כשהם לא במצב הפיזי האידיאלי.
"עכשיו אני מאושר, כי אני עושה משהו ערכי. בשבילי, הקניית הכלים להגנה עצמית היא שליחות. במקום להיות בצבא ולהתאמן כל הזמן כדי להילחם, אני מלמד אחרים להגן על עצמם, וזה דבר גדול. אנחנו מתמודדים יום־יום עם איום קיומי, וידע בקרב מגע יכול להציל אותך ואת האנשים שאיתך".
המלחמה הזאת, הוא אומר, העניקה לו כוחות. "כל הביחד הזה, האחדות והפרגון והדאגה של כולם הם דבר גדול. אני רוצה מאוד שהתחושה הזאת תישאר. אני רוצה לטוס לקהילות יהודיות בעולם ולחבר אותן לעם ישראל דרך החוויה שלי. להחדיר את תחושות השייכות והביחד, להסביר להם שכולנו יהודים, ושזאת זכות וגאווה להיות חלק מהעם הזה. אם נדע לשמור על האחדות הזו, הלחימה של כל הנופלים תהפוך לניצחון, וזאת המטרה שלי. אני רק צריך להיות מסוגל ללכת בשביל זה".
אני מסתכלת על העיניים הנוצצות, על הלהט הפנימי שבוער בו, ולא יכולה שלא לתהות מהיכן הוא מביא את כל תעצומות הנפש הללו. והאם, אחרי שעבר מה שעבר, יהיה באמת מסוגל לעמוד מול נערים ונערות, ולומר להם: "תתגייסו לצה"ל".
"אני מסוגל, ברור, אבל ההורים שלהם יהרגו אותי. כשאני בא להדריך קרב מגע, המטרה שלי היא שיידעו להגן על עצמם. אני מספר להם במשפט וחצי מי אני, וממשיך הלאה. בהרצאות שאני מתכנן להעביר בחו"ל לא אנסה לשכנע אותם להתגייס. המטרה שלי היא שאחרי שישמעו על מה שהולך פה, הם יסתכלו זה על זה וירגישו שייכים, ירגישו את החיבור של כולנו כיהודים. ואם הם ישאלו אותי אם כדאי להתגייס, אגיד להם שלפני שאני עונה, אני צריך אישור מהוריהם".
