חנוכה שוב הגיע, וכמנהגו מדי שנה הוא חוזר ומחלק אותנו לאלה ששואפים לאכול כמה שיותר סופגניות ולאלא ששואפים לאכול כמה שפחות. שיהיה ברור: אלו ואלו עומדים להיכשל! אבל זה לא הפיצול היחיד שהחג הזה גורם לנו. אם אשים לרגע את נפשי בכפי אני מוכן להתערב שהמילים הראשונות שפתחו את הטור הזה כבר סימנו חלוקה מסוימת בין הקוראים. היו כמה שנזכרו בילדותם וחייכו, ואחרים עיקמו את האף ונחרו - בשקט או בקול - עוד פעם כותבים על סופגניות?! קשקוש! חנוכה זה לא סופגניות ולא פסטיגלים! למה אף אחד לא כותב על המשמעות של חנוכה!
ובכן התשובה היא: בגלל שזה משעמם. לא בגלל שחנוכה משעמם. אלא בגלל שאף אחד לא אוהב שמסבירים לו מה המסר. נדמה לי שהנחת העבודה של כל החגים היא שתמיד יש משמעות, אבל היא אמורה לצוץ ולנבוט בך כאילו מאליה, אחרי ששמעת שיר; אחרי שנתת ביס בסופגנייה או במצה, ישבת בסוכה, פירקת רימון או עוגת גבינה. זה לא מקרי שאין בעברית מילה עבור פולקלור. הרעיון שיש תרבות גבוהה ויש פולקלור זר לחלוטין למחשבה היהודית. אבל יש אנשים חמוצים שקשה להם עם זה. הם רוצים שיסבירו להם. יותר נכון, הם היו רוצים שייתנו להם להסביר. בחלומם יש רק דרך אחת לחגוג את חנוכה ואת כל החגים כולם - פאנל.
חנוכה הוא ללא ספק אחד החגים האהובים בישראל, אם לא האהוב שבהם. אין עוד חג עם כל כך הרבה שירי ילדים ישראליים שנכתבו במיוחד לכבודו. אבל יש בינינו כאלה שפשוט לא יכולים לסבול את זה. לרוב מדובר בדתיים, שאם תשאלו אותם, יגידו שחלומם המתוק הוא שכל עם ישראל יתחבר לשורשיו היהודיים. ובכל זאת הפופולריות העממית של חנוכה עושה להם מיגרנה. הם אוהבים את חנוכה, כמובן, עד כמה שהם מסוגלים לאהוב משהו, אבל הם שונאים את ההצלחה של החג הזה. את עצם הרעיון שיש חג אחד בשנה שבו כל אירוע חילוני - הצגת ילדים, פתיחת פסטיבל אזוטרי או השקת חנות לאביזרי אופנה ורכב - נפתח בברכה היהודית העתיקה ובמצווה המרכזית. הם לא יכולים לשאת את העובדה שכל ילד בתל אביב או במזרע מכיר את הטקסט בעל פה ואפילו את המנגינה ולא צריך למנות את הדוס המקומי לגשת לבמה. פתאום אין גם התנגדות לשים כיפה, וכולם מבינים שזה בין היתר בגלל שהמחוקק מעולם לא ניסה לכפות את חנוכה, וכל זה מעורר אצלם כעסים אפלים, ובוז שוצף.
מה פתאום חנוכה? הם שואלים את עצמם. למה בסוכות לא פותחים כל אירוע חגיגי בברכה על הלולב וחבריו? למה בספירת העומר לאף אחד לא אכפת כמה זה היום בספירה, ורק בחנוכה כולם יודעים בדיוק איזה נר זה? ובעיקר הם שואלים את עצמם: אם כולם חוגגים את החג הזה בערך באותה צורה, איך יידעו כולם שאני יותר יהודי?! או דתי, או חרדי וכו'. איך אדע אני בעצמי? איך?! ואותו חיטוט נפש עצמי ממשיך ונובר ולא נותן מנוח, עד שלבסוף בחלק גדול מהמקרים הבן אדם פשוט מפתח סלידה עצומה מכל הסמלים הפופולריים של חנוכה. הסופגניות, והשירים ודמי חנוכה והמתנות מצלצלים באוזניו כמו שמות של מגיפות אקזוטיות. כעת הוא חייב לבנות לעצמו חנוכה אלטרנטיבית. רצינית יותר, כמובן. אקסלוסיבית, אהה. אולי לחזור ולהתענג על החלוקה הקלאסית, אם כי שחוקה, בין מכבים למתייוונים! זה רעיון לא רע! כך תמיד אפשר להעליב מישהו ולהרגיש חשוב לרגע.
עוד אפשרות היא לנסות ולראות גם בחנוכה מועד של חשבון נפש. חשבון נפש הוא פתרון אידיאלי ותמיד מוצלח, עבור ברנשים שאיבדו לחלוטין את שמחת החיים על רקע אידיאולוגי. מי שכבר הפך את פורים, ט"ו באב ושמחת תורה לימים של חשבון נפש, עלול - תאמינו לי - לעשות את זה גם לחנוכה. במקרה הזה רוב החשבון יוקדש לבירור נוקב, איך הגענו למצב הזה שבו חג כמו חנוכה הפך לאירוע של הצגות ילדים וסופגניות, בלה בלה בלה! מדובר ביהודים יקרים שאם היו נולדים במקרה בברזיל היו עלולים להרוס גם את הקרנבל בבאהיה. כולל פאנלים בהשתתפות יוני שטבון.
כאן אנחנו מגיעים לפרדוקס מעניין. הרי הפופולריות של חנוכה היא לא רעיון שיווקי חדש, אלא היא למעשה הרעיון הדתי העתיק והמרכזי של חנוכה. כמעט כל ההלכות שקשורות בחנוכייה ובהדלקת הנרות, בלוח הזמנים ובמיקום שבו צריך להציב את הנרות, קשורים לעיקרון אחד שנקרא בארמית "פרסומי ניסא" - כלומר פרסום הנס. ההלכה שאפה להוציא את החג הזה כמה שיותר החוצה. אל הרחוב והשוק. לצורך העניין היא פיתחה חושים פרסומיים ואינסטינקטים שיווקיים שהקדימו את זמנם ושאנשי מקצוע עד היום עוקבים אחריהם בהתפעלות. הנקודה המעניינת היא שזה הצליח, ומרגע שהצליח דווקא אנשי הלכה מובהקים לא יכולים לסבול את התוצאה. אין בעולם שום פטנט שיכול לייצר פופולריות בלי קצת פופוליזם. ומי שלא מסוגל לסבול את הרעיון שהבייבי הרוחני שלו יתפרסם ויהפוך להיות נחלת הכלל, כולל קניונים, פסטיגלים ושלטי חוצות, שיחשוב פעמיים לפני שהוא מדבר על "ערכי היהדות".
למען האמת בדיוק על זה מספרת אגדה תלמודית עתיקה שמתארת איך מלאכי השרת נכנסים להיסטריה ברגע שהם שומעים שאלוהים מתכוון להוריד תורה לבני האדם. הם מודאגים. הם חוששים מהאנושיות של בני האדם. מהארציות שלהם. מהנטייה שלהם למסחר הכל. התלמוד מלגלג על המלאכים האלה, שמן הסתם מציינים עד היום את חג מתן תורה כיום של חשבון נפש. כולל פאנל.
(איור: עציון גואל)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו