ערס פואטי

נקודת המוצא לדיון באנתולוגיה הדוקומנטרית "ערסים ופרחות" היא שמדובר בסידרה מזרחית. יוצריה מזרחיים, מרואייניה - ברובם הגדול- מזרחיים, והיא מעלה חוויות וטענות שמזרחיים יוכלו להסכים או לדחות. פרק הבכורה למשל, מפגיש עשרות מרואיינים גברים עם היוצר אורי סלעי. המשותף לכולם הוא השורש: כל אחד מהם הוא גבר- מזרחי- שחום עור. מכיוון שאינני עונה על אף אחת מההגדרות האלו, ההסתכלות שלי על "ערסים ופרחות" היא של אורחת לא קרואה, שהיצירה לא נועדה עבורה. תנאי החוזה הלא כתוב בין יוצרי הסידרה לקהלה שאינו מזרחי הוא: אתם מורשים להציץ בסידרה, אבל אין סיכוי שתבינו. אז הצצתי, וכמצופה, חלקים גדולים לא הבנתי. אני יכולה להתנחם ש"זגורי אימפריה" עובדים על עונה שניה, אולי שם אצליח יותר.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

אחרי שדילגנו על המשוכה הראשונה, הודיתי שאינני גבר מזרחי כהה, אפשר להתרכז בעובדות. שמה של הסידרה לוכד את העין, קריצה פופולרית לתרבות הישראלית המוצפת בערסים ופרחות ומנסה להגדירם (ולהרחיקם. אולי תסעו לברלין?). פרק הבכורה מתרכז בדמות הערס, כשסלעי מושיב על ספסל דקורטיבי עשרות גברים מזרחיים בגילאים שונים, ומנסה לחלץ מהם הגדרה לערס. הוא עצמו אפילו פותח ויקיפדיה, אבל אין כאן ניסיון אמיתי לפצח את דמותו של הערס - חלילה שמזרחיים יפצחו משהו, אתם יודעים, הסטריאוטיפים.... - אלא להעניק במה לחוויות מעצבות בחייהם של אלו שכונו ערסים, או נחשדים עד היום כערסים. הערת ביניים: האם ערסים לא יכולים להיות אשכנזים? אתיופים? רוסים? דרוזים? טוב, נתקדם.

אז סלעי איגד גברים מזרחיים כהים: את הבסטיונרים, עורכי הדין, המוסיקאים ואנשי הטלוויזיה ולא דילג גם על מודל הסלב (אסי ישראלוף), מודל "האיש שעשה את זה בגדול" (רמי לוי) ועל איש האקדמיה עם המשקפיים הנכונים (ד"ר הני זובידה) וריכז אותם לדיון סמי – מקצועי – אך - אינטימי - מאוד. כמות המרואיינים בפירוש באה על חשבון איכות - לא כל המרואיינים יודעים לספר סיפור, לא כולם מועילים לבניית נרטיב "המזרחי הרהוט והאינטליגנט", אותו ניסה סלעי לשרטט, ואסף אטדגי - עוד רגע בערוץ מסחרי - גונב בקלות את ההצגה עם כמה משפטים קיצוניים ("להגיד ערס זה כמו להגיד יהודון"). הקפיצות מנושא לנושא משדרות חשש גדול להיכנס לעומקם של דברים. המרואיינים נתנו ציטוטים לפנתיאון בשלל נושאים המעסיקים גברים מזרחיים: כסף, דת, מקומות עבודה, השכלה גבוהה, תרבות, בית"ר ירושלים, אבל יותר מכל הורגשה תחושת הרפרוף.

זובידה ("כסף לא מוציא אותך מהמקום הזה, זו לא שאלה של כסף"), המלהק מיכה סלמה ("פשוט אף אחד מהשכונה לא לומד") ואחרים נתנו ציטוטים ששווה להתעכב עליהם, אך זה כבר יקרה ביצירה אחרת. ברשומון הזה רק מדברים גבוהה גבוהה. אלמנט בבימוי הדגיש פן בעייתי נוסף. הצילום לפני תחילת הריאיון – שאמור היה לקרב את הצופים למרואיינים, רובם אנונימיים - שידר בסופו של דבר התנשאות. המרואיינים "נתפסו" מתגוננים, לא שלמים עם עצמם, מ-פ-ח-ד-י-ם. המבנה הסטטי של הפרק, בו ראשים מדברים, ומדברים ומדברים – גרם אף הוא לתחושת עייפות מוגברת. הגברים נלקחו מהסביבה הטבעית שלהם ללוקיישן קר, ושם דיברו על "הדבר" של קאמי, ביאליק, שואה ותקרת הזכוכית. זה הרגיש מאוד אותנטי. בפרקים הבאים אגב, שישודרו הערב ומחר, יש שינוי. הפריחות כבר מצולמות בעבודה, בבית ועל הבמה, ופרק הסיום עוסק באשכנזים המכים על חטא. כאשכנזיה ממוצא פולני, עם הפרק השלישי אני כבר יכולה להזדהות. עד לשידורו אשב לי בחושך ואחכה שמישהו יתקשר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו