"הבטחנו לגיא על הקבר שלו שממשיכים"
עשרה חודשים אחרי שגיא זיידן מת משפעת בגיל ארבע וחצי, הוריו נקרעים בין הצער לבין השמחה על ההריון החדש
"תיכנסו להיפרד", אמרו להם הרופאים.
והם עמדו שם, בפתח החדר במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים תל השומר, ולא הבינו מה אומרים הרופאים. הרי עד לפני כמה ימים גיא שלהם היה הילד הכי חי בעולם. הכי חייכן ומלא שמחת חיים. הנה תמונה שלו במדי חוג הג'ודו שאהב כל כך, כבר בגיל ארבע וחצי. והנה הוא כמעט מקמט לאמא את הפנים מרוב אהבה. והתמונה שריגשה מדינה שלמה, עם העיניים הכחולות הגדולות והחיוך הכובש.
אבא טל נשאר בחוץ. לא היה יכול לשאת את הרגע הזה. מיכל נכנסה לחדר.
"עמדתי ליד המיטה שלו ונתתי לו נאום שלם. אמרתי לו שהוא יכול לעזוב בלי לדאוג, שאנחנו נהיה בסדר, נהיה חזקים. שנמשיך לצחוק ולחייך ולשמוח, וגם לרקוד ולאהוב. נתתי לו את מילתי.
"בשנייה שסיימתי, ניגש אלי הרופא ואמר לי, 'ברשותך, אני לא עושה לו שוב החייאה'. אמרתי לו, מה זאת אומרת? הרגע סיימתי לדבר איתו. והוא אמר לי: 'אז הוא הקשיב לך. הוא ילד טוב".
תשעה חודשים אחרי, העצב והגעגועים לא מרפים. גיא מלווה אותם בכל רגע של היממה, בימים ובלילות, "וזה לא נעשה יותר קל". ואז, במהלך אחת הפגישות שלנו בבית המטופח שלהם בקיבוץ מגל, הם מספרים על הבשורה שקיבלו לפני יומיים: מיכל בהריון.
"זה שמח־עצוב", אומר טל. "יש לנו ציפייה לאור חדש בבית הזה, אור שקצת כבה מאז המוות של גיא. ומיכל אומרת: "הכאב והגעגועים לגיא יישארו איתי לנצח. אבל בא לי גם לחיות ולשמוח ולמלא את הידיים בתינוק או בתינוקת חמודים".
"אני אמא טוטאלית"
גיא זיידן, ילד יפה תואר עם עיניים כחולות ושיער בלונדיני חלק וחיוך מלאכי, מת בפברואר השנה ממחלת השפעת. וירוס קטלני של שפעת מסוג B התיישב לו על הלב ולא השאיר שום סיכוי. בתוך ימים ספורים קרסו כל מערכות גופו, והרופאים שנאבקו על חייו נותרו חסרי אונים. מיכל וטל והבנות יובל (13 וחצי), איילה (11) וסתיו (9), נשארו עם הבור הגדול בבית שבקיבוץ מגל, וחייהם השתנו לעד.
"כל שביל בקיבוץ שטיילתי בו בעבר עם גיא, גומר אותי", אומרת מיכל, ועיניה מאדימות. "הוא מאוד אהב את בית הקפה כאן, תמיד ביקש ברד ועוגייה. והכלבו. ובכלל, האזור של בתי הילדים בגיל הרך. המון זמן אחרי שהוא נפטר לא יכולנו להגיע לאזור הזה.
"אני רואה אותם כל הזמן בשבילים, את החברים הקטנים שלו, והחוסר שלו כל כך בולט. אני רואה אותם גדלים. והוא לא. הם ילכו לכיתה א', לבר מצווה. הוא לנצח יישאר בן ארבע וחצי".
כשנולד, היתה איתו בבית שנה. כמו עם אחיותיו. "אני אמא טוטאלית עם הילדים שלי, וכל החברים שלי ידעו שבשנה הראשונה של הילדים שלי, הבילוי איתי הוא בתוספת סלקל ועגלה. גיא היה מעיר אותי להנקה באמצע הלילה, והייתי מדלגת אליו באושר. הייתי בשוק מעצמי, ממש שמחתי בכל פעם שהוא התעורר. חשבתי על זה שלכל הורה יש רגעים שרק בא לו לכסות את הילד ושיישן, שיהיה קצת שקט. איתו זה לא קרה לי אפילו לדקה. אהבתי כל כך את הילד הזה, נהניתי מכל שנייה איתו.
"כשהבנות היו קטנות, הן תמיד עשו לנו את המוות כשהבאנו אותן בבוקר לגן. איתו הכל היה יותר פשוט. הפרידות בבוקר היו הכי קסומות בעולם. אחרי הצהריים הייתי הולכת להביא אותו הביתה עם פרפרים בבטן מרוב התרגשות. הוא היה זרקור, הילד הזה. תמיד מלא אור. תמיד שמח. אחת הגננות שלו אמרה לי 'הוא כזה צ'ארמר'".
היא לוקחת נשימה ארוכה. מוחה את הדמעות. לוגמת מהתה החם.
"היה בו משהו מאוד מיוחד. בגיל ארבע וחצי הוא כבר ידע לקרוא. היה לו פנקס קטן כזה, שבו כתב את המילים הראשונות. הוא כבר כתב 'אמא מיכל' ו'אבא טל'. כל הזמן ביקש ממני ללמד אותו את האותיות הסופיות. הוא ידע לספור מ־1 עד 100, אבל זה בקטנה. הוא ספר לי מ־100 למטה, עד 1. ילדים בכיתה ב' לא מצליחים לעשות את זה.
"היה בו משהו שמאוד מיהר להספיק. כאילו הוא ידע משהו שאנחנו לא יודעים. בחודש האחרון לחייו צילמתי אותו כותב אותיות ורוכב על אופניים וצוחק ומשתולל. והיום אני חושבת שבעצם, רב הנסתר על הגלוי. שאנחנו לא באמת יודעים את כללי המשחק בעולם הזה.
"תמיד האמנתי שמחשבה בוראת מציאות, ושאם נחשוב חיובי, יהיה טוב. אני בן אדם של חצי הכוס המלאה. והמוות הזה של גיא שיבש לי הכל".
טל מתערב בשיחה. "היינו קוראים לו גוגי, בשם חיבה. אחרי שאיבדנו אותו, מישהי אמרה לנו שזה כמו שדה מוקשים. כמה שהיא צדקה. מה זה מוקש? כל ילד שעובר פה ברחוב. כל שאלה ששואלים אותך על הילדים שלך, מבלי לדעת שאיבדת ילד. יש גם את המצבים האלה, שאתה מבין שלאנשים נורא קשה להגיד לך סתם 'שלום' בשביל. הם מרגישים מועקה. או שאני סתם נוסע באוטו, ושומע שיר שמייד מחזיר אותי לגיא".
מיכל (42) היא מורה לחינוך גופני בבית הספר היסודי בכרכור. טל (43) הוא מנהל לוגיסטיקה בחברת סטארט אפ, שעוסקת בפיתוח וייצור מזל"טים. כשגיא נפטר היה מובטל, ורק לפני חמישה חודשים מצא עבודה.
"אני עובד בקצב גבוה, עם הרבה נסיעות ארוכות. לפעמים אני שואל את עצמי איך אני עושה את זה. אני פשוט על אוטומט. הפחד הכי גדול שלי זה לעצור. לרדת למטה.
"פעם ביומיים אני רוצה להישאר מתחת לשמיכה ולא לצאת מהמיטה 24 שעות. אבל אני יודע שזה מסוכן. שאני מסוגל להישאר שם יותר מדי זמן, וזה מקום לא טוב. הבטחתי לגיא על הקבר שלו, שממשיכים. חוגגים ימי הולדת וחגים וגם ביומיום חיים וצוחקים ומותר גם לשמוח.
"יש לנו עוד שלוש בנות, שלא עשו שום דבר רע. הן מאוד עצובות, כמונו, ומגיע להן גם לשמוח לפעמים, לחוות את החיים כמו שצריך, עד כמה שזה ניתן.
"כשאני שומע על משפחות שהפסיקו לתפקד כשאיבדו ילד, זה לא מפתיע אותי. זה יכול לקרות בקלות. לפעמים אני אומר לעצמי שאין לי יותר כוח להתמודד עם כלום. כמה אהבתי את הילד הזה וכמה הוא חסר לי בחיים שלי, ואיך בדיוק אני יכול להתמודד עם עוד דברים עכשיו. עם מטלות היומיום, עם שיעורי הבית, עם המורים של הילדות, עם העבודה, הפרנסה, עם המשכנתא, עם הכל. עזוב, אני רוצה לשבת פה ושזה יעבור לידי. כמו הילדים שעוצמים עיניים וחושבים שלא רואים אותם".
משפחת זיידן על קברו של גיא. "החברים שלו ילכו לכיתה א', לבר מצווה. הוא לנצח יישאר בן ארבע וחצי"
"זה לא גיא שלי"
בתחילת פברואר השנה, לטל היתה שפעת. "כאב לו כל הגוף", אומרת מיכל, "הוא לא היה יכול לישון אפילו דקה. אמר לי, 'מיכי, עוד שפעת כזאת ואני מת'.
"כמה ימים אחרי שטל החלים, גיא חלה בשפעת. ביום רביעי הוא כבר ישן הרבה בצהריים, שזה היה מאוד לא אופייני לו. ביום חמישי לפנות בוקר הוא התעורר ב־2 לפנות בוקר עם חום, ובא למיטה שלנו. זאת היתה השעה הקבועה שהוא עובר אלינו למיטה.
"בבוקר נסעתי לבית הספר, וטל נשאר איתו בבית. לא היה לו חום מאוד גבוה, 38 מעלות, והוא היה חיוני אבל מותש, ישן הרבה במהלך היום".
ביום שישי חל יום ההולדת של טל. הוא ומיכל תיכננו לנסוע ביחד לסוף שבוע זוגי במלון בת"א, דבר שלא עשו זמן רב. אבל גיא קם עם חום.
"אני זוכר איך עמדתי במטבח ואמרתי למיכל, 'איזה באסה, מה כבר ביקשתי. כולה סוף שבוע'".
מיכל החליטה שהם לא מוותרים. "אמרתי, יאללה, כבר 12 שנים לא נסענו לחו"ל לבדנו, אז מגיע לנו סוף שבוע צנוע וקצר, שזה בעצם לא הרבה יותר מ־24 שעות. שמנו את איילה וסתיו אצל אח של טל בקיבוץ, התקשרתי לאחותי, שגרה ברמת גן, ובצהריים הבאנו אליה את גיא ואת יובל. השארתי לה אקמול ונסענו למלון.
"בערב דיברתי עם אחותי, והיא אמרה לי שגיא היה בסדר והוא סחט לעצמו תפוזים למיץ. בשבת בבוקר היא אמרה לי שהוא קם והקיא, וביקשתי ממנה לתת לו אקמול. היא אמרה לי, 'בסדר, גם אני חולה, אבל שטויות, נבריא ביחד'. היא החליפה לו בגדים, והוא הלך לישון.
"בצהריים, יובל קמה וראתה את גיא, ואמרה שמשהו לא בסדר בעיניים שלו. אחותי הרגיעה אותה.
גיא ז"ל. "היינו קוראים לו גוגי, בשם חיבה"
"הגענו אליהם בסביבות שש בערב. גיא בדיוק הלך לשירותים. כשהוא הסתובב אלי, אמרתי מייד - זה לא גיא שלי. משהו בעיניים שלו לא בסדר. הוא כבר היה כנראה בקריסת מערכות. קצות האצבעות של הידיים והרגליים היו קצת כחולות, וגם הברכיים.
"נכנסתי ללחץ אדיר. טל אמר לי, 'מיכי, תירגעי'. אמרתי לו, 'משהו לא בסדר עם גיא'.
"תפסתי אותו, וטסנו איתו לתל השומר, שזה שבע דקות נסיעה משם. הוא ביקש לשתות בדרך. נתנו לו מים, והוא הקיא אותם.
"אמרתי לו, 'גוגי, קניתי לך הפתעה, אתה רוצה אותה?'. הוא לא ענה לי. אז צרחתי: 'אתה רוצה???' הוא לא ענה.
"הגענו לחדר המיון לילדים, ואמרו לנו שיש עומס עכשיו. תפסתי איזו רופאה, וצרחתי לה באנגלית: HELP ME!!!. כאילו שהוא לא יבין.
"הרופאה רצה אלי, ומייד התחילו לטפל בו. אני לא אשכח את המשפט שהיא אמרה לי: 'הבן שלך חולה מאוד'. אמרתי לה, 'מה, מאשפזים אותו?' והיא אמרה: 'בטיפול נמרץ. הילד שלך מאוד מאוד חולה'".
בסביבות 7 בערב, גיא כבר היה מורדם ומונשם בטיפול נמרץ.
טל: "הרופאים חשדו בשלושה דברים: דלקת חיידקית בקרום המוח, חיידק טורף, או מיוקרדיטיס, דלקת של שריר הלב. עשו לו הרבה בדיקות. כשעשו אקו לב, גילו שהמצב לא טוב. התברר שווירוס של שפעת מסוג B התיישב לו על הלב.
"אלו היו שעות קשות מאוד. ברבע לאחת, בלילה שבין שבת לראשון, הוא קיבל דום לב.
"חצי שעה לפני זה אמרתי למיכל, בואי נעשה משמרות של שינה. לא נשרוד אם נהיה שנינו ערים 24 שעות. סידרתי מין מיטה כזאת מהכורסאות שיש ליד המחלקה וניסיתי להירדם. ואז מיכל באה אלי ואמרה לי שהוציאו אותה מהחדר שלו, כי היה לו דום לב".
"עכשיו זה מאני טיים"
מיכל: "העלו אותו על מכונת האקמו לב. הלב שלו לא חזר לפעול, המכונה החזיקה אותו בחיים. כשהוציאו אותי החוצה, זה היה הרגע שהבנתי. ראיתי כבר את ההלוויה. מצד שני אמרתי, אין, אסור לאבד תקווה, חייבים להיות אופטימיים. הוא ישרוד את זה. הרי היו מקרים כאלה.
"הם אמרו, אנחנו נותנים ללב שלו לנוח. כל יום ראשון הוא היה ככה. בלילה כבר הצליחו להוריד אותו מכל מיני תרופות, וכאילו להביא אותו לסוג של איזון. ביום שני בבוקר הרופאים אמרו לנו, 'עכשיו זה מאני טיים. אם הוא נותן שתן ומתחיל קצת להתאושש, זה מעולה. ולא קרה כלום במאני טיים הזה. כבר היו לו אישונים מורחבים, שזה אומר פגיעה מוחית, והכל קרס, וכל שנייה העלו אותו על החייאה. כי כשהגוף בקריסה, המכשיר הזה לא באמת מחזיק".
הדרמה במחלקה לטיפול נמרץ היתה גדולה בשעות האלה של בוקר יום שני. "כל כמה שעות גיא היה על החייאה. המכשירים כבר לא שרדו את המצב שלו. באו בני משפחה לבקר, ומדי פעם חברים. מנהלת הקהילה בקיבוץ, סמדר כץ, ועובדת סוציאלית מהקיבוץ, מיכל גרינברג, הביאו עוגה ופלקט תמיכה שציירו הילדים בבית הילדים. אבל המצב רק הלך והחמיר. הלך והחמיר.
"בסביבות 12 בא אלינו מנהל המחלקה, פרופ' גידי פרת, ולקח אותנו לחדר שלו. הוא אמר לנו, במילים שלו, שרק נס יוציא את גיא משם".
הנס, לדאבון הלב, לא קרה.
מיכל וגיא ז"ל. "אהבתי כל כך את הילד הזה"
בשעה 2 בצהריים של יום שני, 24 בפברואר, ביקשו הרופאים ממיכל וטל, זוג הורים צעירים שנקלעו לפתע לשעה האיומה בחייהם, להיכנס ולהיפרד מבנם.
מיכל שוב בוכה. השאלה למה לא נותנת לה מנוח. "למה דווקא הבן שלי. הילד הזה שהייתי מתחבקת איתו ומתנשקת איתו והוא נתן לי נחמה מהמוות של אמא שלי לפני שנתיים. הילד שהייתי קשורה לכל נשימה ולכל צחוק שלו.
"נשארתי בלי נחמה. ניסיתי להתנחם בשלוש הבנות המקסימות שלנו, אבל גיא כבר לא היה".
טל מניח עליה יד אוהבת. "כשגיא נפטר, ביקשנו שיביאו את הבנות לבית החולים. הן הגיעו אחרי שעתיים. נתנו לנו שם חדר קטן, מול הטיפול הנמרץ. אמרנו להן שגיא היה חולה מאוד, והרופאים עשו כל מה שיכלו כדי להציל אותו. והם לא הצליחו. הן מייד שאלו, 'מה קרה לו?' הסתכלתי עליהן ואמרתי: 'הוא מת'.
"הן צרחו, צרחות כאלה שהרימו את בית החולים. צעקו, 'זה לא פייר'. לא האמינו.
"החלטנו שנעשה הכל בשבילן ושנהיה חזקים, חשבנו שילדים הכי צריכים הורים חזקים בסיטואציה הזאת, והבעיה היא שהורים בסיטואציה הזאת הם הכי חלשים בחיים שלהם".
"חזרנו לקיבוץ שבורי לב"
טל ומיכל אספו את עצמם ואת שלוש הבנות הבוכות וחזרו לקיבוץ, שבורי לב. הידיעה על מותו של גיא היכתה בקהילה הקטנה, וכולם התגייסו מייד לעזור.
למחרת נערכה ההלוויה העצובה והבלתי נתפסת בבית העלמין הקטן במגל. אחרי ההלוויה הקימו חברים מהקיבוץ אוהל גדול בכניסה לביתם של מיכל וטל, ועשו תורנויות של הבאת אוכל וניקיון בבית.
"זה היה מדהים", אומרת מיכל. "בימים ההם, הקשים ביותר בחיים שלנו, זכינו לקהילה כל כך תומכת ומחבקת, היינו מוקפים באהבה ובחברים נפלאים שפשוט עשו כאן הכל. ולא רק בשבעה. זה היה ככה עד השלושים, וזה חימם לנו את הלב בצורה שאי אפשר להסביר.
"כאן הרגשנו את היתרון הגדול לגור במקום כזה. אחרי זה הגיע החיסרון. בגלל שזה מקום קטן שגיא כל כך אהב, כל פינה וכל שביל וכל נדנדה מציפים בנו את הזיכרונות והגעגועים. מאז השבעה יש לי שעה קבועה שאני מתעוררת בלילה - ארבע. ואז שוב המחשבות, והגעגועים".
החברים בקיבוץ ובבית הספר שבו עובדת מיכל לא הסתפקו רק בעזרה צמודה, אלא גם גייסו 15 אלף שקלים לטובת טיפולים פסיכולוגיים למשפחה.
"הם ידעו שטל מובטל ואני מורה, וגם ככה אנחנו בקושי שורדים את היומיום", אומרת מיכל. "באו אלינו ואמרו, תקשיבו, אנחנו סוגרים לכם את המטפלת, אל תדאגו לכסף. לנו היה ברור מהרגע הראשון שנלך לטיפול, מי יכול להתמודד עם אסון כזה לבד?
"בקיבוץ היה שוק גדול, כי זה לא היה אירוע מוות רגיל, או כזה שלצערנו התרגלנו אליו, כמו חייל שנהרג. המוות של גיא הכניס המון חרדות להורים ולילדים, שבר לנו ולכולם את כל מה שהאמנו בו. הרי אנחנו תמיד אומרים לילדים, 'זו רק שפעת, לא מתים מזה, לא מתים כל כך מהר'.
"אחרי השבעה הצמידו לקיבוץ מטפלת כדי שתדבר עם החברים על האסון. אנחנו לא היינו בשיחה, אבל אחר כך המליצו לנו ללכת אליה.
"התחלנו להיות מטופלים שלה. בהתחלה הלכנו ביחד, טל ואני, והבנות הלכו כל אחת בנפרד. זה מאוד עזר לנו, אנחנו הולכים אליה עד היום. הלכנו גם לטיפול בהידרותרפיה, והבנות מקבלות טיפול בפסיכודרמה".
טל: "אני לא דברן גדול, אבל דווקא בשבעה גיליתי שאני יכול לפתח שיחה עם אנשים מיוזמתי. גיליתי שדווקא אני ניחמתי לא מעט אנשים שבאו לכאן. אני מצטייר כאיש סבלני ורגוע, אבל בפנים מאוד רועש אצלי. אצל המטפלת אני יכול לפרוק הכל, לשחרר, לתת לעצמי ולמחשבות שלי מקום מילולי, יש לי שם את המקום הפרטי שלי.
"מצד שני, הכסף שהחברים אספו בשבילנו נגמר אחרי כמה חודשים, והמפגשים עם המטפלת הפכו להיות עול כלכלי. אין לנו בעצם שום כתובת, שום רשות ממשלתית, שום גוף שיעזור לנו מכוח החוק, כמו שעוזרים למשפחות של הרוגי צה"ל או אפילו לנפגעי תאונות דרכים ואסונות אחרים, שלהם יש כתובת ברורה. אנחנו מרגישים שנפלנו כאן בין הכיסאות וצריך לתת על כך את הדעת, ופעם אחת ולתמיד להסדיר גם מקרים כמו שלנו ושל משפחות אחרות.
"מחלקת הרווחה של המועצה האזורית מנשה נותנת לנו החזר כספי חלקי בגין הטיפולים, וזאת מחווה מאוד יפה ומרגשת, אבל זה בא מתוך רצון טוב ואנושיות, ויכול להיפסק ביום בהיר אחד".
הביטוח הלאומי לא מסייע?
"גיא לא עמד בשום קריטריון שמאפשר עזרה כספית מביטוח לאומי. הם שלחו לנו מכתב ממש מעליב, שהם משתתפים בצערנו וימשיכו לשלם לנו עוד ארבעה חודשים את קצבת הילדים עבור גיא. זה הגיע למאה שקל.
"אנחנו מכניסים הביתה יחד משכורת של 13 אלף שקל. המשכנתא עולה לנו 4,000 בחודש, הטיפולים עולים לנו אלפי שקלים, וזה עוד לפני החיים הרגילים והתשלומים על אוכל ומים וארנונה וחשמל וחוגים.
"המזל הגדול שלנו הוא שיש לנו עזרה כספית משמעותית מאבא של מיכל, רון גילעם, שהוא מומחה באיזון בריאותי בגישה ההוליסטית ועדיין עובד בגילו (71) ומלמד במכללות בארץ. הוא מציל אותנו. אני לא יודע מה היינו עושים בלי העזרה שלו".
מיכל: "מאוד נשמח לקבל עזרה מכל גורם שהוא, ולא להישען רק על אבא שלי, שהוא באמת מקסים ותומך, אבל העול הכלכלי הזה לא אמור להיות עליו".
הם גם גילו שאין קבוצות תמיכה להורים שחוו מוות פתאומי של ילד. "יש קבוצות כאלו לחולי סרטן, יש קבוצות להורים שכולים של חיילים, וכך הלאה. לא מזמן הצטרפנו לקבוצה שחבריה איבדו את יקיריהם בתאונות דרכים. הם הסכימו לקבל אותנו, והמפגשים איתם מעניקים לנו משהו חשוב".
לא מאמינים בחיסונים
טל ומיכל הכירו דרך תנועת הצופים. שניהם שירתו בנח"ל, וכשמיכל יצאה במהלך השירות לרכז את שבט הצופים בבת ים, מי שקיבל אותה היה ראש השבט, אברהם, אביו של טל. אבל בשלב ההוא, שום דבר עדיין לא קרה. אחרי השחרור מצה"ל היא נסעה לשנתיים בארה"ב. כשחזרה לארץ, הם נפגשו שוב, ואז נדלק הניצוץ.
הם הקימו את ביתם בראשון לציון. אחיו של טל, מויש, חבר קיבוץ מגל, שיכנע אותם לפני חמש שנים לעבור לקיבוץ.
גיא חלק חדר עם אחותו סתיו. אחרי שהוא נפטר, הם סידרו לה את החדר מחדש, והשאירו גם דברים שלו. בעיקר דפים של אותיות בעברית, שהוא אהב כל כך לשחק בהן ולכתוב, למרות גילו הצעיר.
מיכל אומרת שאין בה שום רגשות אשם על כך שלא חיסנה את גיא נגד שפעת. "אנחנו מתנגדים לזה, גם את שלוש הבנות הגדולות לא חיסנו. יותר מזה, אם הייתי מחסנת את גיא והוא היה מת אחרי זה, הייתי אוכלת את הלב, אולי הרגתי אותו מהחיסון.
"גם אני וגם טל לא מתחסנים אף פעם, וגם בחורף הזה לא התחסנו ולא חיסנו את הילדות. אנחנו אנטי תרופות, וחושבים שזה מזיק לגוף. אפילו אקמול אנחנו כמעט לא לוקחים. בסוף השבוע שנסענו למלון קנינו אקמול רק בגלל שלא היינו איתו. בהתחלה בכלל חשבתי שהוא בהרעלת אקמול.
"אני נגד הפאניקה שמכניסים בציבור סביב החיסונים נגד שפעת. אני חושבת שדווקא בגלל החיסונים הללו יש מקרים כל כך קשים של שפעת, כי הווירוסים למדו להסתגל אליהם ושיכללו את עצמם. אני מאמינה שמערכת חיסון חזקה תלויה בתזונה נכונה ובשעות שינה ובאנרגיה טובה ובשלל מרכיבים נוספים. הדרך שלנו לא השתנתה בעקבות המוות של גיא".
טל: "הרופאים בטיפול נמרץ שאלו אותנו אם גיא התחסן, אבל אף אחד מהם לא אמר שאם הוא היה מתחסן, אז כך וכך. נסעתי באוטו לפני כמה ימים ושמעתי דיון על החיסונים וסיכוני השפעת, ונכנסתי לפחדים שעוד דבר כל כך נורא יקרה לי בבית. אבל לרגע לא חשבתי לחסן את הבנות".
המחשבות מה היה קורה אלמלא נסעו לאותו סוף שבוע במלון אינן מרפות מהם. "זה חלק מהשאלות שלא עוזבות אותנו", אומרת מיכל בדמעות. "אולי הכל היה אחרת אם היינו נשארים בקיבוץ, או אם היינו מגיעים לאחותי קודם. אני לא כועסת על אחותי, היא לא ראתה שהמצב חמור, וכולנו חשבנו שזו שפעת. אף אחד לא היה יכול לדעת שזה יתפתח לכזה אסון. להפך, יש לי רגשות אשם שעירבתי אותה במוות הזה".
משפחת זיידן עם גיא הקטן. "כל פינה וכל שביל בקיבוץ מציפים בנו את הזיכרונות והגעגועים"
התרגשות חדשה
הם עדיין שוקלים איך להנציח את גיא. טל משמיע לי שיר שהוא שר עם השכנה שלהם, ענבר רז. רז כתבה את המילים, ושכן נוסף, אלעד כהן, חיבר את הלחן.
"גם אם אלך
בגיא של צל וגעגוע
לא ארע, לא אכרע
כי אתה עימדי
אוחז בידי
מאיר את דרכי".
מיכל שומעת את השיר ומתרגשת. "אנחנו מאוד רוצים שזמר גדול, כמו שלומי שבת או משה פרץ, מישהו עם נשמה גדולה, יסכים לקחת את השיר ולשיר אותו עם טל. זה יהיה סוג של הנצחה מרגשת של גיא, שכולם ישמעו".
היא אומרת שהעצב שלה תהומי, אבל יש בה גם צד שלא מרפה מהחיים. שרוצה לחוות רגעים מאושרים, לחיות ולשמוח. ואז, במהלך הפגישות שלנו לצורך הכנת הכתבה, הם התבשרו על ההריון.
"כבר במהלך השבעה, חברים אמרו למיכל שאולי כדאי לנו לעשות עוד ילד", אומר טל בעיניים נוצצות. "היא מאוד רצתה, אבל לי היה קשה. פחדתי. חששתי מה זה יעשה לנו. מה זה יעשה לבנות. איך מיכל תתמודד עם זה פיזית. את כל הילדים היא ילדה בניתוחים קיסריים, ויש גם את עניין הגיל.
"אבל מה שהכי הטריד אותי היה שלא יהיה יום אחד בחייו של הילד שייוולד לנו, שהוא או היא ירגישו, גם אם לא נתכוון לכך, שהם פיצוי על גיא. היו לנו הרבה שיחות על זה, גם בינינו וגם עם המטפלת שלנו.
"התבשלתי עם העניין כמה חודשים, ובזמן האחרון הרגשתי שאני מוכן לעניין. שאני נותן לחיים ללכת לאן שהם ייקחו אותי, את כל המשפחה שלנו. ניגשנו לעניין בלב חפץ, וזה קרה מהר מאוד.
"לפני כמה שבועות עשינו בדיקה ביתית וגילינו שמיכל בהריון. פרצתי בבכי. מייד גיא עלה לי בראש. לא יכולתי ברגע הזה להפריד אותו מהעניין.
"יש בי שמחה וציפייה והתרגשות גדולה מהבשורה החדשה בחיים שלנו. אני עוד לא לגמרי שם, אבל אני יודע שככל שההריון יתקדם, מיכל תרגיש יותר טוב ונוכל לשמוח יותר ולצפות לאור החדש בבית.
"אנחנו המשכנו לתפקד ולחיות גם אחרי האסון הנורא שלנו והעצב הגדול, שלא מרפה עד היום. לא נכנסנו מתחת לשמיכה. דיברנו עם הבנות על הכל וטיפלנו בעצמנו ועבדנו ולמדנו. ההריון הזה הוא השיא הגדול של ההמשכיות שלנו, הדבר הכי טבעי, ואני חושב שהוא יכניס הרבה שמחה לבית".
"הוא מדבר מאוד מרגש", אומרת מיכל בחיוך. "אני רציתי עוד ילד כבר מההתחלה. זה באמת לא פשוט לי פיזית, אני לא מרגישה טוב, אבל בשביל עוד גיא כזה מדהים כמו שהיה לי, אני מוכנה לסבול תשעה חודשים. בא לי לא לישון בגלל תינוק חדש. עד היום לא ישנתי בגלל המחשבות על גיא.
"הכאב העצום והגעגועים לא יחלפו לעולם, אבל יש בי מקום שתמיד מחפש לעשות לי ולמשפחה שלי את הכי טוב שאפשר. אנחנו מספיק שפויים כדי לא להלביש את התינוק או התינוקת שייוולדו על גיא ולעשות השוואות.
"אני מאוד אוהבת את החיים, ואני אומרת שאם אנחנו כבר פה, נעשה את הכי טוב שאפשר. מה, לבזבז את הזמן על דיכאונות? החיים הציבו לי אתגר מאוד גדול באובדן הזה, אבל עדיין בא לי שנהיה בסדר. שלא נהיה עם כל מיני פנצ'רים, לא אנחנו, לא הבנות. שהמוות של גיא לא ישליך לזוגיות שלנו, ולא ישליך לבנות המקסימות שלנו.
"אני יודעת שאלה חיים אחרים עכשיו. אבל כמו שטל הבטיח על הקבר של גיא, שהוא יעשה הכל כדי להמשיך לחיות ולצחוק ולשמוח, גם אני הבטחתי לו את זה, כשהוא נשם את הנשימות האחרונות שלו. ואני אקיים את ההבטחה הזאת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו