לאחר שכשל בבחירות הביניים לקונגרס, שבעקבותיהן זכתה המפלגה הרפובליקנית לרוב גם בסנאט, אפשר היה לצפות מן הנשיא אובאמה לחשבון נפש נוקב ולהערכה מחודשת של הקוד התפעולי שלו ושל דפוסי התנהלותו כנשיא, שתרמו תרומה מכרעת לתבוסתה של מפלגתו ב־4 בנובמבר. ואולם, במקום זאת, עדים אנו להפך הגמור. הנשיא המובס, שבחודש הבא, עם התכנסותו של הקונגרס בהרכבו החדש, עתיד למצוא את עצמו בעימות ישיר עם בית מחוקקים לעומתי ועוין, שיצמצם עד למינימום את שולי התמרון שלו, חי עדיין בהכחשה מוחלטת של ההוויה הפוליטית החדשה שנכפתה עליו.
צילום: רויטרס | צילום: רויטרס
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ואכן, במהלך שלושת השבועות האחרונים עלה הבית הלבן על נתיב של פעלתנות תזזיתית, שמטרתה להוכיח לציבור הרחב שהנשיא ה־44 נחוש, לכאורה, להנהיג את האומה האמריקנית ביד בוטחת ונמרצת במהלך השנתיים האחרונות לכהונתו, ושיכולת המשילות שלו לא נפגעה כהוא זה בעקבות המפלה האחרונה בקלפי. כך למשל, הדיח אובאמה השבוע כלאחר יד את מזכיר ההגנה שלו, צ'אק הייגל, שהעז לאחרונה לחלוק עליו בפומבי בהקשר לאסטרטגיה הנדרשת בחזית המלחמה בדאעש, וזאת בתקווה שהפגנה זו של כושר מנהיגות והכרעה תטשטש את העובדה שהתנהלותו של הממשל במערכה זו (כמו אל מול שאר מוקדי החיכוך והמשבר במזרח התיכון) היתה עד כה מהוססת, לא שיטתית ובלתי אפקטיבית בעליל.
כך גם עמד חודש נובמבר בסימן של שימוש בלתי מבוקר שעשה אובאמה בסמכותו להוציא צווים נשיאותיים, וזאת במגוון רחב של סוגיות השנויות במחלוקת, שבמרכזן מעמדם של מהגרים בלתי חוקיים (בעיקר ממקסיקו). כמו בפרשת פיטוריו המשפילים של מזכיר ההגנה, גם במישור זה נועדה פעילות קדחתנית זו להקרין דימוי של נשיא יוזם, שאינו מהסס לעשות שימוש מירבי בארגז הכלים שלו על משאביו הרבים, ולהטביע חותם על החברה האמריקנית לקראת הישורת האחרונה של תקופת כהונתו. ואולם, דא עקא שנחשול פתאומי זה של אקטיביזם נשיאותי הגובל באקסטזה, העומד בסתירה מובהקת לאווירת הריחוק והניכור (אם לא האדישות), שאפיינה את סגנונו והליכותיו של אובאמה במרבית ימיו במשרד הסגלגל, לא נשא עימו בשורה כלשהי עבור כיסי העוני והעזובה ועבור השוליים הדלים והמוזנחים של כרכיה ועיירותיה של אמריקה.
היסטוריה של יריות וזיכויים
במיוחד אמורים הדברים לגבי צאן מרעיתו של הנשיא, שנותר באפלה גם בחלוף שש שנים לכהונתו של הנשיא השחור הראשון בתולדותיה של האומה. ואכן, גל המהומות, הביזה וההרס ששטף את העיירה פרגוסון שבמדינת מיזורי השבוע בעקבות החלטתו של חבר מושבעים גדול שלא להעמיד לדין את השוטר הלבן דארין וילסון, שירה למוות בנער השחור מייקל בראון לפני כשלושה חודשים, מהווה עדות נוספת לתחושת התסכול העמוקה, המפעפעת עדיין בקרב האוכלוסייה השחורה גם בימים שבהם נשיא שחור יושב בבית הלבן. זאת, לאחר שבפברואר 2012 - ללא עילה של ממש - נורה ונהרג בעיירה סנפורד שבפלורידה הצעיר השחור והבלתי חמוש טרייבון מרטין על ידי המתנדב ג'ורג' צימרמן, שבחלוף כשנה זוכה על ידי חבר מושבעים.
אירועים אלה העלו, באיבחה אחת, מתהום הנשייה, מסכת שלמה של מהומות דמים בין־גזעיות שהתחוללו על רקע דומה בעברה הקרוב והרחוק של האומה האמריקנית. כך למשל, עוררו המהומות שפרצו בפרגוסון את זיכרונו של הגל האלים שפקד את שכונת ווטס שבלוס אנג'לס באוגוסט 1965, כמו גם את משקעיה של טראומת רודני קינג משנת 1992, שנצרבה בזיכרון הקולקטיבי על רקע האלימות הבלתי נתפסת ממש שהופעלה על ידי ארבעה שוטרים לבנים כלפי קינג השחור, ועל רקע זיכוים הראשוני על ידי חבר מושבעים. בה בשעה הוכיח פרץ האלימות האחרון שעידן אובאמה לא תרם תרומה משמעותית כלשהי לשיפור במעמדו של המיעוט השחור ולמיגורם של דפוסי התנהלות פוגעניים ומפלים כלפיו. נהפוך הוא, מהיום שבו הפציע כוכבו על הבמה הלאומית כמועמד פוטנציאלי לנשיאות, פעל ברק אובאמה באורח שיטתי כדי לעמעם, לטשטש ולגמד את סוגיית הגזע הרגישה ורוויית המתח. כדי לזכות בתמיכתם של מצביעים לבנים עצמאיים ואפילו של רפובליקנים הוא עלה מלכתחילה על מסלול הפוליטיקה ה"פוסט־גזעית", כשהוא מקפיד לשדר מסר אוניברסלי ומקיף - החוצה את גבולות המגזר - לכל מרכיביה ונדבכיה של אמריקה.
יתרה מזאת, גולת הכותרת של פעילותו החקיקתית, הלוא היא חוק הרפורמה בביטוח הרפואי, לא נועדה מלכתחילה להעניק רשת ביטחון לשכבות החלשות ביותר באוכלוסייה, הכוללות שיעור גבוה של אזרחים שחורים (שכן שכבות אלה היו מובטחות ממילא בתוכנית פדרלית נפרדת), אלא לצרף למעגל המבוטחים מיליוני אמריקנים שנמנו עם המעמד הבינוני־נמוך, שהיו ברובם לבנים. עם זאת, בתודעה הציבורית בכלל, ובקרב המחנה השמרני בפרט, התפרש המהלך פורץ הדרך כצעד סקטוריאלי מובהק, שהעניק ביטוי גבישי ומזוקק לכוונתו של אובאמה לנפח עוד יותר את הביורוקרטיה הפדרלית הבזבזנית, וכך לממש את חלום הבלהות של ממשל סוציאליסטי מובהק, השולח את זרועותיו ושלוחותיו גם אל תוככי המרחב העסקי והפרטי.
כך, שלא בטובתו, ולמרות מאמציו להותיר את "השד העדתי" בקרן זווית ובמחשכים ולהימנע ככל האפשר מחקיקה סקטוריאלית צרה, מצא הנשיא את עצמו כשהוא רדוף על ידי רוחות הרפאים הגזעניות על שלל הדעות הקדומות החשוכות שנשאו עימן, ששבו לפתע מן השוליים החברתיים והאידיאולוגיים היישר לטבורו של השיח הפוליטי והציבורי. כך נשפך דלק נוסף, ומסוכן, על המדורה הגזעית הרוחשת ומבעבעת לנוכח כניסתו לבית הלבן של נשיא שחור. האירוניה הטמונה במצב דברים זה מעוגנת בעובדה שבפועל שש שנותיו של הנשיא השחור הראשון בבית הלבן לא הביאו עימן הישגים כלשהם עבור המיעוט השחור.
נהפוך הוא, בה בשעה שהזירה הפנימית בעידן אובאמה ממשיכה להתאפיין בשסע אידיאולוגי, שנימות גזעניות נשזרו בו וחילחלו לתוכו יותר ויותר, בפועל נותר בעינו הפער הכלכלי, תעסוקתי והשכלתי, שהפריד לפני שש שנים, ומפריד גם היום, בין המיעוט השחור (שהוא כ־13.2 אחוזים מן האוכלוסייה) לבין הרוב הלבן. ואכן, חמישה עשורים תמימים לאחר שהנשיא לינדון ג'ונסון הוביל מהפכה חוקתית דרמטית ("החברה הגדולה"), שנועדה להביא למימוש זכויותיהם האזרחיות, הכלכליות והחברתיות של השחורים, טרם תורגמו הדברים לתמורה משמעותית במעמדם הסוציו־אקונומי.
אובאמה // צילום: אי.פי
כך למשל, בה בשעה ששיעור האבטלה הכללי במשק האמריקני עומד היום על 5.9 אחוזים, לא פחות מ־10.9 אחוזים מקרב המיעוט השחור הם מובטלים, ופער תעסוקתי זה נותר בעינו במהלך 40 השנים האחרונות. יתרה מזאת, לא פחות מ־30 אחוזים מקרב השחורים מוגדרים כמי שחיים מתחת לסף העוני. גם ממוצע ההכנסה השנתי בקרב מיעוט זה (כ־33,000 דולר לשנה) נופל בהרבה מממוצע ההכנסה הארצי (העומד כיום על כ־51,000 דולר לשנה). פערים משמעותיים לא פחות נותרו עדיין גם ברמת ההשכלה, וזאת, בין היתר, כאשר 31 אחוזים מבני הנוער השחורים נושרים מבית הספר בשלב לימודיהם העל־יסודיים, וזאת בהשוואה לשיעור נשירה של 14 אחוזים בלבד מקרב בני נוער לבנים.
כך, למרות שעידן ההפרדה הגזעית והאפליה הרשמית נגד השחורים עבר מן העולם (אם כי נותרו עדיין דפוסים סמויים יותר של אפליה והדרה), ולמרות שאפשר להצביע על התרחבותו של מעמד הצווארון הלבן בקרב קבוצה זו, הדרך לסגירת הפערים ולהצטמצמותן - אם לא להיעלמותן - של מובלעות הדלות, העזובה, האלימות והניכור עודנה ארוכה. אין פלא, אפוא, שכגודל הציפיות המוקדמות לנוכח נסיקתו לפיסגה, בבחירות 2008, של ברק אובאמה, כך גם עומק התסכול ומפח הנפש לנוכח התרסקותו של החלום. אירועי פרגוסון שיגרו השבוע תזכורת נוספת לנשיא האמריקני שהר הגעש הגזעי עדיין פעיל, ושאין בכוחה של רטוריקה נמלצת ורהוטה על אודות הערכים המאחדים את אמריקה לשמש תחליף להתמודדות ישירה ואמיצה עם חבית חומר נפץ זו.
מן הראוי, אפוא, שאת מקומה של ההתנהלות הקופצנית והתזזיתית העכשווית מבית היוצר של אובאמה תמיר מחשבה מעמיקה יותר על אודות סדרי העדיפויות הראויים בעולמה של אמריקה, כולל במישור הטעון והעמוס של מעמדו של המיעוט השחור, ויפה שעה אחת קודם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו