"היה לי ברור שאני ממשיכה את החיים"
אחרי שאדל ביטון נפצעה קשה בפיגוע יידוי אבנים, נכנסה אמה אדווה להריון • עכשיו היא מדברת על ההתמודדות הכפולה עם תינוק ועם ילדה שדורשת השגחה ("הרופאים יכולים להגדיר אותה כצמח עד מחר, אבל אני יודעת מה היא מסוגלת לעשות") ועל הריצה בפריימריז של הבית היהודי
,עודכן
שני סלי כביסה מלאים עד גדותיהם של משפחה בת שבע נפשות הכינה אדווה ביטון למירב, השכנה, שתגיע לקחת ולכבס אותם בביתה שלה. "דווקא היום מכונת הכביסה שלי קרסה, ורפי, בעלי, שהיה בטוח שהוא בוב הבנאי שיכול לתקן הכל, לא מי יודע מה הצליח איתה. אז הנה עיצומו של חורף ואני בלי מכונת כביסה, אבל תראי איפה אני גרה, את מבינה מה זה תמיכה של קהילה?" היא שואלת בעוד מירב מעמידה את הרכב בפתח הבית, נכנסת אליו בחטף וסוחבת עד לאוטו את הסלים המאיימים להתפזר מרוב עומס, מספיקה להגיד תוך כדי, "אז את יודעת מה? אני אעשה לך גם מייבש, ואחזיר לך אותם מקופלים".
"ועוד אחר כך שואלים אותי איך אנחנו נשארים לגור פה אחרי מה שקרה, איך אנחנו לא מפחדים", אומרת אדווה ביטון (34), אמה של אדל הפעוטה שנפצעה אנושות בפיגוע סקילת האבנים שאירע במארס 2013 בצומת גיתי אבישר, הסמוך לעיר אריאל.
"אנחנו אוהבים כל כך את הקהילתיות פה, ואת המעטפת האנושית החמה, איפה תראי דברים כאלה בעיר, מה הייתי עושה בדיוק היום עם מכונת כביסה שקרסה? וזה עוד כלום. כל הזמן אני מהלכת פה על קרשי הצלה רחבים, עוזרים לי עם הבנות, ארוחות חמות מידּפקות לי על הדלת. הקהילה שלנו עמדה ועוד איך במבחן הזה שהציבו מולה, זה הרי מבחן גדול לקהילה כמו שזה מבחן לזוגיות שלי ושל רפי, ולמשפחה שלנו, ולחברים, כל מה שקרה לנו.
"אני יודעת כמה נתינה היא דבר לא פשוט, מלכתחילה הבנתי שלא כולם צריכים להתנהג כמוני, ואני לא מצפה, כי הרי ידוע שכגודל הציפייה כך גודל האכזבה. בסוף כל אחד נותן משהו, במסגרת מה שהוא מסוגל, ואני מקבלת את זה באהבה ומבינה שכל אחד בנוי אחרת. חוץ מזה שאין מצב שאני מטלטלת את שאר הבנות שלי, ועוקרת אותן מכל החברים והחברות שלהן שהן אוהבות. גם ככה הבית הזה עבר חתיכת טלטלה, חשוב לי לשמור מכל משמר על מה שמוכר וידוע עבורן".
צמיד פעמון על פרק היד
בוקר של יום שני בשבוע בדירתם של משפחת ביטון ביישוב הקהילתי־דתי יקיר שבשומרון. התנחלות קטנה יחסית, אינטימית, עם בתים אדומי גג ונוף פסטורלי הנשקף מהגדה הדרומית של נחל קנה, שעליה היא שוכנת.
בבית משפחת ביטון נמצאת אדל הקטנה, עם אמה ועם אחייה, התינוק הקטן שנולד לפני חודשיים וחצי. שקט של אחרי המולת הבוקר של משפחה ברוכת ילדים, שקט של ילדה בת ארבע שאינה מוציאה הגה מפיה, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מנוכחותה הקיימת והמאירה. היא לבושה בגדים חמים, נעולה בנעלי התעמלות, ישובה בעגלה שנראית כטיולון יוקרתי במיוחד, המותאם למצבה הגופני ומציע את כל מה שהיא זקוקה לו כדי שתשב באופן נוח ובטוח, אפודה מאסיבית שמייצבת את גופה עוטפת אותה. על המגש המחובר לעגלתה מונח טאבלט רחב מסך, ממסכו משתקפים תופים בשלל צבעים אטרקטיביים, והם מייחלים לנגיעות כריות אצבעותיה של אדל עליהם, מודים לה בתגובת צלילים, שוזרים רצף של צלילי מנגינת תופים.
על פרק ידה השמאלית ענוד צמיד פעמון גדול שמקשקש כל אימת שהיא מניעה את ידה. כל כולה מוקפת בגירויים שיגרמו לה להניע את גופה, את כפות ידיה הקטנטנות, וכאילו אפשר לשמוע מראש את הוראות המטפלים השונים לגבי העניין, ואיך אמה ממלאת אותן במסירות ובדבקות, לא מפספסת רגע של חוסר עשייה ואימון שיקדמו אותה לעבר השיקום המיוחל של בתה.
עם אדל ואחייה. "מאז ומתמיד התייחסתי לכל עניין לידת הילדים כמתנת אל"
אדל לא ממקדת מבט לשמע קריאת שמה, ועיניה הגדולות, המשוחות במשחת עיניים שאדווה מקפידה למרוח לה, מרצדות לפרקים. כשהיא כן מצליחה למקד את מבטה הוא עמוק ומלא מבע, עור פניה צח ובוהק ושערה עדיין קצר, "סיכה של בנות" שזורה בו. וכמה היא גדלה מאז אותו ערב מקולל.
"בטח שהיא גדלה, אנחנו מודים על זה כל כך, נכון, דולדול?" אומרת אדווה בקולה שהופך להיות רם ובטוח כל אימת שהיא פונה לאדל. "זה לא מובן מאליו שהיא ככה גדלה. יש ילדים במצבה שהגדילה שלהם נעצרת".
"את יכולה להגדיר לי מה מצבה?" אני שואלת בעדינות.
"אני לא נכנסת לזה, זה לא מעניין אותי. אני לא מגדירה הגדרות, לא שואלת את הרופאים, לא מקשיבה להם, אין לי שום שיח איתם!" היא נדרכת, טון דיבורה המרגיע והמנומס הופך להיות תוקפני קמעה וחסר סבלנות, אמא לביאה שכבר הספיקו להספיד לה יותר מפעם אחת את הגורה שלה והיא הבינה שהיא תקשיב רק לליבה, תלך רק עם האינטואיציה שלה.
"למה בעצם?" אני שואלת בשקט, מלטפת את ראשה העדין של אדל, אותו הראש שספג פגיעה ישירה של אבן גדולה, והוא מצולק כולו, נטול עצם גולגולת שנוסרה ממנו בליל הפציעה מתוך חשש של לחץ תוך־גולגולתי שיתרחש ויגרום חלילה למוות.
"למה?" היא חוזרת אחריי, "את יודעת שניבאו לילדה הזו את כל הקטסטרופות שבעולם? תדמייני את הכי גרוע, כן, ככה, בלי לפחד, את הכי גרוע. זה מה שייחלו לה. אם את בכל זאת מתעקשת על הגדרה רפואית אז אדל מוגדרת כ'וגטטיבית', שזו בעצם ההגדרה הלועזית למי שהוא צמח, שספג פגיעה מוחית קשה. את עוד מעט תראי בלייב איך הגיבורה שלי הזו עובדת, ותגידי לי את אם היא וגטטיבית, אם היא בהכרה חלקית או מלאה. תגידי לי את בעצמך. אני לא מסכימה עם ההגדרה הזו, והם יכולים להגדיר אותה עד מחר איך שהם רוצים, אני אמא שלה, אני יודעת מה היא מסוגלת לעשות, אני מרגישה אותה".
אל הבית שנלחם על חייה של אדל הצטרף לפני חודשיים אחייה השילוני, בן זכר שנולד אחרי ארבע בנות, תינוק יפהפה וערני, יונק את חלב אמו, שלו ורגוע, עדיין לא מודע למציאות המשפחתית המורכבת שאליה נולד. ואם לפרקים העובדה שאדל כאילו מנותקת מהנעשה בבית מעיקה על הלב, והמחשבה על הילדה שהיתה צריכה להיות לא נותנת מנוח, וכל ליטוף של ראשה הענוג מהפך את הבטן, קולות היניקה של אחייה הקטן מפוגגות את העצב המאיים להשתלט, מטשטשות אותו, מפיחות בו ובבית כולו אנרגיה של חיים ושמחה.
"זו היתה אמירה חשובה מאוד מבחינתי לקדוש ברוך הוא, ללדת את אחייה", אומרת אדווה תוך כדי שהיא מניקה, "חשוב לי שהוא יראה שאנחנו בוחרים בחיים, ממשיכים אותם, לא יושבים בוכיים וקמלים. בגלל זה גם היה לי חשוב להסתובב סביב מיטתה של אדל בבית החולים - אז כשהיתה מאושפזת - לבושה ומאופרת, למרות שגם על זה היה לאנשים מה להגיד. אנחנו לא מוותרים לרגע".
אחייה נקרא על שם אחייה השילוני, שהיה מורו של הבעל שם טוב. גם שמה של אדל קשור בבעש"ט, היא היתה בתו היחידה. אדווה משועשעת ממי שחושב שאדל קרויה כך בגלל הזמרת הבריטית המצליחה אדל, "נו, באמת". הרבה חשבו שזה המקור של שמה, לא יודעים כמה היא מחוברת מאז ומתמיד לרבנים ולחכמים, החיבור הזה אליהם מיטיב איתה, במיוחד מאז "המקרה".
אדל הקטנה לפני הפציעה
כל שלוש אחיותיה של אדל (מוריה בת 10, תלמידת כיתה ה', נעמה בת 9, תלמידת כיתה ד', ואביגיל בת 6, התחילה השנה ללמוד בכיתה א') נמצאות הבוקר בבית הספר. הוא ממש סמוך לבית שלהם, והן צועדות אליו לבדן ברגל. רפי (40) השכים קום לתפילה ומשם מיהר לעבודתו כאחראי תחום ההנגשה ברכבת ישראל. הוא זה שדואג שתחנות הרכבת תותאמנה לאנשים שנעים בכיסאות גלגלים, זו המומחיות שלו. ככה זה כשהמציאות שהתעוררו אליה בוקר אחד עולה על כל דמיון שספק אם היה מתקיים בכלל בראשם.
את כל הידע המקצועי שיש לו הוא מנתב בימים אלה להנגשת הבית החדש שאותו הם בונים במיוחד עבור אדל. הרסו את הבית הקודם עד היסוד, והם בונים בית חדש שיתחשב בצרכיה של אדל. תהיה לה יחידת דיור נפרדת, לה ולמטפלת הזרה שהם מתכוונים להעסיק, כי אחרת איך אפשר. יחידת דיור עם כל הציוד השיקומי שהיא רק תצטרך, חדר טיפולים של ממש.
בינתיים הם גרים בבית שהוא "בית מעבר שכזה" עד שבניית הבית החדש תסתיים. לעת עתה הבנייה מזדחלת לאיטה, בגלל אישורים המתעכבים להגיע, והמעבר מבית הקבע המתוקתק והמסודר לבית ארעי גרם לאדווה הפרפקציוניסטית לשחרר, היא כבר לא מקפידה כל כך על סדר, נותנת לילדות לנוע באופן חופשי בבית בין כל המכשירים הגדולים והמסורבלים המעידים על מצבה של אחותם הקטנה אדל.
אין לה בעיה שהבנות תאכלנה בארוחת הצהריים מתוך צלחות חד־פעמיות, להפך, "אין ברירה, אני חייבת לעשות לעצמי הנחות", והיא גם לא נלחצת מהבגדים המלוכלכים מעט, "בשביל מה יש מכונת כביסה, אבל בימים הטובים שלה, כן? כשהיא כן עושה את המוטל עליה".
היא מתנחמת בעובדה שהבנייה מתעכבת, חושבת שאולי הקדוש ברוך הוא מכין לה הפתעה, מתפללת שאולי יקרה נס ואדל לא תזדקק לחדר המיוחד, היא מבטיחה להקדיש אותו לגמ"ח והיא מאמינה בניסים, כל העת הם מתרחשים לה.
"מבחינתי הנס הכי גדול כבר קרה. הילדה שלי נשארה בחיים! היא פה! לילדה הזו נתנו 24 שעות לחיות, היא הגיעה לבית החולים עם דופק שלושים, רופא צבאי כבר ביקש לקבוע את מותה בשטח האירוע, אז הכל מבחינתי היה שרשרת של ניסים. ומה איתי?" היא מושכת מטה את מפתח הצוואר של חולצתה וחושפת צלקת על צווארה. "מה עם העובדה שאני פה חיה וקיימת? את רואה את הצלקת הזו? זו זכוכית שפיספסה את העורק הראשי שלי במילימטר, אז תגידי לי את, זה לא נס?"
אסנת, סטודנטית מאריאל שעוזרת לאדווה, נמצאת הבוקר כמו בכל בוקר. היא חייבת עזרה, אדווה, בפעם האחרונה שנשארה בבית לבד עם אחייה התינוק ועם אדל, נתפסו אצבעותיה באופניים הפסיביים שאליהם חיברה את אדל כדי שתפדל ותניע את רגליה, ואחייה היה בזרועותיה, והיא התחילה להרגיש סחרחורת, לא יכלה להזעיק אף אחד לעזרה. מאז היא מקפידה שתהיה לה עזרה מסודרת, ואסנת עושה כל מה שצריך כדי להקל, היום היא תשתלט על ארון הבגדים ותקפל, ושוב תקפל, ועוד הרבה תקפל. כמויות של בגדים, ומגבות, ומצעים, כמויות של כביסה בלתי נגמרת שמייצרת משפחה של שבע נפשות.
הם היו זוג הורים לארבע בנות, חבורת גירל פאוור קסומה, רעשנית, מגובשת. עד שבא אותו ערב רע ומר, שבו אדווה אספה את שלוש הבנות מאמה שבאריאל, נסעה בכביש חמש, ואז התחיל מטח אבנים לעברן והדבר האחרון שהיא זוכרת זה את המכונית שלה מתחת לגלגלי משאית, ואת אדל מחרחרת וכולה מכוסה בדם, וצעקות "שמע ישראל" בחלל האוטו המעוך.
איבדה שליטה על ההגה
מדינה שלמה התפללה לשלומה של אדל חיה ביטון מייד עם היוודע דבר התאונה שאירעה כתוצאה מיידוי האבנים. בתאריך 14 במארס 2013 בשעה 18:25 יידו על פי החשד נערים קטינים ששהו על גבעה סמוכה אבנים לעבר אוטובוס ורכב פרטי שנסעו בכביש סמוך לצומת גיתי אבישר. ברכב נסעו אדווה ושלוש בנותיה והיא איבדה את השליטה עליו, סטתה עם רכבה ממסלול נסיעתה והתנגשה במשאית שחנתה בצד. גם נהג האוטובוס נפצע קל מפגיעת אבנים שחדרו אל האוטובוס. אדווה לא מצליחה לשחזר את רגע איבוד שליטתה על ההגה, רק את העובדה שהיא כל הזמן הקפידה למשש את הראש של אדל "כי רציתי לוודא שהוא אכן מחובר לגוף".
ולפני חודשיים וחצי היא ילדה את אחייה. הרתה עוד בתקופת האשפוז של אדל בבית לוינשטיין, היה ברור לה שהיא רוצה עוד ילד, "ראית איך הוא ערני ותקשורתי? זה בגלל שעוד כשהיה בבטן הוא שמע אותי כל הזמן מדברת, כל הזמן נלחמת, איך עמדתי שם בבית המשפט שעה וחצי ודיברתי את הקרביים שלי כדי שלא יוציאו את אדל מבית לוינשטיין כל עוד הבית החדש לא מוכן עבורה".
דווקא עבור רפי העניין לא היה כל כך ברור מאליו, אבל "בכל הקונספט הזה של הזוגיות שלי עם רפי, זה ידוע שאני הלא שפויה מבין שנינו, ולכן הסברתי לו בסבלנות את כל המניעים שלי מאחורי הכמיהה לעוד ילד, חוץ מזה שאני מזכירה לו תמיד שכשהוא התחתן איתי הוא הבטיח לי מפורשות: 'יש לי מספיק כתפיים'.
"מאז ומתמיד התייחסתי לכל עניין לידת הילדים כמתנת אל, אומרים הרי ש'ילדים זה שמחה!'" היא מסבירה תוך כדי החלפת טיטול, "ולכן אני בשום פנים ואופן לא שמה חסמים בפני השמחות והמתנות הללו. אף פעם לא שמתי, יש נשים שמתייסרות כל כך בדרך להביא ילדים לעולם, ואני נכנסת להריון בקלות, אז מי אני ומה אני שאעצור את זה? ילדתי שתי בנות במהלך התואר השני, ילדתי עוד שתי בנות במהלך התואר השלישי, הן אף פעם לא הפריעו לי, להפך, הן עשו לי רק טוב, לא הפריעו לי להגשים את כל מאוויי נפשי, אפילו הספקתי לעשות את המסע של מלכת המדבר תוך כדי.
"ולכן היה ברור לי שאני נכנסת להריון וממשיכה את החיים, וגם היה ברור לי שהפעם זה יהיה בן, שאלוהים יעשה לנו מין מחווה קטנה של אושר וישלח לנו בן אחרי ארבע בנות. איך שהתחילו הבחילות ידעתי מייד שאני בהריון, וגם בבדיקת האולטרה־סאונד הראשונה ידעתי שכשהרופא יגיע למקום המתאים הוא יקבע בוודאות שיש לנו בן. היתה לי ידיעה ברורה שזה מה שיהיה בדיוק כמו הידיעה הברורה שיש לי שהילדה הזו תהיה בסדר ושהכל יחזור בעזרת השם למה שהיה. לאט אבל בטוח. אני פשוט מרגישה את זה. אני לא מוותרת. יש לי ערוץ תקשורת פתוח אל הקדוש ברוך הוא, ואני מקפידה להגיד לו בשיחות היומיומיות שיש לי איתו: 'אין מצב שאני מקבלת מציאות שכזו, עם כל הכבוד שיש לי אליך, לא בגלל שאני חצופה אלא בגלל שאני מאמינה שאתה כל יכול, והילדה הזו, נתת לה את המבחנים שלה, את הניסיונות שלה, והיא עומדת בהם כל כך יפה, מה כבר היא הספיקה להרע, במי היא כבר הספיקה לפגוע, היא הרי כה טהורה וזכה. אם רצית אותה, יכולת לקחת אותה, אבל לא כך נהגת. אז תן לה את ההזדמנות שלה, כי אני מאמינה בך וביכולות שלך. הרי זה ברור לי שאתה מעמיד אותי במבחן, כי ברור לך שאני מסוגלת להכיל את זה. אז כמו שהבאת את זה עלי, בבקשה, שחרר אותי מזה, שחרר את אדל מזה, לא מגיע לה, אין מצב ששתינו עומדות במבחן כזה לחינם'".
אדל נכחה בלידת אחיה
בתחילת ספטמבר עברה אדל ניתוח שקדים בבית החולים דנה שבאיכילוב. היה חשוב לאדווה לסיים עם הניתוח הזה לפני שהיא מגיעה הביתה מחודשי האשפוז בבית לוינשטיין. היא כבר היתה בסוף תשיעי, ואת הצירים הראשונים הרגישה ליד מיטתה של אדל, לא מתרגשת מהם, בכל זאת לידה חמישית, עד שהבינה שהם מתגברים ושהיא למעשה כבר בלידה. סניטר מבית החולים העביר אותה בכיסא גלגלים לבית החולים ליולדות ליס שנמצא מעבר לכביש, והיא הזעיקה את אמה ללידה, סיכמה עם רפי שהוא זה שיישב ליד מיטתה של אדל, הם מעולם לא השאירו אותה לרגע אחד לבד.
ואז רפי הפתיע אותה, נכנס לתוך חדר הלידה עם אדל ישובה בעגלה, וכמי שמאמינה שלֵידה היא שעת רצון משמעותית מאוד וצריך להתפלל וצריך לבקש, זעקה אדווה את זעקות כאב ציריה שהתערבבו להן עם זעקות כאב פציעתה של אדל, והיא ביקשה עבורה רפואה שלמה.
"מה פתאום אפידורל? היה לי חשוב להרגיש כל ציר, ולהזיע, ולכאוב. על כל ציר שהיה לי צעקתי את נשמתי לבורא עולם, בכיתי, התחננתי, שישמע אותי, שייתן לילדה שלי רפואה שלמה.
"די, די כבר עם הניסיון הזה, הספיק לנו", היא זעקה, ורגע לפני שאחייה הגיח לאוויר העולם, היא הרעידה את קירות חדר הלידה וצעקה בקולי קולות, "אדל חיה לרפואה שלמה", והדבר הראשון שעשו המיילדות עם אחייה לאחר לידתו היה להניח אותו בזהירות על אדל.
אי אפשר להיות נוכחים לצידה של אדווה ביטון ולא להידבק באמונתה הגדולה שאדל תשתקם. נדמה שמתוך עוצמתה שלה, שהיא משתלטת מתוך אמון באמונתה שלה, לא מתוך כפייה, היא אפילו לא נותנת אופציה לחשוב אחרת כשהיא אומרת, "אני יודעת שהילדה הזו תהיה בסדר", ואז, כשהיא כאילו מזהה את הרהורי ליבי, היא מספרת לי על הרופא הזה, שאמר לה בעדינות שכדאי שתתרגל לעובדה שאדל תהיה מחוברת למכונת הנשמה כל חייה, ואיך בדיוק ביום ההילולה של רבי שמעון בר יוחאי, אבל בדיוק באותו היום, אדל נותקה ממכונת ההנשמה והחלה לנשום בעצמה, ואדווה חיפשה את הדוקטור המכובד בכל המחלקה ושלחה אותו בחיוך לגוגל, שיחפש וילמד מי זה הרשב"י, ואילו כוחות טמונים בו.
"ככה אני. תנו לי לבכות, להתחנן על קבר הרשב"י, להאמין בכל הרבנים האלה, להביא מים קדושים מפה, חול מבורך משם, אבל במבחן התוצאה, מה? לא היתה לנו ישועה גדולה? הילדה שלי נושמת בכוחות עצמה!"
מאז ספטמבר נמצאת אדל ביטון בביתה, אחרי אשפוז שיקומי בבית לוינשטיין, ושגרת יומה מורכבת ממערכת שעות אינטנסיבית של סוללת מטפלים שמגיעים מדי יום ביומו, מהבוקר ועד הצהריים, ועובדים בסימביוזה טיפולית. אם בבוקר מוקדם היא קיבלה ריפוי בעיסוק, עכשיו דוד הפיזיותרפיסט ינצל את העובדה שהמפרקים שלה גמישים וידגיש עבודה על תנועה. על רצפת הסלון הצר מונח מזרן פעילות גדול ועיקר הטיפולים מתרחשים בו. אדווה מנהלת יומן גדול ובו רשום מערך כל המטפלים: פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאית תקשורת, רפלקסולוגיה, מדריכת ראייה, ועוד הרשימה ארוכה ומגוונת, בכוונה תחילה. ותסמכו עליה, היא יודעת לזהות בדיוק מי מהמטפלים הגיע כדי לתת מהנשמה.
הכי חשוב לה להקפיד להכיר לאדל אנשים מיוחדים כי "מי שמגיע לפה לטפל באדל, אלה אנשים שבבסיסם חייבת להיות להם נשמה ענקית. הטיפול באדל הוא טיפול מיוחד, זה לא מקרה של עיכוב התפתחותי כזה או אחר, זה מקרה שונה לגמרי, לא יהיו פה אנשים שאין בהם את הטוב השורשי הזה. העבודה הזו היא לא עבודה טכנית, חייב שיתרחש החיבור האפקטיבי. אדל מיוחדת כל כך וצריכים לטפל בה אנשים מיוחדים ולכן אני קודם כל מתחברת לאנשים שהם, ולא לתעודת המטפל שהם אוחזים בידיהם, מבחינתי שיניחו אותה בצד, הכי חשוב לי זה הלב שנמצא שם והחיבור לאדל. אני סומכת על האינטואיציה שלי וקולטת מייד מי בא לטפל בה מתוך בסיס של חום, אהבה ואמונה".
במהלך האשפוז. "יופי, אדלי, כל הכבוד!"
על כל מימון של שעת טיפול שכזו אדווה נלחמת, היא כבר רגילה להילחם, בדיוק כמו שנלחמה בבית המשפט נגד צו הפינוי מבית לוינשטיין שנמסר לה בשעת בוקר מוקדמת של ערב חג הפסח. שעה וחצי היא עמדה מול השופטת, הבהירה איך היא לא יכולה לקלוט את אדל בבית שאינו ערוך לקבלתה, וניצחה. אדל נשארה בבית לוינשטיין עד סוף אוגוסט.
"היא היתה בת שנתיים ושמונה חודשים כשהיא נפגעה, היום היא ילדה בת 4, צריך הרי להתאים את כל מערך הטיפולים לילדה בת 4, ולא להציע לי טיפולים למניעת בריחת סידן, זה הרי מגוחך על גבול העצוב. היא זקוקה לטיפולים רגשיים, הבת שלי, ולמוסיקה, ולאמנות, זו קשת אחרת לגמרי של טיפולים, אבל אני לא אפסיד במלחמת ההתשה הזו, יש לי את כל הכוח".
"מאיפה?" אני שואלת.
"בואי תראי", היא עונה.
דוד הפיזיותרפיסט מעמיד את אדל על שתי רגליה, תומך בידיו את כתפיה ומבקש ממנה שתרים את הראש, מגרה אותה בעזרת מוסיקה שבוקעת מתוך ספר שנמצא מולה, מנגינת "אלוהים שלי, רציתי שתדע" הסימבולית כל כך. ואדל מקשיבה לו לאט ובנחישות, מרימה את ראשה, זוקפת אותו, סופגת קריאות שמחה מאדווה, "יופי, אדלי, יופי, כל הכבוד! את מתאמצת יפה כל כך, בגלל זה אמא תזיז עבורך הרים, בואי נצלם אותך!"
והיא מצלמת את הסרטון המרגש שבו אדל מרימה את ראשה כנגד כל הסיכויים, וגם כנגד ההתרשמות הראשונית ממנה, והיא תשלח את הסרטון לפיזיותרפיסטית המסורה מבית לוינשטיין, תעדכן אותה כמה אדל התקדמה.
"את רואה למה אני אופטימית? את מבינה מאיפה יש לי הסבלנות והכוח? תראי כמה שהיא כאן, תראי כמה שהיא מחוברת. היא עובדת קשה כל כך, אני כל הזמן אומרת לה, 'אדלי, אמא ואבא עושים למענך את המאתיים אחוז, אבל את צריכה לרצות בחיים'. ותראי איך היא משתפת פעולה. נראה לך שמישהו שהוא רק בהכרה חלקית יכול להרים ככה את הראש כנגד כל חוקי הגרביטציה? אז שמישהו מהרופאים יגיד לי שהילדה הזו וגטטיבית? סבתא שלו וגטטיבית, סליחה על הברבריות הבוטה אבל באמת שנמאס לי, ההגדרה הזו כבר חונקת אותי, לא יכולה לשמוע אותה יותר. כל אשפוז, כל בדיקה, אני צריכה לשאת את עניין 'הילדה וגטטיבית'. על מה אתם מדברים? תסתכלו עליה. זה מקומם אותי מאוד. זה שהיא לא משדרת עכשיו באותו ערוץ שלנו אז זהו? היא כבר וגטטיבית? הילדה שלי פה איתנו, והיא מבינה הכל, והיא תהיה בסדר. את רוצה שנאפה יחד חלה ונזמן לנו עוד שעת רצון לבקש רפואה שלמה לאדל חיה?"
צילום: רועי קסטרו
וככה, תוך כדי טיפול פיזיותרפיה של אדל, קצת לפני שהרפלקסולוג יגיע לעסות את כפות רגליה של אדל, בזמן שאחייה מעורסל בזרועותיה של אסנת, אני מוצאת את עצמי לשה בצק במטבחה של אדווה ביטון ("גם הלישה עצמה היא שעת רצון גדולה, תבקשי כל מה שאת רוצה"), מקבלת ממנה מתכון "קלי קלות" לחלה, אבל בעיקר מתכון לאופטימיות, ולשמחת חיים, ולכוח בלתי נדלה ואמונה שלמה במה שיקרה.
שני ק"ג קמח מנופה בנפת משי בלי להתעצל, ואל תוכו היא יוצקת שמרים ושמן ומים, וגם עוף ותפוחי אדמה כבר הוכנסו לתנור והם מחכים לבנות שיחזרו בצהריים, כי "פה יש אוכל טרי מדי יום. בלי הפקות הוליוודיות, בלי להתרגש יותר מדי, אני מתקתקת. בן אדם של עשייה, לא של ברברת".
בשעה אחת וחצי בצהריים תחזורנה מוריה, נעמה ואביגיל מבית הספר, וכל הבית יתמלא בהמולה שמחה של בנות שמחות בשיגרת יומן, שום זכר לטראומה שחוו, רגילות לעובדה שאנשים זרים פוקדים את ביתן, משוחחות איתי בפתיחות, חוץ מנעמה תכולת העיניים. מסתכלת עלי ושותקת. לא מוכנה לדבר איתי בכלל. "זה בגלל שאת עיתונאית", תסביר אביגיל התוססת.
מוריה תיגש לנשק את אדל ותקרא לה: "אדלי, דולי", ואדל לא תישיר אליה מבט הפעם והיא תמשיך בשלה עד שתלכוד אותו. הן תתיישבנה לאכול את ארוחת הצהריים החמה סביב שולחן, ולידן עגלתה של אדל, גם היא אוכלת כרגע, מוזנת באופן תוך־ורידי מתוך ה"קנגורו", אותו עמוד המחבר אל מכשיר המפקח על כמות ההזנה שלה.
רק מהצהריים מתחילה אדווה להזין את אדל, כי רוב היום היא בטיפולים, ומפעילים אותה, ומטלטלים אותה, היא לא רוצה שאדל תקיא, ולכן ההזנה שלה מתחילה מהצהריים ונמשכת אל תוך הלילה עד לפנות בוקר. היא כבר התרגלה לא לישון, אדווה, זה לא שאחייה מקל עליה עם העניין הזה מאז שנולד, ואין לה מושג על איזו אנרגיה היא מתקיימת.
על המקרר תלויה טבלה שבה אדווה מעדכנת כל החלפת טיטול של אדל, שאותו היא שוקלת, ככה היא יכולה לנהל מעקב מדויק אחרי כמות הנתרן בגופה של אדל, היא חייבת להיות במאזן של נתרן, וחייבים לעקוב אחרי כמות הנוזלים שהיא מכניסה ומוציאה. "ברוך השם אנחנו כבר לא נעזרים בתרופות כדי לאזן את כמות הנתרן בגופה, אני כבר יודעת בדיוק מתי אני צריכה להוסיף או לגרוע מים".
ד"ר אדווה ביטון היא ד"ר לכימיה תרופתית, לפני המקרה היא הרצתה באוניברסיטת אריאל ולימדה כימיה וסטטיסטיקה. היתה לה קריירה מלאה, ימים אינטנסיביים, דינמיקת חיים שוקקת. רפי מאוד פירגן לה והשתתף בנטל גידול הבנות. עכשיו אין סיכוי שהיא תחזור לעבודה הזו, ברור לה שהנוכחות שלה בטיפולים של אדל משפיעה עליה. "גם עכשיו דינמיקת החיים שלי שוקקת, אני פשוט על מסלול אחר. בעקבות כל מה שחוויתי התעורר בי הרצון ללכת וללמוד רפואה, ולהפוך להיות רופאה במחלקת טיפול נמרץ, הלוואי שהיו מקצרים לי את מסלול הלמידה, כי בשיגרה שלי הזאת אני לא באמת יכולה לקום ולהתחיל ללמוד אבל אם זה תלוי בי תנו לי אקשן של טיפול נמרץ, אדרנלין, להפעיל את הראש ולקבל החלטות חשובות. הפרמדיק שהציל את חייה של אדל, הוא קיבל החלטה לפתוח לה וריד דרך הרגל ובכך הציל את חייה. ככה אני רוצה, אבל אני לא רואה איך זה קורה בשנים הקרובות".
אחרי ארוחת הצהריים, אביגיל בת השש, נמרצת וחייכנית, תראה לי את אלבום מסיבת הברית של אחייה. כולן יפות וחגיגיות, גם אדל לבושה בשמלה חגיגית, לא אמא שלה תוותר על העניין הזה או תחפף בו. בהתחלה הם רצו לחגוג את הברית בבית הכנסת שביישוב, אבל כשהבינו שיש הרבה בני משפחה שפוחדים להגיע לאזור ללא רכב ממוגן העבירו את החגיגה לפתח תקווה, לאדווה חשוב שכולם יהיו שמחים ומרוצים. מסיבת הברית היתה מרגשת מאוד, רפי היה על סף דמעות כשהסביר את פשר השם אחייה השילוני, היא אף פעם לא ראתה את הגבר שלה נשבר, היא מתארת לעצמה שהוא מרשה לעצמו רק כשהוא לבד. נעמה עדיין מסרבת לדבר איתי, היא הטילה וטו גמור על ראיונות, מסתכלת עלי ושותקת. לאדווה ברור שהדרך הטיפולית עם שלושתן עוד ארוכה. היא מודעת לעובדה שלא פשוט להן לחיות בבית שבו הפוקוס כולו מנותב לאדל, למרות שהיא משתדלת מאוד להעניק לכל אחת מהן זמן איכות, אבל גם לה יש את הגבול שהיא יכולה להכיל, והיא נעזרת באנשי מקצוע. חשוב לה שהבנות תדברנה על מה שקרה, תפתחנה את מה שהן מרגישות, חס וחלילה שנפשן תיפגע או שבעתיד הן תצטרכנה לשלם מחיר כלשהו.
האב רפי. מומחה להנגשה
מוריה הכי מתגעגעת ללילות שאדל היתה מעירה אותה ואומרת לה בשתיים לפנות בוקר: "קומי, קומי, כבר בוקר", וגם לקפיצות שלה על הספה, ואיך היא היתה "קורעת אותנו מצחוק כשהיא היתה אומרת לאבא: "רפי, נו, נו, נו".
"זה משונה לי שאדל ככה, זה לא כיף לי שאחותי במצב כזה, גם כל הזמן חופרים לי ושואלים אותי, 'נו, מתי אדל תתעורר?' ואין לי על זה תשובה. אני גם עצובה כי לפעמים נדמה לי שבגן של אדל כבר שכחו אותה. בהתחלה כולם התגעגעו אליה מאוד, היא היתה אהובה מאוד, אבל עכשיו נראה לי שבקושי זוכרים אותה. וגם כואב לי בלב לראות את אמא בוכה, בעיקר בהפרשות חלה שהיא עושה".
אדווה לא מתביישת להודות שגם לה קשה, ושגם היא בוכה, וההודאה שלה ברגעי הקושי הגדולים רק מעצימה את כוחה המרשים. "אני מאוד אוספת את עצמי, מאוד פריק קונטרול, אני עם הרגליים על הקרקע אבל גם נותנת לעצמי להתפרק, אני לא סופר־וומן ואני לא מתיימרת להיות כזו. יש לי הרגעים האלה שאני מייעדת אותם להרבה דמעות וטישו".
בימים אלה מתכוננת אדווה לפריימריז. ב־14 בינואר תתמודד על מקום ריאלי ברשימת הבית היהודי, והיא בהחלט רואה את עצמה נבחרת בבחירות הבאות לחברת כנסת שעושה ופועלת למען אלה "שאין להם את הכוח כמו שיש לאמא של אדל". בד בבד היא מלווה מקרוב את משפטם של חמשת הנערים מכפר חארס החשודים ביידוי האבנים שפגעו במכוניתה.
ההליך מתנהל בבית המשפט הצבאי בשומרון, והם החמישה - המואשמים בעבירות של ניסיון לגרימת מוות בכוונה - נמצאים במעצר מאז הגשת כתבי האישום.
רגעים של שבירה
אבל המאבק האמיתי, כך נראה, הוא בתוך הבית הפרטי שלה. "ביום שישי", היא אומרת, "כשהילדים הולכים עם רפי לבית הכנסת ואני לבד עם אדל בבית, מארגנת את שולחן השבת ומדליקה נרות, ויש לי קצת זמן להיות לבד עם עצמי, אני לוקחת את אדל על הברכיים שלי, ומסכנה שלי, היא נשטפת מרוב הדמעות שלי, אני ממש מתנצלת בפניה. ואז אני מדברת אליה, מתחננת, מבקשת, מתפללת אל הקדוש ברוך הוא שתחזור להיות אדל שלנו.
"הילדות חוזרות מבית הכנסת והן רואות אותי עם עיניים נפוחות, ושואלות אותי, 'אמא, בכית?' ואני עונה להן שכן, בכיתי. אני ממש לא מסתירה מהן את העניין. אני הכי מתגעגעת לשובבות שלה, לאנרגיות שלה, היא היתה ילדה פלפלית, קפיץ קפוץ שכזאת, נחום תקום, מלאה בשמחת חיים, היתה כל הזמן בתנועה, גם מהאמבטיה היא היתה בורחת לי. היא אמנם עוד לא היתה מרכיבה משפטים של ממש, אבל השיח איתה היה מאוד מאוד מובן, היא היתה מאוד אמוציונלית. ידעתי מתי טוב לה, מתי היא מרוצה או לא מרוצה, ואם היא נעלבת. היה אפשר לראות את הכל על הבעות הפנים שלה, ולזה אני הכי מתגעגעת. להצגות שלה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו