היצאניות טענו: רצחנו את הלקוח בגלל "נסיבות החיים"

כמעט בכל תיק רצח, למעט בתיקים הפותחים צוהר למאבקים בעולם התחתון, מנסה הסניגור לחלץ את הנאשם ממאסר עולם על ידי שימוש בסעיף בחוק הידוע כ"ענישה מופחתת", והמאפשר לבית המשפט לגזור עונש פחות ממאסר עולם. 

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

מדובר בשינוי בחוק משנת 1995 (סעיף 300 א'), שלפיו התנאים להקלה בעונש הם כשהנאשם סובל מהפרעה נפשית חמורה, מליקוי בכושרו השכלי או "שהיה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו".

אף שחלפו קרוב ל־20 שנה מאז חוקק הסעיף, היו מקרים מעטים בלבד שבהם בתי המשפט השתכנעו וחילצו באמצעותו נאשמים ממאסר עולם. נדמה כי השימוש השחוק שעושים סניגורים בסעיף מלמד שאין להם מה להפסיד כאשר הם טוענים טענות תלושות מן המציאות. 

אלי ללוז ז"ל

אלא שלפעמים גולש הניסיון לזכות את הלקוח בכל מחיר, לזילות שעושים הסניגורים בסעיף החוק הייחודי ואף להגזמה העלולה גם לפגוע בקורבן הרצח. כך קרה בתיק הרצח של ד"ר אלי ללוז מצרפת ז"ל, כימאי בן 70 שהתגורר בשנים האחרונות בישראל. שתי יצאניות, אנה קומשין ומרינה טרסנקו, הורשעו ברציחתו ונשלחו לפני כמה ימים לרצות עונש של מאסר עולם. 

הנאשמות הגיעו לביתו של המנוח בתל אביב למטרות שוד לאחר שזה הזמינן לשם מתן שירותי מין. הן ניצלו את האמון שנתן בהן המנוח, הסיחו את דעתו והכניסו למשקה ששתה כדור אקסטזי. 

בהמשך, כמו בסרט בלהות, רצחו השתיים את המנוח באמצעות דקירתו באזור החזה והצוואר. עוד לפני שנפח את נשמתו, כדי להחיש את מותו הלבישו הרוצחות על ראשו שתי שקיות ניילון והידקו אותן סביב צווארו. בכוונתה להעלים מהדירה ראיות, אספו ממנה כלים וחפצים שונים, לרבות כלי הרצח, שפכו משקה אלכוהולי והציתו את החדר שבו התבוסס המנוח בדמו. 

"הידרדרות לרצח"

הסניגורים עוה"ד קטי צווטקוב (מטעם קומשין), ניל סיימון וירוסלב מץ (מטעם טרסנקו) טענו שנסיבות חייהן הקשות של הנאשמות גרמו להידרדרותן, לעיסוק בזנות ולשימוש באלכוהול, ובסופו של דבר הובילו אותן לביצוע הרצח. 

לביסוס טענתם הגישו הסניגורים שתי חוות דעת של שני מומחים: האחת, חוות דעת של נעמי לבנקרון בתחום עבירות סחר בנשים ועיסוק בזנות, והנוספת של הפסיכולוג ד"ר אורי רסובסקי. 

"חו"ד תיאורטית"

השופטת מרים דיסקין, שלקביעותיה הצטרפו השופטים נורית אחיטוב (ראש ההרכב) ורענן בן יוסף, התייחסה בביטול לשתי חוות הדעת. ביחס לחוות הדעת הראשונה קבעה כי מדובר "בחוות דעת תיאורטית... המסקנות שהוסקו בה, ביחס להלך הנפש של הנאשמות, אינן נמצאות כלל בתחום מומחיותה. כמו כן ניזונה אך ורק מהסיפורים שסיפרו לה הנאשמות על חייהן, ולא הובאה בפניה כל ראיה העשויה לתמוך באותם סיפורים". 

הביקורת של השופטת דיסקין לא פסחה גם על חוות דעתו של הפסיכולוג, שלדבריה, "מבוססת גם היא על דברי הנאשמות בלבד, ואין בה כל התמודדות או התייחסות בחומר הראיות שלפנינו".

השופטת הוסיפה כי גם בהנחה שהשופטים היו מקבלים את עמדת המומחים וקובעים שהנאשמות היו במצוקה נפשית בעת ביצוע הרצח, "אין חולק על כך שהמנוח מעולם לא פגע בהן ולא היה לו שום קשר למצבן הנפשי". השופטת הדגישה כי ההתעללות הנטענת ודאי שלא באה "מצידו של המנוח".

מי שתבעה את עלבונו של המנוח ביום שבו נשלחו הנאשמות למאסר עולם היתה אחותו, ניקול ללוז, שהגיעה מצרפת והוזמנה להעיד על ידי התובעת עו"ד סנאית פישר־אהרוני. כשהיא ממררת בבכי באולם בית המשפט, גילתה כי בשנים האחרונות לקה אחיה במחלת הפרקינסון, קשרה כתרים לטוב ליבו ("עזר לכל בני המשפחה") ולא היתה יכולה להתאפק כשקראה לעבר שתי הנאשמות שניצבו מולה "מפלצות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו