האפוטרופוס הירדני

באחד מחדרי ארמון המלוכה הירדני בעמאן תלוי ציור מפורסם בן 128 שנה של הצייר גוסטב באוארנפיינד. הציור המרהיב מתעד קבוצת יהודים בפתח שער הכותנה, אחד משערי הר הבית. "לפני אותו שער", תיאר באוארנפיינד את יצירתו זו לפני שנים רבות, "עומדת קבוצת יהודים, הפושטים פחות או יותר את צוואריהם אל עבר גן העדן שלהם אשר בעבר היה מקדשם הלאומי, המבהיק באור השמש בשלל צבעים... שומר השער - כמעט אמרתי, שומר בית המקדש - אוחז בידו חנית ומונע מהם כעת את הכניסה. בפנים מטיילים ושרועים המוסלמים, לבושים בצבעים עליזים. ניגוד טוב. הלוא כן?"

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

המלך חוסיין, אביו של מלך ירדן הנוכחי, עבדאללה, הבחין בתמונה הזאת לפני יותר מ־20 שנה כאשר ביקר בגרמניה. היא שבתה את ליבו. שליחיו שילמו תמורתה הון תועפות. באוארנפיינד, מבלי משים בוודאי, שיקף דרכה בצבעי מכחול עזים את האופן שבו רואה כיום בית המלוכה הירדני את עצמו, שומר הסף והאפוטרופוס על קודשי האיסלאם בירושלים. הציור שחוסיין כה אהב, מתעד את המראות בשער הכותנה במאה ה־19, אבל הוא הולם גם את המציאות הנוכחית בהר: יהודים בחוץ, מוסלמים בפנים, ובפתח שומר עם חנית.

תפיסת המציאות של המלך עבדאללה השני את הר הבית וקודשי האיסלאם שבו אינה שונה באופן מהותי מזו של אביו חוסיין. עבדאללה עצמו קרוי על שם סבו הגדול, המלך עבדאללה הראשון, שנרצח לפני 63 שנה על מדרגות מסגד אל־אקצא, ושער הכותנה אינו רק היסטוריה בעבורו.

אם לדייק עוד יותר - שער הכותנה והשער הקרוב אליו, שער השלשלת, הפכו בשבועות האחרונים לסוגיה מרכזית בדיון הירדני־ישראלי המעשי מאוד על הסטטוס קוו בהר הבית. לאחר שנים רבות עמדה ישראל להודיע, בתיאום עם הווקף, כי שני השערים הללו ישמשו לכניסת תיירים אל ההר (נוסף על שער המוגרבים), כפי שהיה נהוג לאחר מלחמת ששת הימים.

אלא שההתפרעויות הקשות של המוסלמים בהר ושרשרת פיגועי הטרור הרצחניים, ששאבו השראה מהעלילה השקרית "אל־אקצא בסכנה", הקפיאו לעת עתה את התוכנית הזאת, ובמקומה נולדה תוכנית הרגעה.

• • •

פרטיה של התוכנית גובשו במגעים מוקדמים בין פקידים ירדנים לקציני משטרה ודיפלומטים ישראלים. מפגש הפיסגה המשולש בעמאן בין רה"מ נתניהו, מלך ירדן עבדאללה ומזכיר המדינה של ארה"ב קרי, ימים אחדים לפני הטבח במתפללים בשכונת הר נוף, קיבע אותה סופית.

למפגש היתה תכלית כפולה. האחת, פומבית ומיידית, היתה להרגיע את הרוחות בהר הבית; האחרת, ארוכת טווח ובלתי מוצהרת, היתה להבטיח את המשך קיומו ויציבותו של המשטר בירדן, שארה"ב וישראל חוששות מאוד לגורלו. הרגעת הר הבית וסילוק הסכנה כביכול של שינוי הסטטוס קוו בהר, נועדו לרצות את המאוויים הירדניים בכל הנוגע לקודשי האיסלאם בירושלים, אך עוד יותר מכך - לאפשר לבית המלוכה הירדני להפגין קבל עם ועולם, בעיקר עולם ערבי ומוסלמי, שמעמדו של בית המלוכה בהר הבית, המעוגן בהסכם השלום עם ישראל, אינו עומד להשתנות.

החשש ליציבות המשטר בירדן אינו ערטילאי. הדמוגרפיה הירדנית - 20 אחוז בדואים ותושבי שבטים הנאמנים למלך, שמהם מורכבת השדרה השלטונית והצבאית, ו־80 אחוז פלשתינים - היא מקור לדאגה מתמדת בקרב גורמי המודיעין במערב.

ירדן חוצצת בין עיראק לבין ישראל, אך גם בין סוריה לבין סעודיה, מדינת הנפט הגדולה והעשירה ובעלת בריתה של ארה"ב. על גבולותיה של ירדן, הן מכיוון עיראק והן מכיוון סוריה, מתדפק היום דאעש, המנסה לקנות לעצמו אחיזה גם בתחומי ירדן. בעמאן שבדרום ירדן כבר התקיימו לפני חודשים אחדים תהלוכות תמיכה בארגון המדינה האיסלאמית, וגורמי המודיעין במערב חוששים שזו רק ההתחלה.

מודיעין על חתרנות

בעבור ישראל ירדן היא נכס אסטרטגי, אזורי וביטחוני. השלום עם ירדן פטר את ישראל מהצורך לתחזק קו גבול ארוך ומסובך, הסמוך יחסית למרכזי האוכלוסייה שלה. אם ירדן תקרוס, ישראל עלולה להיקלע למציאות מסוכנת על גבולה המזרחי, ולמצוא עצמה מתמודדת עם מיליציות בלתי סדירות מדאעש ועד האחים המוסלמים וחמאס.

על פי פרסומים זרים, מתקיים שיתוף פעולה הדוק ברמה הביטחונית והמודיעינית בין שתי המדינות, ולא אחת ישראל טורחת להתריע בפני ירדן על גורמים חתרניים, המסכנים לכאורה את יציבות המשטר ההאשמי.

יתרה מזו - המגזין האמריקני "אטלנטיק" אף פירסם בעבר כי המוסד הישראלי ביקש אישור להפציץ מתחומי ירדן אתרי נשק כימי בסוריה. שיתוף הפעולה אינו ביטחוני בלבד: ירדן מאפשרת לישראל לייצא סחורות דרך שטחה למדינות המפרץ, והיא משתפת פעולה עם ישראל ועם הרשות הפלשתינית בפרויקט תעלת הימים. התעלה אמורה להזרים מים מים סוף אל ים המלח, לאזן את הירידה המהירה במפלסו, וכן לייצר תחנה גדולה להתפלת מים בעקבה, שתשרת הן את ישראל והן את ירדן. ישראל גם מספקת גז טבעי בכמויות גדולות לירדן וצפויה להרוויח מכך מיליארדי שקלים.

גם לארה"ב אינטרסים ישירים בירדן. על פי פרסומים זרים, האמריקנים שלחו בעבר הלא רחוק יועצים צבאיים לירדן כדי להכין את הירדנים לאפשרות שמשטרו של אסד בסוריה ייפול. ידוע גם שצבא ירדן ערך תמרונים בשיתוף צרפת, בריטניה וארה"ב. האפשרות שירדן תאפשר למטוסים ישראליים לעבור בתחומה כדי להפציץ מתקני גרעין באיראן, עלתה אף היא בשיח התקשורתי הזר. "ניוזוויק" למשל, פירסם באתרו תרחישי תקיפה אפשריים, שבהם נבחנה אפשרות זאת.

למרות המתיחות, שיתופי הפעולה לא פסקו. חוסיין, קלינטון ורבין בטקס חתימת הסכם השלום // צילום: אי.פי

זהו אפוא הרקע האמיתי לסידרת הפגישות התכופות בין נתניהו למלך עבדאללה לאחרונה. מערכת הביטחון הישראלית העריכה כי "זעקות השבר" מירדן בנוגע להר הבית, ובכלל זה החזרת השגריר להתייעצויות, משקפות מצוקה ירדנית אמיתית; חשש אמיתי ליציבות השלטון בממלכה וזעם ירדני לנוכח האפשרות שהמלך המבליג לנוכח "האש" שפרצה סביב הר הבית, יצטייר כמי שמפקיר את קודשי האיסלאם.

ישראל, כמו בעבר הרחוק והקרוב, היתה נכונה אפוא לשלם מחירים גבוהים, כולל בהר הבית, כדי להרגיע את בעלת הברית ממזרח.

תפקיד מיוחד לממלכה

כבר לאחר מלחמת ששת הימים, כשמערכת היחסים הבלתי פורמלית בין ירדן לישראל עדיין התנהלה מתחת לפני השטח, הביע שר הביטחון משה דיין, מעצב הסטטוס קוו בהר הבית, את הסכמתו לאפשר לירדן להניף את דגלה על המסגדים שבהר, במסגרת הסדר שלום בין שתי המדינות.

חלק מממשלות העבודה (בראשות גולדה מאיר ולוי אשכול) היו נכונות להפוך את המסגדים שעל ההר לשטח אקס־טריטוריאלי ולמוסרם לניהול ירדן, כמייצגת העולם המוסלמי. על רקע הגישה הזאת, הדרך שבה נוסח סעיף ירושלים והר הבית בחוזה השלום עם ירדן, לא היתה מפתיעה.

אפרים הלוי, לשעבר ראש המוסד והמשנה לראש המוסד בעת חתימת הסכם השלום עם ירדן, עמד אז על סף הולדתו של החוזה, ולמעשה יילד את סעיף ירושלים שבו. הלוי גילה השבוע כי בתחילה, "ירושלים והר הבית לא נכללו בהסכם", וכי "רק לאחר שהדברים כבר נוסחו, באופן די מתקדם, קיבלתי הודעה שהמלך חוסיין מבקש להוסיף סעיף שנוגע לירושלים. הייתי חסר מנוחה בעניין הזה. לא היה לי מנדט לעסוק בכך. הבאתי את הניסוח של המלך לרבין, והוא ביקש לעכב את זה אצלו ליומיים של מחשבה. אני יודע שהוא הראה את הסעיף הזה לאנשים מחוץ למערכת. אחרי יומיים קרא לי, אישר את הנוסח שהמלך הציע ואף היטיב אותו מעט לטובת הירדנים. מנקודת המבט של רבין זה היה מהלך שבפעם הראשונה הוציא את הנושא של ירושלים מהמיידיות של הדו־שיח בינינו לבין הפלשתינים; סוג של אמירה שהפרטנרים שלנו לדו־שיח על ירושלים הם לא רק הפלשתינים, אלא גם הירדנים, שהיסטורית אכן קשורים לעניין. היו אז כידוע מחשבות על מעורבות של עוד מדינות כגון מרוקו וסעודיה, שגם הן ראו ורואות עצמן קשורות למקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים, מדינות שהתחרו מול ירדן על מעמדן שם".

הלוי מזכיר כי חוזה השלום עם ירדן, כולל סעיף ירושלים, אושר בכנסת ברוב עצום של יותר מ־100 קולות, אבל הוא גם זוכר היטב ששני אישים בולטים לא הצביעו בעדו בגלל הסעיף הירושלמי: אריאל שרון ובנימין זאב בגין.

בסעיף ירושלים, בהסכם השלום עם ירדן, נכתב, כי "ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד הנוכחי של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות הקדושים המוסלמיים בירושלים", וכי "כאשר יתנהל המו"מ על הסדר הקבע, ישראל תעניק עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות קדושים אלה..."

שאלתי את הלוי מה המשמעות המעשית של הסעיף הזה - האם לישראל יש ריבונות על הר הבית, כפי שהממשלה מצהירה לא פעם, וגם בג"ץ אישר, או שהירדנים הם הריבון האמיתי בהר? הלוי מגדיר את השאלה כ"מאוד טעונה". התשובה, לדבריו, היא "שאין תשובה על השאלה הזאת". הוא חושש מהצהרות "מתריסות" על ריבונות ישראל בהר ומתריע ש"הן עלולות לדרדר את העימות למלחמת דת בעוצמות שונות לחלוטין מאלה המוכרות לנו היום". "חשוב מאוד", הוא ממליץ, "לכבד את הסכם השלום. כשאנו חותמים חוזה עם מדינה ערבית, איננו חיים רק את חיי הרגע ולא רק את חיי הנצח. יש גם את החיים של ההתנהלות היומיומית, לאורך השנים, שהם אלה שבסופו של דבר מעצבים את דמותם של היחסים בינינו לבין שכנינו. אנשים לא מעריכים נכונה את החיוניות של יחסים תקינים בינינו ובין ירדן. זה אינטרס לאומי משותף. 13 שנה עסקתי בנושא הירדני במסגרת המוסד, מ־1990 עד 2003. הייתי שם במקומות וברגעים הכי קשים. אני לא מציע לאף אחד לזלזל בחיוניות של היחסים הטובים שלנו עם ירדן, גם אם בדרך נוצרות אצלו תחושות קשות בנוגע להר הבית".

מברק מאיים

ואכן, בכל הנוגע לירדן, דומה כי ישראל - הן של רבין, הן של שרון והן של נתניהו - מאמצת את הקו של הלוי. ב־1967 הותיר כזכור שר הביטחון משה דיין בידי הווקף הירדני את הניהול השוטף של הר הבית. בראשית שנות ה־90, כשסעודיה וירדן נאבקו ביניהן על הזכות לשפץ את כיפת הסלע, סייעה ישראל לירדן לזכות בתחרות. המלך חוסיין מיהר למכור לשליט עומאן, הסולטן קאבוס, אחוזה יקרה שהחזיק ליד לונדון, ואת התרומה בסך 8 מיליון דולר העביר לווקף בהר הבית, כדי להחליף את הזהב בכיפה. יום סיום השיפוצים של הכיפה כמעט הפך בירדן לחג לאומי, והאזרחים חגגו ברחובות.

ב־2003 מסר רה"מ שרון את הטיפול בכותל המזרחי ובכותל הדרומי של הר הבית לירדן, לאחר שנגלו בהם סדקים, הגם שרשות העתיקות הישראלית התנגדה למהלך הזה. נתניהו הוא שנסוג (בינתיים) מהתוכנית להחליף את גשר המוגרבים בשל ההתנגדות הירדנית. הירדנים תבעו שהאחריות להחלפת הגשר תופקד בידיהם. עו"ד ד"ר שמואל ברקוביץ', מומחה בעל שם עולמי למקומות הקדושים בירושלים (ומחבר הספר "מלחמות המקומות הקדושים"), מגלה ל"ישראל השבוע" כי ירדן נסוגה מהסכם חתום עם ישראל בעניין הגשר בעקבות מברק של הפוסק המוסלמי הסוני החשוב ביותר כיום, השייח' יוסוף אל־קרדאווי. אל־קרדאווי איים על המלך עבדאללה שהפלשתינים בירדן ימרדו בו, אם ייתן את הסכמתו להחלפת גשר המוגרבים.

ישראל קיבלה את העמדה הירדנית גם בעניין הכותל הקטן (המשכו של הכותל המערבי, כ־180 מטר מצפון לרחבה הפתוחה); עד היום מונע וטו ירדני את פינוי פסולת הבניין והאשפה המוצמדות לכותל הקטן ביריעות פח. במהלך האירועים האחרונים הביא לחץ ירדני לדחייתו של דיון בכנסת בסוגיית הר הבית בשבוע, וכן להשעיית ההחלטה שהתקבלה אחרי ניסיון ההתנקשות בחייו של יהודה גליק, לסגור את הר הבית לכולם - גם למוסלמים - עד להודעה חדשה. החלטה זאת החזיקה מעמד יום אחד בלבד. לעומת זאת, ישראל דחתה את בקשתה של ירדן להקים בהר הבית גופו צריח חמישי, שיפאר את מעמדו של בית המלוכה הירדני שם.

גם עכשיו, בעקבות הפגישה המשולשת - עבדאללה, נתניהו, קרי - נוצרה בהר הבית מציאות שונה: ביום שישי לפני שבועיים הותר למתפללים מוסלמים מכל הגילים להיכנס להר ולהתפלל במסגדים. לעומת זאת - ההגבלות על כניסת יהודים למתחם הוחמרו, והמשטרה מאפשרת לקבוצות של חמישה אנשים בלבד להיכנס להר: רק כאשר קבוצה אחת יוצאת, אחרת נכנסת.

המשטרה גם החריפה את צעדיה נגד קבוצות המורביטאת, שתוגמלו כספית על ידי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית. אנשיהן היו אלה שהתנפלו בקללות ובגידופים על יהודים שביקרו בהר בחודשים האחרונים. המשטרה מונעת עתה כניסה של רבים מהם להר.

לכך צריך להוסיף את ההכרזות הפומביות של נתניהו, שעליהן חזר גם באוזני המלך עבדאללה, ולפיהן ישראל אינה מתכוונת לשנות את הסטטוס קוו בהר, ולא תאפשר תפילה של יהודים שם (הדבר נאסר כידוע כבר לאחר מלחמת ששת הימים).

המנדט של חוסיין

לצד האינטרסים ההדדיים, עומד לירדן במגעים מול ישראל גם מעמדה ההיסטורי בהר הבית. השושלת ההאשמית הפסידה לסעודים לאחר מלחמת העולם הראשונה את התפקיד של שומר המקומות הקדושים לאיסלאם במכה ובמדינה. חוסיין בן עלי, ששימש השריף והאמיר של מכה, הוא צאצא לשושלת ההאשמית המלכותית, שאבות אבותיה רואים עצמם כצאצאיו של הנביא מוחמד. הוא מת ב־1931 ונטמן בהר הבית. בנו השני, המלך עבדאללה הראשון, ירש אותו והפך למלכה הראשון של ממלכת ירדן עם היווסדה ב־1946.

עבדאללה הראשון ניהל הידברות עם ראשי היישוב היהודי בארץ, ולאחר מכן עם ממשלת ישראל, על השגת הסדר שלום. הוא נרצח בעיצומו של המו"מ הזה, ב־20 ביולי 1951, במסגד אל־אקצא על הר הבית, על ידי מתנקש מאנשיו של המופתי הגדול, חאג' אמין אל־חוסייני. נכדו חוסיין, שירש אותו לאחר זמן קצר, היה עד ראייה לרצח.

נרצח בעיצומו של מו"מ לשלום עם ישראל. המלך עבדאללה הראשון בביקור בירושלים, יולי 1948 // צילום: GettyImages

המלך חוסיין הוא כידוע זה שחתם על הסכם השלום עם ישראל וקנה לירדן מעמד פורמלי בהר הבית במסגרת הסכם השלום עימה. המעמד שישראל העניקה לירדן בהר הבית, התקבל בזעם על ידי הפלשתינים, שלהם היסטוריה עשירה של מאבק עם הירדנים על הבכורה המוסלמית בהר הבית.

עם זאת, חוסיין לא שעה לביקורת, ובצעד סמלי אף הטיס את מטוסו הפרטי מעל ירושלים והר הבית, כשהוא מלווה במטס הצדעה של שלושה מטוסי F-15 ישראליים. בנו, המלך עבדאללה השני, חתם לפני כשנה וחצי על הסכם עם אבו מאזן, שבו הסכימו למעשה הפלשתינים שירדן היא שתייצג את האינטרסים שלהם בהר הבית ובירושלים, "עד שתוקם מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים". ככל הידוע, ישראל היתה מעורבת מאחורי הקלעים גם במהלך הזה, שביצר עוד יותר את מעמדה של ירדן כנציגה הבכירה של העולם המוסלמי בהר הבית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו