ג'וליה אמליה הייר, "דר שפיגל"
לפעמים סברין מֶאהוֹ מטפסת במדרגות לקומה השנייה בביתה בלי שום סיבה. היא צועדת לאורך המסדרון, חולפת על פני חדרו של בנה ונכנסת לחדר של בתה. ואז, האישה בת ה־40 נשכבת על המיטה, ליד בובת ארנב לבנה, ועוצמת את עיניה לרגע, מנסה להבין למה רק אחת משתי בנותיה, קנזה בת ה־15, עדיין נמצאת שם.
לא נותר בחדר הרבה מסהרה: ארנב הפרווה שלה, תרגום של הקוראן, ספר תפילות, וגם "מדריך לרחצה נכונה עבור נשים מוסלמיות" - עלון ורוד, שחוק משימוש, עם איורים קטנים. הכותרת של פרק 3 היא "הוראות לניקוי אוזנייך".
בחדר יש צלחת ובה לק אדום לציפורניים, מסקרה וליפגלוס, אבל סהרה לא התאפרה כבר כמעט שנתיים. אחרי שמלאו לה 15, היא המירה את דתה לאיסלאם. ב־11 במארס השנה עזבה את צרפת כדי להצטרף לג'יהאדיסטים בסוריה. המשפחה לא יודעת היכן היא בדיוק, ולאיזו קבוצת טרוריסטים היא הצטרפה.
אביה של סהרה הסיע אותה באותו היום לתחנת הרכבת בעיר נַרבּוֹן שבדרום־מערב צרפת, בדיוק כפי שנהג להסיעה בכל יום לרכבת שבה נסעה לבית הספר בעיר הסמוכה קָרקָסון. תמונות ממצלמות האבטחה מראות את הנערה בת ה־17 עומדת על הרציף בנרבּון בשעה 7:44 בבוקר. היא לבשה מכנסי ג'ינס לבנים, נעלה סניקרס לבנות, עטתה צעיף שחור לראשה ונשאה שני תיקי כתף.
התמונה האחרונה של סהרה על אדמת צרפת צולמה במצלמות האבטחה בנמל התעופה של מארסיי. היא עלתה על טיסת אחר צהריים לאיסטנבול, ולמחרת המשיכה בדרכה לאנטקיה שבטורקיה, סמוך לגבול עם סוריה.
סברין מאהו הניחה את התמונות ממצלמות האבטחה על השולחן בחדר האוכל של המשפחה, ליד התמונה האחרונה שהיא צילמה. בתמונה מופיעה בתה, עטויה כולה שחורים - לגופה ג'ילבאב, שמלה ארוכה מבד עבה עם שרוולים דמויי שק, ולראשה חיג'אב, כיסוי ראש. חיוך מעטר את פניה העגולות והעדינות.
"לפני שהיא עזבה, אפילו לא ידעתי מה קורה בסוריה", אומרת האם ומלטפת באצבעותיה את התמונה, ציפורניה כסוסות עד הבשר. "בשבילי, זו היתה ארץ רחוקה ומרוחקת".
כיום היא עוקבת בחרדה אחר החדשות, מנסה להבין היכן בדיוק נלחמים אנשי דאעש והיכן מפציצות אותם מדינות המערב. הטלוויזיה בסלון דולקת ללא הפסקה. לפעמים היא אפילו משאירה את הרדיו דולק כל הלילה.
השוטרים הגיעו הביתה
סברין מגדירה את עצמה כאתיאיסטית. אביה של סהרה, כאמל מהני, הוא מוסלמי יליד צרפת, בנם של צרפתייה ואלג'ירי, אבל אינו נוהג ללכת למסגד ואינו מקפיד על חוקי הצום ברמדאן. "גידלנו את הילדים שלנו בלי דת", הוא אומר. "האחדות היא שהיתה חשובה לנו, לא האמונה".
הוא גבר גבוה ועדין, עם ידיים רבות עוצמה. זה שנים שהוא מפרנס את משפחתו באמצעות עבודות מזדמנות, באזור הסובל משיעורי אבטלה גבוהים. "היינו צריכים לשים לב שקורה משהו", הוא נאנח. אשתו חוזרת על הדברים שוב ושוב.
הם גרים עם ילדיהם בבית דו־קומתי צהוב, בעיירה קטנה שאת שמה לא נחשוף, לא רחוק מגבול ספרד, ובה 8,000 תושבים. גפני בר מסתלסלות סביב דלת הכניסה של הבית, ובחצר בריכת פלסטיק. הקירות מעוטרים באין־ספור תמונות משפחתיות ממוסגרות.
שום פרט לא יכול להעיד על סיבה שתגרום לנערה בת 17 לברוח מהחיים בבית הזה. ולמרות זאת, סהרה בילתה זמן רב בהכנת הבריחה שלה, תחת אפם של הוריה ואחיה.
באותו יום שלישי בחודש מארס, סהרה לא חזרה הביתה בערב. המשפחה התקשרה למשטרה. למחרת, כשהגיעו השוטרים לביתם, הם הביאו איתם את התמונות ממצלמות האבטחה ושיחזרו את המסלול שעברה סהרה. הם שאלו כמה שאלות, וכשעזבו, לקחו איתם את מחשב המשפחה ואת הטאבלט.
יומיים לאחר מכן קיבלה סברין שיחה לטלפון הסלולרי שלה, ממספר בלתי ידוע. על הקו היתה סהרה. האם היתה נסערת כל כך, שנאלצה להעביר את הטלפון לבנה הבכור, ג'ונתן.
סהרה התקשרה כדי לומר להוריה לא לדאוג לה, ושהכל בסדר. "התחתנתי עם פאריד, לוחם בן 25, שנולד בתוניסיה", סיפרה.
"איפה את?" שאל אותה אחיה, והיא השיבה בפשטות: "בסוריה".
אחר כך הוסיפה: "אני אגן עליכם, למרות שכולכם כופרים". ואז ניתקה.
ג'ונתן מהני עם תמונת אחותו סהרה. "היינו צריכים לעצור את זה" // צילום: Eric Garault
שמלות במקום ג'ינס
הקיצוניות וההקצנה משפיעות על הנוער הצרפתי כמו מחלה שמתפשטת באיטיות. כמו מחלה, מהלכן שונה מעט מאדם לאדם, אבל השלבים דומים בכל המקרים. הקבוצות הטרוריסטיות הממקדות בצרפת את מאמצי הגיוס שלהן כוללות את דאעש ואת ג'בהת א־נוסרה. על פי ההערכות, לא פחות מאלף אזרחים צרפתים נמצאים בעיראק ובסוריה או בדרכם לשם - יותר מאשר מכל מדינה אירופית אחרת.
משפחות שלמות הצטרפו לתנועות הג'יהאד, וגם מאה נשים צרפתיות צעירות, שרבות מהן כבר נישאו ללוחמים באזורי הספר שבין טורקיה לסוריה. מרגע שהן נכנסות להריון, קשה להן יותר להימלט.
"צעירים הם היעד של מאמצי הגיוס, אבל כל אחד מגויס למטרות אחרות", אומרת האנתרופולוגית דוניה בוזאר, בעצמה מוסלמית, שחוקרת ב־15 השנים האחרונות את ההקצנה בקרב הנוער בצרפת. בשנת 2006, בעת שפקידי משרד הפנים הצרפתי היו עדיין טרודים בהתמודדות עם מקרים בודדים של צרפתים "לוחמי קודש", היא כבר פירסמה ספר בנושא, מעין מדריך להורים. "צפיתי את גל ההקצנה הזה בקרב הנוער הצרפתי", היא אומרת, "אבל הייתי מעדיפה שהתחזית שלי תהיה שגויה".
באביב, כשהחלה העלייה במספר המקרים של צעירים שעוזבים את צרפת בחשאי, הקימה בוזאר קו חם עבור בני משפחה הזקוקים לייעוץ. כחמש משפחות חדשות מתקשרות לקו החם מדי שבוע, אבל מגיעות גם שיחות מנערות צעירות, שרוצות לדעת מה לעשות בנוגע לחברות שלהן, שהפסיקו להתאפר, מכסות את כל גופן בגלימות ואינן מוכנות עוד ללכת לקולנוע.
ההקצנה של סהרה החלה באותו אופן, ואז היא המירה את דתה לאיסלאם. כשסיפרה על כך להוריה, אמה חשבה שהילדה פשוט מתחילה לגלות עניין בדת של אביה. ואז סהרה החלה להתפלל בקביעות, תחילה פעמיים ביום, ועד מהרה - חמש פעמים ביום. היא החליפה את מכנסי הג'ינס שנהגה ללבוש בשמלות ארוכות, לא עזבה את הבית ללא מטפחת ראש והפסיקה לעצב את גבותיה.
באחד הימים, כשאמה תפסה אותה מודדת רעלה, אמרה לה האם: "סהרה, דת היא משהו שנושאים בלב. את לא חייבת להציג אותה בפני כל העולם". סהרה השיב לה בבוטות: "את כופרת, לא טהורה. אין לך שום זכות לשפוט את מה שאני עושה".
מאהו מספרת שהוויכוחים בבית הפכו תכופים, וכללו התנצחויות ארוכות במהלך הארוחות. ההורים, שחששו שבתם תותקף על ידי שונאי מוסלמים, אסרו עליה לצאת מהבית כשהיא עטויה רעלה. הנערה נשארה בבית ובילתה שעות מול המחשב.
"היינו צריכים לעצור את זה", אומרת אמה, והאב מוסיף: "לא שמנו לב עד כמה הדברים היו חמורים".
קנזה, הצעירה מסהרה בשנתיים, צותתה לה פעם כשדיברה בסקייפ עם אחת מ"אחיותיה", תוך כדי שהן צופות בתמונות של ילדים מתים. "את לא צריכה לראות את זה", אמרה סהרה, וסגרה במהירות את החלון במחשב.
"ההקצנה היתה בעבר נחלתן של השכבות החלשות והלא משכילות", אומרת בוזאר. "המצטרפים לקבוצות הג'יהאדיסטיות היו בדרך כלל מהגרים בעלי רקע מוסלמי. כיום, שלושה רבעים מהמצטרפים באים ממשפחות אתיאיסטיות. הם כוללים נוצרים ויהודים, כמעט כולם בני מעמד הביניים, ויש גם כאלה שמגיעים מהמעמד העליון - ילדים של מורים, רופאים ועובדי מדינה. היה אפילו מקרה של סטודנטית מאוניברסיטת יוקרה. נראה גם שיותר ויותר נערות ונשים צעירות מפנטזות על הג'יהאד".
האינטרנט והרשתות החברתיות הופכים את תהליך השכנוע לקל יותר מתמיד. בוזאר גילתה כי המחלקה הצרפתית של ג'בהת א־נוסרה מעסיקה "ציידי ראשים", שעוסקים בגיוס של נשים וגברים צעירים. תהליך שטיפת המוח מתבצע לרוב על פי דרכי פעולה הדומות לאלו של כתות. תחילה מבודדים את הקורבן מהסביבה שלו, לוחצים עליו לנתק את כל הקשרים עם המשפחה והידידים; ואז מתחיל תהליך האינדוקטרינציה, באמצעות סרטוני וידאו על תיאוריות קונספירציה או על מזון מהונדס גנטית. זה נועד לגרום לקורבן להאמין שהעולם הוא מרושע, ושרק הוא נבחר כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר.
בעקבות שטיפת המוח שהם עוברים, הנשים והגברים הצעירים מאבדים בהדרגה את הקשר שלהם לחיי היומיום ולזהותם הישנה. ברגע שנוצרה זהות חדשה, הם רואים את עצמם כחברים בקבוצה נבחרת של לוחמים למען עולם טוב יותר.
בוזאר ועמיתיה למחקר יצרו פרופילים פיקטיביים בפייסבוק, המשמשים אותם לשחזור השיטות הערמומיות של הטרוריסטים. הם גילו כי לכל הנשים הצעירות שעברו תהליך הקצנה יש משהו משותף: כולן מעוניינות בקריירות בתחומי העבודה הסוציאלית או הסיוע ההומניטרי. סהרה, למשל, רצתה להיות גננת. ברגע שהשאיפות באות לידי ביטוי, למשל בפרופיל שלהן בפייסבוק, הציידים מתחילים לטוות סביבן את הרשת. הם מתחזים ל"אחיות בנפש", ומתיידדים עם הנשים הצעירות.
בשלב ההתחלתי הזה, השיחות אינן עוסקות בנושאים דתיים אלא ביצירה של עולם רגשי חדש. המגייסים מחזקים רגשות של חרדה ודיכאון, תוך כדי שימוש באמצעים ויזואליים - למשל, תמונות של ילדים שהורעלו בהתקפות גז של השלטון הסורי. רק כשהקורבנות מעורערים דיים ומתחילים להטיל ספק בעולם ובדרך החיים הנוכחית שלהם, מוכנס האיסלאם לתמונה.
"לא מדברים איתם על האיסלאם באמת", אומרת בוזאר, "רק משתמשים בדת כדי להוביל את הקורבנות להאמין ביעד גבוה יותר, 'אלוהי'. ונערות כמו סהרה -
נאיביות, חסרות ביטחון ומופנמות, שחשות בלבול וגועל מה'דקדנטיות של המערב' ומשתוקקות לסייע לחלשים - מאמינות למה שהן שומעות".
בסופו של התהליך, סהרה עזבה את ביתה. לפעמים היא שולחת להוריה או לאחיה מסר בטלפון הסלולרי או בפייסבוק, כותבת שהכל בסדר אצלה. למרות שאמה מתקשרת למספר הטלפון שלה מדי יום, סהרה לא עונה.
ההורים של סהרה כתבו מכתבים לנשיא צרפת ולשר הפנים. הם מאשימים את הממשלה שהניחה לילדתם הקטינה פשוט לעזוב את המדינה, ותובעים להחזיר אותה - או לפחות לגלות היכן היא. עד כה, הם קיבלו רק תשובה אחת - מכתב ממשרדו של הנשיא פרנסואה הולנד, מ־2 במאי, שבו נאמר כי "נשיא צרפת חש אהדה למצוקתכם". מאז, איש לא יצר איתם קשר.
לא אהבה את הזקן
דומיניק בון (60) יושבת בבית קפה בפרבר של טולוז, מרחק שעתיים וחצי נסיעה מבית המשפחה. היא, יותר מכל אחד אחר, יכולה להבין את המצוקה שחשים הוריה של סהרה.
היא אישה צנומה, קטנת קומה, בעלת פנים מרשימות. עובדת מדינה בגמלאות. אתיאיסטית.
בון איבדה את בנה, ניקולה בן ה־30, לקיצונים של דאעש. כל מה שנותר לה ממנו הוא סמס, שנשלח לטלפון שלה ב־2 בינואר 2014, ובו נכתב: "בנך ביצע פיגוע התאבדות בכפר ליד חומס, שהיה בשליטת האויב. מי ייתן ואלוהים יקבל אותו כשאהיד".
ניקולה עזב את צרפת עשרה חודשים קודם לכן, במארס 2013, עם אחיו למחצה, ז'אן־דניאל בן ה־22, בנו של אביו מנישואיו השניים. הוא סיפר לאמו שהוא נוסע לשבועיים לתאילנד עם חברים. כשלא קיבלה ממנו אות חיים, התקשרה לאחד מהחברים של בנה.
"תאילנד? מעולם לא היינו בתאילנד", אמר החבר.
בסופו של דבר, השיגה את בנה בטלפון. הוא סיפר לה שהוא נמצא בסוריה. "המקום שלי הוא פה, בלחימה נגד בשאר אסד", אמר לה.
.jpg)
דומיניק בון עם תמונת בנה // צילום: רויטרס
היא מתארת את בנה כאדם חם אך חסר ביטחון, שהיה לעיתים מושא ללעג בשל נכונותו להאמין לכל דבר. הוריו התגרשו כשהיה בן שלוש. הוא התאסלם בגיל 27, למרות שאיש מהמשפחה אינו מוסלמי. בהתחלה, בון חשבה שזו אחת מהמוזרויות שלו. היא שמחה שהפסיק לעשן חשיש ולשתות, חשבה שאם דת תעניק לו תחושת ביטחון, זה דבר טוב. הדבר היחיד שלא אהבה היה הזקן שהוא גידל.
כשהחל ללבוש גלימה ארוכה וכיפת תפילה, היא ניסתה להניא אותו מכך, ולבסוף אסרה עליו לבוא לבקרה בלבוש כזה. "זה היה יותר מדי בשבילי", היא מספרת, "אני נולדתי צרפתייה וחילונית גמורה".
הדעות של ניקולה הפכו להיות יותר ויותר קיצוניות, והם החלו לריב לעיתים תכופות. "הוא מתח ביקורת על אחותו משום שלבשה טי־שירט קצרת שרוולים ביום קיץ חם, ואני זעמתי. ביקשתי ממנו להפסיק עם זה. הוא ענה לי שכנראה לא ניפגש לעולם בגן עדן. באותה תקופה, הוא ציין לעיתים קרובות כמה גועל הוא חש לנוכח אורח החיים בצרפת. תמיד אמר ש'אין כאן מוסלמים אמיתיים'.
"הוא החל לבלות חלק גדול מזמנו בקריאת הקוראן, ניסה לשכנע אחרים להמיר את דתם לאיסלאם. זה הטריד אותי. הצעתי לו למצוא עבודה, לפחות הכנסה קבועה הופכת אנשים לקצת יותר מאושרים".
ניקולה הופיע בסרטון תעמולה של דאעש ביולי 2013, על רקע הדגל השחור של הארגון. הוא עטה כאפייה וכינה את עצמו אבו עבד אל־רחמן. דיבורו נשמע מקוטע, רובוטי.
"אני צרפתי. אמי צרפתייה ואבי צרפתי. הוריי אתיאיסטים. אין בהם שום אמונה. השבח לאל, המרתי את דתי לפני כמעט שלוש שנים. אני קורא לאחיי הצרפתים ולאחיי האירופאים ללכת בעקבותיי ולבוא אל ארץ שאם (סוריה) המבורכת כדי להילחם".
"הג'יהאד הוא חובה", אמר, וחזר על המשפט שוב, כמו תקליט שבור. בסוף הסרטון, קרא לנשיא צרפת להוציא את החיילים הצרפתים ממאלי ולהתאסלם, "משום שזו תהיה עבורו הדרך היחידה להציל את עצמו מלהבות הגיהינום".
ב־22 בדצמבר 2013 נהרג ניקולה בפיגוע התאבדות בסוריה. גם אחיו למחצה, ז'אן־דניאל, איבד את חייו במלחמה בסוריה.
החוקרת דוניה בוזאר גילתה כי נערים וגברים המצטרפים לג'יהאדיסטים עושים זאת מסיבות שונות מאלו של נערות ונשים צעירות. גם ביניהם יש כאלה שהם אידיאליסטים הומניטריים, אבל תכונות אלו פחות בולטות אצלם מאשר האמונה שהם "אבירים" עם משימה.
"גברים רבים הופכים ללוחמים על מנת לספק את פנטזיות האון והגבורה שלהם", היא אומרת. "הם נהנים לשחק את אלוהים, להיות בשליטה על החיים ועל המוות. מוחמד מראח, שרצח את הרב יונתן סנדלר, את שני בניו הקטנים אריה וגבריאל ואת מרים מונסונגו בבית ספר יהודי בטולוז, מתאים בדיוק לפרופיל הזה.
"אחרים פשוט מונעים על ידי התשוקה להיות שייכים, להיות חלק מקבוצה. פרופיל כזה יכול להתאים גם לניקולה בון".
מנסים לארגן ייעוץ נפשי
דומיניק מעשנת סיגריה שגילגלה ביד. ניקולה היה זה שלימד אותה איך לגלגל סיגריות. "לעולם לא אקבל את הילד שלי בחזרה, אבל אני יכולה לסייע להורים אחרים", היא אומרת. לשם כך הקימה ארגון שמטרתו לעזור להורים הנמצאים במצב דומה. בתוך שבוע יצרו עימה קשר שלושה זוגות שאיבדו את בניהם בסוריה. יחד הם מנסים כעת לארגן ייעוץ פסיכולוגי לצרפתים שחזרו מסוריה ומעיראק ונמצאים בכלא.
"הממשלה רואה הכל בשחור ולבן, ומתייחסת לכל אחד שנסע לסוריה כאל טרוריסט. עבורי, כאם, הדברים לא כל כך חדים וחלקים. הם בעיקר ילדים מבולבלים, קורבנות".
קנזה, אחותה הקטנה של סהרה, שלחה לה לא מזמן הודעה בפייסבוק, מלאה ברגשות קשים. "את כל כך מרושעת", כתבה. "איך יכולת לעזוב אותנו בצורה כזאת. איך את יכולה לעשות דבר כזה לאמא ולאבא, והכל בשביל הזבל הזה, המלחמה הזאת, במקום רחוק כל כך". אחותה לא השיבה לה. √
(תרגום: אסנת נאור)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו