הפלשתינים רוצים מלחמה על הר הבית

שלשום התביישתי בעצמי בפני עצמי. יצאתי מבית המשפט המחוזי בירושלים, ושלא כדרכי נמנעתי מלנסוע דרך הר הצופים והאוניברסיטה המעלה בי זיכרונות כה טובים; גלשתי בדרך הקצרה לכביש לתל אביב. בשנים הטובות ההן, שבהן גרתי בעיר האבן והאור, וגם לאחריהן, לא הייתי מחמיץ הזדמנות לקרב לחיבור שבין הר הצופים לבין הר הזיתים ולהציץ לחצר בית החולים אוגוסטה ויקטוריה.

גם בבקרים של רוגע יחסי השבוע, ובנסיבות שהן קלות בהרבה ממציאות כואבת שהורגלנו לה בשנות פיגועי ההתאבדות, תחושת חוסר היציבות ניכרת בכל פינה. זה המצב שבו נחוצה יד ישראלית קשה. לא רק למען ביטחון האזרחים אלא כחלק מאינטרס לאומי רחב יותר.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

האש והרצח ויידויי האבנים בירושלים הם מתוצרת פלשתין. יש להם עניין להתפרע דווקא בהר הבית - כדי להקנות לסכסוך בן 94 השנים מימד דתי ולא לאומי; אלוהי - ולא רק קרקעי. לאבו מאזן נוח שההתנגשות עם ישראל מתרחשת בעיר הנתונה באחריותה הבלעדית של ישראל בעוד הוא מנסה לקיים רוגע מה בתחומו ביהודה ובשומרון.

רק שחמאס והג'יהאד האיסלאמי אינם מסתפקים בבירה, ולמרות שביהודה ובשומרון מתדרך אבו מאזן את כוחות הביטחון שלו להמשיך בשיתוף הפעולה עם ישראל, המצב החמיר. הגורמים המרסנים נחלשו, טען גורם צבאי שמתרחק מכל פוליטיקה, ואפילו בין אנשי הרשות הפלשתינית פחת העניין ב"חיים הטובים" לטובת סקרנות בנוגע למתרחש במוקדי המתיחות.

ישראל עברה השבוע בהערכות המצב הביטחוניות שלה מחתירה ל"שימור היציבות" למאמץ "לבלום הסלמה". השינוי בהגדרות אינו משחק מילים אלא תיאור של שינוי מהותי. המשימה יותר קשה אם כי אינה אבודה.

בצה"ל התחושה היא שההחמרה נובעת מהיעדר "אופק מדיני" - אבל זה לא עניין ללובשי מדים. אבו מאזן מעוניין באלימות בגובה להבות בינוני לקראת הגשת תוכניתו למועצת הביטחון, שלפיה על ישראל לסגת לקו הירוק בתוך שנתיים. מנגד, בנימין נתניהו מקווה כי ארה"ב תטיל עליה וטו, אבל אינו משוכנע שכך יהיה. כיושב ראש ועדת החוץ והביטחון סבור זאב אלקין כי תימצא נוסחת פשרה מרוככת שתאפשר לברק אובאמה לחבור להצעת אבו מאזן.

אין סימטריה בהתמודדות הזאת. שתי הממשלות בירושלים וברמאללה אינן מעוניינות במשא ומתן להשגת שלום. גם אם תתכווץ ישראל בפינתה - אין לה שותף להסדר. היא אינה צריכה להתחבט בשאלה על מה תיאלץ לוותר אלא למי. אפשר להמחיש זאת כך: אם נתניהו ינצור את הבנייה בהתנחלויות לתקופה ארוכה, הוא לא יקבל שלום עם פלשתין אלא נכונות של מדינות אירופה לא להכיר בפלשתין. זה המחיר, זה השווי.

רק שגם אם תרצה לשלמו לא תוכל. הרוח הרעה של הבחירות המוקדמות עוקרת עצים מדיניים לרוב. נתניהו הצהיר השבוע כי ערביי ישראל אזרחים שווי זכויות? למחרת ראיין אריה גולן את אביגדור ליברמן בקול ישראל ושר החוץ הודיע כי אין פתרון בלי הוצאת ערביי המשולש מריבונות ישראל.

העולם יכול להשלים עם כל צעד. מירי רגב התסיסה את משרדי החוץ בהצעת חוק (שנגנזה) לשינוי בסטטוס קוו בהר הבית? קטן על הממשלה. החוק הישראלי הוחל על מתנחלים ביהודה ובשומרון? זהו סיפוח, אבל גם זה קטן עליה. חברי הכנסת ציפי חוטובלי ומשה פייגלין סיירו בהר הבית ובשועפט, והיכן לא? גם קטן. עוד אישור ל־200 דירות ברמת שלמה? אין קטן מזה.

אבל הסך הכל גורם לכל ג'ון וג'ק ופרנסוא וולדימיר וצ'אנג להשתכנע - אולי בטעות - כי ישראל נוקשה, בורחת מבשורה.

 אשליית הרוגע

ייתכן שממשלו של ברק אובאמה לא יגיע לחתום על הסכם גרעיני עם איראן. בתנאים השוררים עתה מדובר בהסכם רע.

אין מה להכביר מילים. רק זאת, שבמערב מתחילים להסתגל למחשבה כי האייתוללות בטהראן יהיו מדינת סף גרעינית. אוזלת היד מטפחת פנטסיה, שאינה חדלה מלייצר נימוקים וטיעונים ובעיקר אשליית רוגע.

ה"אקונומיסט" הנכבד התגייס למשימת התרדמת המדינית. הזמן עובד לטובת המערב, כתב, ומצא ניחומים בפרט מעניין: יותר בוגרי אוניברסיטאות אמריקניות מכהנים בתפקידי שרים בממשלת איראן מאשר בממשלו של אובאמה. שמחת עניים.

 מי אמר למי

שאלתי השבוע את ראש המוסד לשעבר מאיר דגן אם הוא האיש שסיפר לאהוד אולמרט כי בכהנו כשר הביטחון קיבל אהוד ברק שוחד תמורת עסקות נשק. דגן הדף אותי באחת. אילו שמע דבר מה כזה היה פונה ליועץ המשפטי או למשטרה, אמר, ובכלל הגיע הזמן שאדע כי כל שיחה בין ראש הממשלה לבין ראש המוסד מתועדת. אך רכילות? הוא שמע, "וגם אתה שמעת". 

כמותו הודיע ראש המוסד הנוכחי תמיר פרדו שאינו בעניין. למי התכוון, אפוא, אולמרט שסיפר על כך לשולה זקן ב־2011 ולא ידע כי הוקלט? שבעה מראשי המוסד בין החיים. הנוספים הם צבי זמיר ונחום אדמוני ודני יתום ושבתי שביט ואפרים הלוי. אפשר לשאול גם אותם. 

הבדיחה העצובה הנפוצה עתה היא כי אם יישאל אולמרט מפי מי שמע דברים כה חמורים בגנות ברק - הוא יבחר ביצחק (חקה) חופי שהלך לעולמו לפני כמה שבועות. מה שבטוח - בטוח.

ברק אוהב את החיים הטובים. יודע לעשות כסף. אבל איני מעלה על הדעת כי דבק בו הכסף הטמא של השוחד. הוא גם עצמאי וחשדן מכדי להפקיד את חירותו לסחטנות בידי מישהו אחר. גם לא על תנאי. אבל כמי שנכווה ברותחין כאשר האמנתי לאולמרט כי לא נטל שוחד - הריני נזהר בצוננין. שום הערכה וסברה והתרשמות אינן תופסות את מקומה של החקירה הסדורה. יהודה וינשטיין נהג הפעם כשורה. הוא הורה לבדוק את הטענות נגד ברק. אם יוטל בו דופי כי אז זכות הציבור לדעת וחובת מערכת המשפט להעניש. רבים יחושו עצב עמוק שגם הוא הצטרף אל אהוד אולמרט ואברהם הירשזון שכבר הורשעו ובנימין (פואד) בן־אליעזר המנהל משא ומתן לעיסקת טיעון, כולם עברייני כספים כבדים.

לאולמרט תומכים רבים שמתאפיינים בדימוי של "בני חושך". אנשי עסקים כבדים ועורכי דין ועיתונאים ופוליטיקאים ואקדמאים מחאו לו כף עם זיכויו. הם מוצאים לו צידוק בהרשעתו. לוחשים כי הקלטות שחושפת שולה זקן מעלות אצלם קבס. אך איש מהם לא פנה עדיין אל הטלוויזיה והרדיו והעיתון שבהם הופיעו בהתמדה להגנתו כדי לומר שתי מילים: "סליחה, טעינו". אולי מפני שהם יהירים, ואולי מפני שאינם סבורים כי עבירותיו מאוסות, ואולי מפני שהם חסרי ביטחון עצמי ויושרה.

ברק במצב אחר. תומכיו מקווים כי ייצא נקי מן החקירה. הם יודעים כי יריביו יוסיפו להכפישו גם אם יטוהר. לעומת זאת, אם יימצא חייב, חלילה, לא יחושו להגן עליו בפומבי. על פי הכלל הנודע של אריסטו: "אני אוהב את אפלטון, אבל את האמת יותר". זו כף זכות.

אהוד אולמרט. אחרי שסיפר כי אחד מראשי "המוסד" אמר שברק לקח שוחד, הבדיחה היא כי אם יישאל ממי בדיוק שמע על כך, הוא יבחר ביצחק (חקה) חופי שנפטר // צילום: עמי שומן 

 השופט הביא לשינוי

שני תצלומי רגע, שהם יותר אנושיים־פסיכולוגיים מאשר בעלי משמעות משפטית:

• ב"אנשים" שבהנחיית דרור גלוברמן שודרה כתבה של חיים אתגר על היחסים המדהימים בין אהוד אולמרט לבין שולה זקן. בסיוע פרשנות של אלדד יניב ודודי זילברשלג הם ניסו להבין כיצד הגיעה זקן למסור עדות כה מסעירה על מי שהיא מכנה עד היום במהלך עדותה - "האלוהים שלי" (בדימוס). במשדר הוזכר כי אולמרט הפקיר אותה בסרבו לגייס כספים להגנתה במשפט הולילנד; שפרקליטו כינה אותה "שקרנית" בתוכנית "עובדה" בהנחיית ד"ר אילנה דיין. הכל נכון, אבל לא העיקר. בסופו של יום זקן הביאה את ההוכחה האולטימטיבית - הקלטות מהשיחות המפלילות לכאורה של אולמרט - כאשר הבינה כי בלעדיהן ישלח אותה השופט דוד רוזן לחמש שנים בכלא. השופט הוא התפנית, הסיבה.

• עקבתי שלשום אחרי המשך חקירתה של זקן בידי הסנגור אייל רוזובסקי. הם התנגחו. מדי פעם קם התובע אורי קורב ממקומו להגן עליה. נדרשו החלטות של היתר ואיסור מאת השופטים יעקב צבן, משה סובל ורבקה פרידמן־ פלדמן. הגברים היו בהרכב השופטים שזיכה את אולמרט, השופטת חדשה ומאזינה ברוב קשב וכמעט אינה מתערבת.

היובש והקור שבהם מוביל השופט צבן את הדיון מעוררים תחושה כי דברי זקן הם כמדקרת חרב בליבו. אולי גם של סובל. הן כל משפט שלה סותר את מה שכתבו בפסק הדין שלהם המזכה את אולמרט. רגעים אלה מעוררים עניין רב: בכל פעם שבית המשפט נדרש להחלטה אם להתיר שאלה אם לפוסלה, אם לקבל מסמך אם לאו - צבן וסובל נועצים זה בזה בלחש, ואינם מפנים אפילו מבט לעבר השופטת החדשה, שלא היתה בהרכב הקודם וממלאת את מקומה של מוסיה ארד. חבל שאסור לצלם בבית המשפט.

 דבר האוהד

שלושה חברי בית הדין של ההתאחדות לכדורגל מיותרים לגמרי. שכן הם נהגו כעושי דברו ורצונו של התובע בחורצם את דין מכבי והפועל תל אביב להפחתת נקודות, ובעיקר לביטול הדרבי. חמום המוח האדום העונה לכינוי "פואד", שחדר למגרש להכות את כוכב מכבי ערן זהבי, מנע תחרות דרבי חוזרת, ומכבי הפסידה ככל הנראה עוד שלוש נקודות במשחק חוזר.

גרוע מזה, הפחתת הנקודות מהקבוצות סרת טעם. נקודות שקבוצה צברה על המגרש - הן כזכויות פנסיה. אין לפגוע בהן. כמו עבריין, שאפילו בהישלחו לכלא יודע כי זכויותיו הפנסיוניות עומדות לו תהיה פשיעתו אשר תהיה.

רוצים להעניש? בבקשה, סגירת יציעים, משחקי רדיוס, קנס כספי גבוה, אפילו ביטול זכויות שידור, אבל הפחתת נקודות? אטימות ללא הצדקה. הוא הדין בעונש אשר הושת על ערן זהבי. בראותי את הקלטת שהנציחה את מתקפת אוהד הפועל עליו, הצעתי לחברים במכבי לעתור לבג"ץ. הכרעת מוסדות השיפוט לאשר את ההחלטה האומללה של עמיתם רועי ריינשרייבר להוציא לזהבי אדום עומדת בניגוד לחוק הישראלי. מפני ששופטי המשרוקית האלה שללו מזהבי את הזכות הטבעית להגנה עצמית. הם הענישוהו על שעשה בה שימוש. עונש פסול, אנטי־חינוכי ואנטי־ערכי.

במילים אחרות, אילו התגונן ביציע או בחניון הסמוך, איש לא היה בא אליו בטענות. אבל עסקני איגוד השופטים הפקיעו את כר הדשא של בלומפילד מתחום הריבונות של המדינה. למעשה קבעו כי מה שמותר לאזרח בכל רחבי הארץ אסור במגרש. בדיחה וביזיון.

הביזיון העיקרי רשום על שמו של ריינשרייבר. הוא טען בעליבות כי הוציא כרטיס אדום לזהבי מפני שהניף את רגלו להגן על עצמו מפני הבעיטה של האוהד האדום "פואד". מי יאמין? אדם עם שאר רוח לא היה מוצץ מן האצבע טיעון כזה. הוא היה אומר - "סליחה, ערן, טעיתי". אפילו אם לא ניתן לתקן את המשגה - כבודו כאדם וכשופט כדורגל היה במגמת שיפור. אם לאו יש לקוות כי לא ישפוט בעשור הקרוב בליגת העל. בוודאי לא במשחקי הצהובים. 

ערן זהבי. השופט טען כי הוציא כרטיס אדום מפני שהניף את רגלו להגן על עצמו מפני הבעיטה של האוהד האדום. זהו טיעון מצוץ מהאצבע. היה עליו לומר "סליחה, טעיתי" // צילום: עמי שומן 

 טכנולוגיה מעצבנת

הטכנולוגיה המודרנית היא ברכה לכולם. גם למבוגרים המתקשים להסתגל אליה. השבוע התברר לי כי מילוי אוויר בצמיגי המכונית הוא מעמסה. אפילו במכונית צנועה וזולה יש מחשב הזקוק לאיפוס כדי שהאוויר אשר הוזרם לגלגל יתגלגל במערכת. במילים פשוטות, לא די להוסיף אוויר - יש גם כורח לחבור אל מרכז השירות להסדרת האיפוס.

למבוגרים (זקנים) זה עולם נפלא. רפואה מצילת חיים. מחשב למכות חשמל המותקן מתחת לעור כנגד דום לב. מה נותר משבעת פלאי עולם? אגדה היסטורית לילדים. 

אך הטכנולוגיה מתחילה להכביד. נדמה כי גם על צעירים. עוד מעט והאדם יקדים את עצמו במירוץ אל היעד; יבריא בטרם יחלה; ידע בטרם ילמד; יפרק את משפחתו בטרם בנה אותה. האינטרנט והנייד והפייסבוק והטוויטר מתנקזים בסופו של דבר לכמה פסוקים המספרים על מגדל בבל וגורלו, ופיזור האנושות לכל עבר. זה מרתיע, אך ניתן להתנחם במשפט (שאיני משוכנע בנכונותו) כי "העולם שייך לצעירים". לו יהי. 

העדות, ההודעה הדרמטית - והשיחה הסודית במסעדה