איך אפשר להתחיל לכתוב על מסע שלא הגיע לסיומו? מהי בדיוק נקודת ההתחלה, שאולי רק עכשיו בעצם אני חווה אותה? ייתכן שהיא היתה ביום ראשון השבוע, באולם הדר יוסף שבצפון תל אביב, כשהפועל תל אביב בכדוריד עלתה לשחק את משחקה הראשון בהיסטוריה. הקבוצה משחקת בליגה השלישית בישראל (מחוז הצפון), שהיא הליגה הנמוכה ביותר. המסע הזה נולד לפני כשלוש שנים.הרצון שלי ושל שותפי לדרך, ד"ר (להיסטוריה) אייל גרטמן, החל כאשר עמדתי להפוך לאבא. אייל ואני נסענו לאשדוד, כדי שאוכל להעביר שם שיעור הכנה לבגרות במסגרת פרויקט "המחצית השלישית" של משרד החינוך.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בסופו של אחד מימי הלימודים אמרתי לאייל, שהדביק אותי באהבה ללימוד ולעבודה מול בני נוער, שאני, כבעל תואר ראשון בהיסטוריה, מפספס משהו. סיפרתי לו שבכיתה, בכל פעם שהתחלתי לדבר על ספורט, הבנים פתאום הקשיבו ואפילו לבנות היה משהו להגיד - וככה הצלחתי להעביר להם את החומר הנלמד.
למחרת התקשרתי אליו והצעתי לו: "מה דעתך שנפתח קבוצת ספורט, שהספורט יהיה בה רק תירוץ כדי לגרום לילדים ללמוד ולשבת על התחת, כדי לעשות שיעורים ולהגיע לבגרות?" אייל ביקש לחשוב על זה, אבל בתמימות של אותם רגעים היה לי ברור שאשכנע אותו. "אתה יודע מה", ידעתי שאפשר לתפוס אותו עם הקלישאה הכי שחוקה בספר, "עוד מעט אני עומד להפוך לאבא, ואם אתה איש חינוך אמיתי, אתה צריך לתת לי את התקווה שהבן שלי יכול להיוולד לעתיד טוב יותר". אייל נענה.
מכיוון ששנינו אוהדים את הפועל תל אביב, החלטנו שזה צריך להיות הכיוון. קבוצת הכדורגל והכדורסל עובדות בשצף קצף, אבל כדוריד אין. חשבנו על שיתוף פעולה עם כמה אגודות כדוריד בתל אביב ומחוצה לה, אבל כולם הסתכלו עלינו כאילו מתחבאת מצלמה נסתרת מתחת לחולצה שלנו: "פעילות עם ילדים במרכז? לימודים? התנדבות?" - לא תודה.
ככה זה בענפי הספורט הקטנים והתחרותיים, כל אחד רב על ליטרת הבשר שלו. אז ילדים זה חשוב, אבל כסף חשוב עוד יותר. ראשי הענף ניסו לעזור, אבל היה ברור שאף אחד לא מאמין בכוחנו להרים את הדבר הזה. כדי לוודא שבאמת לא נצליח, חלק מהגורמים בענף הכשילו את הניסיון לפני שבכלל קנינו כדור בודד לילד אחד.
רגע לפני שנגמר
בני הגיח לעולם, החלום הזה נשכח ונכנסו פעילויות אחרות. אבל אז חבר אחר, בשם דודו, שאל אותי מה קרה בסוף עם הפרויקט ההוא. זה היה בחודש מאי השנה. התקשרתי לאייל ושאלתי אותו אם יש לו כוח לעוד סיבוב. "הבטחת עולם טוב יותר לבן שלך, לא?" אמר.
בחודש יוני בנינו תוכנית עבודה, ואף ששוב שמו לנו רגליים, היתה תחושה שהפעם אפשר להצליח. ביולי התחילו לעוף לנו מעל הראש טילים, אבל בעיריית תל אביב, באיגוד הכדוריד ובשאר המקומות של אנשים עם חליפות התחילו להבין שגם המלחמה לא תשבור אותנו, ושההתלהבות יותר מדי גדולה.
"תקימו קבוצה בוגרת", נאמר לנו, "מי שרוצה קבוצה שתמשוך אחריה מאות ילדים, מי שרוצה עתיד לפרויקט בסדר גודל כזה, חייב קבוצה שתמשוך אחריה רבבות אוהדים, שהילדים יראו בה סמל לחיקוי ושירצו לשחק כדוריד ולהישאר בבית הספר". פחות משלושה חודשים לתחילת העונה, מאיפה נמצא עכשיו שחקנים? הפרוטה אינה נמצאת בכיסנו ובכלל תיכננו להשקיע את מה שיגיע בחינוך ילדים.
"יש כמה בתי ספר בדרום העיר, אם אתם רוצים תיכנסו לשם", בעיריית תל אביב זרקו את החכה, וציפו שכמו הקבוצות האחרות בעיר תל אביב נסרב, מכיוון שמסורתית באזור הזה הילדים אינם נמשכים לכדוריד, בשל העובדה שמדובר בספורט שמושך בעיקר את תושבי צפון העיר, שמצבם הכלכלי טוב יותר.
חייכנו לעצמנו חיוך של ניצחון ראשון. אנשי העירייה היו בטוחים שנסרב. "ניקח את בתי הספר בשמחה, לצפון נגיע כמובן בהמשך". הודענו. בדרום העיר חיכו לנו בתי ספר של ילדים חובשי כיפות, ילדים מוסלמים וילדים בבתי ספר מעורבים. ברקע עדיין התחוללה לה מלחמה. תורמים? שחקנים? אף אחד לא ענה לנו לטלפון, ובכלל למי היה ראש להקשיב לאנשים שחולמים לשנות את העולם דרך ספורט בשעת מלחמה?
נדמה היה שהעסק עומד להיתקע, לתמיד. הצלחנו לגייס סכום ראשוני ממרכז "הפועל", ששוב הציב תנאי להקים קבוצה בוגרת. בכסף הזה החלטנו לשכור אולם ולערוך מבחנים לשחקנים שמעוניינים לשחק בחינם, אבל שמבינים שהם עומדים להשתתף במשהו גדול באמת.
לחגוג יום הולדת שנה
שלושה חודשים אחרי, בני בן השנתיים ושמונה חודשים הגיע לראות את קבוצת הכדוריד של הפועל תל אביב משחקת. יש לנו בקבוצה את הראל מוריץ, מהכוכבים הגדולים בכדוריד הישראלי, שפרש וחזר כדי להיות איתנו; את טל בלכר, שרק לפני שנה זכה באליפות המדינה, אבל עזב את הכסף הגדול ובא אלינו בשם האהבה.
יש גם שחקן שמגיע בכל יום משדרות - הלוך ושוב בטרמפים ובאוטובוסים, חיילים, סטודנטים, היי־טקיסטים. כולם מחייכים. כולם תורמים מזמנם לפרויקט הזה, שמתקיים בכמה בתי ספר בדרום תל אביב: ילדים דתיים לצד ילדים חילונים, יהודים לצד מוסלמים.
אנשי הכספים שמלווים אותנו מזהירים שאם לא נגייס משאבים, בתוך כמה חודשים הפרויקט הזה ייסגר. יכול להיות שהצדק עימם, אבל יכול להיות שאם הייתי בוחר להקשיב להם, כלל לא הייתי כותב את הטקסט הזה. מבחינתי, כל יום עם חבורת האנשים שיצא לי לפגוש בתהליך הזה הוא ניצחון שאף אחד לא ייקח מאיתנו.
על המגרש, אגב, במשחקה הראשון בהיסטוריה, ניצחה הפועל תל אביב את הקבוצה השנייה של מכבי ראשון לציון, מועדון כדוריד בן 64. אנחנו רק מאחלים לעצמנו שנזכה לחגוג יום הולדת שנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו