אלים, זועם והופך קרביים

"זעם", ארה"ב 2014

בדומה ל"להציל את טוראי ראיין", סרט המלחמה המשפיע ביותר בשלושת העשורים האחרונים, גם "זעם" - שמלווה טנק שרמן אמריקני המפלס את דרכו בגרמניה הנאצית בחודשיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה - אינו חוסך בזוועות. גופות מרוטשות, אלימות ברברית, הוצאות להורג באמצע הרחוב – הכל על מנת להמחיש את הטירוף המוחלט ששורר בשדה הקרב ולגרום לבטנם של הצופים להתהפך (מה שאכן קורה). 

עם זאת, בניגוד ל"טוראי ראיין", שהציב במרכז הטירוף דמות הגונה ומוסרית, שגילם טום הנקס הכל־אמריקני, במרכזו של "זעם" ניצב דון "Wardaddy" קולייה (בראד פיט, הסמכותי והכריזמטי כתמיד) - שועל קרבות ותיק ואכזר שמוצג לצופים לראשונה בעודו תוקע סכין בעינו של קצין גרמני. 

במילים אחרות, "זעם" הוא סרט הרבה יותר זועם מזה של שפילברג, וגם השקפת העולם שלו די קיצונית ואגרסיבית. הדבר בא לידי ביטוי לאורך כל סיפור החניכה שעוטף את סצנות הקרב הרבות, ושבמהלכו טירון שמעולם לא ראה טנק מבפנים (לוגן לרמן) מצטרף לצוות של קולייה במקום חייל שנהרג. קולייה לוקח את הילד תחת כנפו וממהר ללמד אותו כיצד הדברים עובדים. הוא צורח עליו כשזה מהסס לפתוח באש על חיילי האויב בטענה שהם "בסך הכל ילדים". הוא מכריח אותו להוציא חייל גרמני להורג. הוא מסביר לו ש"אידיאלים הם שלווים" וש"ההיסטוריה היא אלימה". הוא אפילו דואג לכך שיאבד את בתוליו עם נערה גרמנייה מפוחדת. אתם יכולים לדמיין את טום הנקס עושה דברים דומים?

מכל הסרטים המאצ'ואיסטים והאלימים שבהם היה מעורב התסריטאי/במאי דיוויד אייר, "זעם" בעיקר מזכיר את "יום אימונים מסוכן", סרט הפריצה שלו ככותב. גם כאן האקשן נדחס אל תוך פרק זמן של 24 שעות, וגם כאן הפוקוס העיקרי הוא על מערכת היחסים בין מורה מנוסה לתלמיד חסר מושג. 

מבחינה קולנועית, אייר מגיע כאן לשיאים חדשים כבמאי, והדברים אמורים בעיקר לגבי סצנות הקרב עתירות האדרנלין, שאינן צריכות להתאמץ כדי להלחיץ ולגרום אי נחת, וגם לגבי ההופעות שאייר מצליח לסחוט משחקניו. לרמן, למשל, מגיש כאן את תצוגת המשחק הטובה בקריירה שלו, ואפשר לומר דברים דומים גם על שייה לה־באף, שמגלם את אחד מחברי הצוות. 

ובכל זאת, "זעם" לא מצליח למקסם את הפוטנציאל שלו, גם מפני שכמעט כל דמויותיו הן קלישאות שפגשנו באינספור סרטי מלחמה בעבר. אבל גם, ובעיקר, מפני שסיקוונס הסיום הארוך וההרואי של הסרט מנווט את הטנק של פיט וחבריו אל עבר "קרב אחד אחרון" שמתגלה כקונבנציונלי ומאכזב. 

מעידות אלה הופכות את "זעם" מסרט מלחמה ניהיליסטי וסוריאליסטי לפנטזיה הוליוודית שגרתית; מסרט מטריד ומחריד שמהדהד בראש לאחר הצפייה, ליצירה סנסציונית שרק רוצה לארגן לאנטי־גיבורים חסרי הסיכוי שלה "מוות יפה". ועדיין, חובבי הז'אנר, כמו גם מעריציו של פיט, צפויים לבוא על סיפוקם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו