הקנון שכבש את אמריקה

לפני כחודשיים הלך לעולמו, בגיל 85, אחד מהאנשים החשובים בהיסטוריה של תעשיית הקולנוע - מנחם גולן. חייו המקצועיים, העשירים בעשייה, עמדו תמיד בקונפליקט. מצד אחד אהבת הקהל לסרטיו בישראל ובארה"ב, ומאידך הזלזול הקבוע מצד מבקרי הקולנוע. לאחר מותו זכה גולן להספדים רבים, ויש גם מי שסיכמו את פועלו (עם שותפו יורם גלובוס) בכמה סרטים דוקומנטריים, ששניים מהם, משתי זוויות שונות, יוקרנו בפסטיבל חיפה בחול המועד סוכות. 

על דבר אחד אין ויכוח, והוא בולט בשני הסרטים: גולן וגלובוס היו אובססיביים לקולנוע והגיעו לארה"ב בעקבות "החלום האמריקני". הם הקימו שם אולפן עצמאי וקטן בשם קנון גרופ, ובשנים 1989-1979 הפיקו השניים יותר מ־120 סרטים, כשהם משיקים קריירות של אייקונים של שנות ה־80, ובהם צ'אק נוריס, ז'אן קלוד ואן דאם ודולף לונדגרן. הם גם פרצו את גבולות נישת האקשן, כשהפיקו סרטים לבמאים מכובדים דוגמת פרנקו זפירלי, ג'ון קסאווטס וברבט שרודר.

אחרי עשור שבו קנון גרופ הקטנה התחרתה באולפני הוליווד הגדולים, הגיעה הקריסה שהפכה כאמור את סיפורם של גולן וגלובוס לסיפור דוקומנטרי ראוי. כדי לראות ולהבין את התמונה המלאה רצוי לצפות בשני הסרטים. הראשון נקרא "אלקטריק בוגאלו - הסיפור שלא סופר על סרטי קנון", של הבמאי האוסטרלי מארק הרטלי.

הסרט מלווה בקריצה את העשייה הקולנועית של גולן וגלובוס, דרך עיניו של מעריץ. הוא מראה עד כמה מגוחכת עשיית סרטים בתקציב לא גבוה. עם זאת, הרטלי מציין שהשניים עשו היסטוריה והשפיעו על תעשיית הסרטים האמריקנית כפי שאנחנו מכירים אותה כיום.

ב"אלקטריק בוגאלו" אנו מגלים שגולן וגלובוס הקדימו את כולם בסרטים מבוססי טרנד, כגון סרטי "ברייקדאנס" ו"למבדה", והיו מסוגלים לצלם, לערוך ולשגר לאולמות הקולנוע סרט בתוך חודש ימים - אצל גולן וגלובוס, ציין הרטלי, זה לא היה עניין של איכות, אלא של כמות.

הסרט הנוסף, שבו גולן וגלובוס מרואיינים ומביאים את הצד שלהם לסיפורם, הוא של הבמאית הישראלית הילה מדליה. שמו: "גו גו בויז - הסיפור של קנון מבפנים". מדובר בסרט סלחני יותר, ישראלי יותר, אשר במרכזו סצנת מפגש נדירה בין שני בני המשפחה - שותפים עסקיים שרבו ונפרדו ולא דיברו זה עם זה תקופה ממושכת, עד לפני כמה שנים. בסרט זה גולן מוצג עד יומו האחרון כבעל חלומות ותוכניות ארוכות טווח, ואילו גלובוס כמציאותי יותר ועשיר יותר.

"פורמן ועלי של הקולנוע"

אם נחזור לרגע לסוף שנות ה־80, רובנו רצנו לשים יד על הלהיטים האחרונים מבית קנון גרופ: "מחץ הדלתא" עם צ'אק נוריס, "נינג'ה אמריקני" עם מייקל דוידקוף וכמובן סידרת הסרטים בכיכובו של צ'ארלס ברונסון, "משאלת המוות".

לכל אלה היו אחראים השותפים הישראלים מטבריה, שחלמו לעשות קולנוע והרבה כסף, וגם זכו למחמאות על עשייתם מדמויות נחשבות. קוונטין טרנטינו, אולי גדול הבמאים האמריקנים של העת האחרונה, לא מסתיר את השפעת הסרטים של גולן וגלובוס על אהבתו לקולנוע. הערכתו לצמד מתבטאת באוסף ענק של הסרטים המקוריים מבית היוצר של קנון גרופ. 

"הם נפלו קורבן לסנוביזם", טוענים חלק מהמרואיינים בשני הסרטים הדוקומנטריים, ונראה שיש בכך מן האמת. המבטא הישראלי, התחמנות ועצם הבאתה של "השכונה" שלהם מטבריה היישר אל תוך מסיבות הטוקסידו הראוותניות, הובילו את הוליווד הנוצצת לגרשם מתוכה. אך היתה זאת צביעות - גולן וגלובוס לא היו היחידים שכיסו את המסך באלימות ובנשים עירומות, כפי שקורצים בסלחנות הסרטים של הרטלי ומדליה.

הרטלי, שסרטו זכה להצלחה בפסטיבל טורונטו, ראיין לא פחות מ־90 מהמעורבים בהיסטוריה של סרטי קנון גרופ. התוצאה משעשעת, קולחת והיא בבחינת צפיית חובה לכל מי שאהבת הקולנוע בדמו. הרטלי מספק מפגש ראשון זה שנים עם אותן דמויות אייקוניות של תרבות הפופ של האייטיז: דוידקוף, לונדגרן, מולי רינגוולד ועוד.

צמד הקולנוענים הישראלים אמנם מתוארים ב"אלקטריק בוגאלו" כ"ג'ורג' פורמן ומוחמד עלי של תעשיית הקולנוע באותה העת", אך הכוכבות והכוכבים המזדקנים של סרטיהם עדיין מתקשים לסלוח לגולן על מה שעולל לקריירה שלהם - הסרטים שבהם כיכבו בעיקר השרירים של השחקנים והעירום של השחקניות, לצד יכולת משחק בינונית ומטה. "עלילה? הם מכרו פוסטרים והמציאו עלילה על המקום", מספרים בחיוך עשרות מפיקים ואנשי קולנוע שהתראיינו לסרט.

את המחמאות קיבלו גולן וגלובוס ממרואיינים אחרים, דוגמת זפירלי האיטלקי, שמעיד מול המצלמה שמדובר "בשני אנשים גדולים, שיצא לי לעבוד עימם ולעשות איתם קולנוע". גם הבמאי ג'רי ברוקהיימר חלק מחמאה מסורבלת כשאמר בסרט: "בסופו של דבר, גולן היה במאי שהתמודד עם כל הדברים שבמאי וכל מי שעושה סרטים מתמודד עימם". 

הרטלי מבקש לסכם: "אני חושב שבסרט שלנו, למרות שזה נראה כאילו לא, יש המון אהבה וסימפתיה למה שעשו בקנון גרופ באותן שנים. אף אחד מהמרואיינים שלנו לא חשב שמנחם לא אהב קולנוע ולא אהב לעשות סרטים. מנחם עבד עם הלב, ואתה לא יכול לבוא לאף אחד בטענות על כך שהוא עובד עם הלב. יש הרבה סרטים נוראים שקנון עשתה, אבל הרבה שחקנים בהוליווד חייבים לקנון גרופ את הקריירה שלהם".

המרואיין המשעשע ביותר מתוך שני הסרטים הוא  צלם הקולנוע הישראלי בועז דוידזון. לאחר שהיה מעורב ביותר מ־100 פרויקטים בארה"ב, משחרר דוידזון (היה אחראי להצלחה הקופתית הגדולה של הלהיט הגדול בארץ - "אסקימו לימון") בן ה־71 את הניצרה ומספר על אחורי הקלעים של החברים שהביאו אותו לארה"ב: "יום אחד מנחם נכנס למשרד וראה את יורם בדיכאון. הוא שאל את יורם 'מה קרה, למה אתה בדיכאון?' אז יורם אמר שהתקשרו מהבנק והודיעו שהחברה חייבת 5 מיליון דולר. מנחם הסתכל עליו ואמר: 'עכשיו גם אני מדוכא, אבל רק כי אנחנו לא חייבים 10 מיליון'". 

בכך אפשר לסכם את המציאות דרך עיניו של גולן. הוא קודם כל אהב סיפורי אגדות, ורק אחר כך עניין אותו, אם בכלל, מה יקרה - מי ישלם את המשכורות או אם מישהו מהמשתתפים בעשיית הסרטים יקבל ארוחת צהריים. כל הדברים האלה נראו לא חשובים לבמאי הבלתי נלאה, שרדף אחרי ההכרה.

וכאן בדיוק נכנס לתמונה הסרט "גו גו בויז", בבימויה של מדליה, בין השאר על ידי ערוץ ארטה היוקרתי. "גו גו בויז" זכה לכבוד היסטורי עבור יצירה דוקומנטרית ישראלית, כשבפסטיבל קאן האחרון (שבמשך שנים היה כמעין בית נוסף לגולן וגלובוס) נכלל במסגרת "קאן קלאסיקס", המוקדש לסרטי תעודה על המאסטרים של הקולנוע. 

בהישג זה טמונה, בעקיפין, סגירת מעגל משמחת עבור גולן ז"ל וגלובוס (יבל"א). הצמד הישראלי, שלצד עסקאות מופרכות במיוחד שביצע (השניים תועדו מוכרים סרט לחברת הפקות יוונית, כשגולן בודה במקום את העלילה), ניסה גם לקבל סוג של הכרה ולהיכנס לתחרות הרשמית של קאן - כבוד שהשניים לא זכו לו. 

לא רק בקאן, גם בעת פעילותם ספגו גולן וגלובוס עלבונות, כך לדוגמה עם הסרט "רכבת אל החופש", שגם המבקרים הציניים העריכו אותו (נעשה בשיתוף עם הבמאי אנדריי קונצ'לובסקי, שותפו לשעבר ליצירה של אנדריי טרקובסקי, הבמאי הסובייטי המוערך שערק מבריה"מ). לטענת מרואיינים בסרטו של הרטלי, לולא הופק סרט זה תחת המותג קנון גרופ, היה זוכה להערכה רבה יותר. 

גם ז'אן לוק גודאר הצטרף למכתימים את שמם של גולן וגלובוס, זאת לאחר שתחת קנון גרופ ביים את "המלך ליר", כישלון כלכלי מהדהד; חתימת החוזה על עשייתו של הסרט על מפית במסעדה מוזכרת בסרט. לעומתו, הבמאי ג'ון קאסווטס, מגדולי הבמאים העצמאיים (היה מועמד לשלושה אוסקרים), חייב תודה להזדמנות שקיבל תחת קנון גרופ, אחרי שבהוליווד סירבו לתת לו במה.

דברים אלו ואחרים מוזכרים ב"גו גו בויז" של מדליה, שהגיעה גם לוואן דאם, שנחשב לתגלית האחרונה של גולן וגלובוס, בתחילת שנות ה־90, כשהפך מהמלצר הבלגי שמתכונן לתפקיד קטנטן בהפקות של קנון גרופ, לכוכב גדול באותו עשור (עד היום הוא מפרסם מוצרים בזכות השפגט המפורסם שלו).

"לא היו שום כישלונות"

לפני כארבע שנים נערכה באולם היוקרתי לינקולן סנטר בניו יורק, רטרוספקטיבה לסרטי קנון גרופ. לפתע, מקץ שני עשורים ואף יותר, זכו ואן דאם, נוריס, ברונסון ושאר כוכבי האייטיז לכבוד המגיע להם. גם גולן וגלובוס זכו לכבוד של מלכים, עוד בחייהם, שנים ארוכות אחרי שעזבו את ארה"ב והדלת נטרקה מאחוריהם.

בסרטה של מדליה נערך המפגש המצולם האחרון, שבו גולן וגלובוס מנצלים את האירוע כדי לנהל שיחה נינוחה; גולן מיישיר מבט למצלמה ואומר: "ביזבזנו 20 שנה של כישרון כשנפרדנו. לא היו לנו שום כישלונות". גולן אף מכחיש באותה הזדמנות את החובות הכספיים האדירים, את הקריסה שהובילה לפרידה בטונים צורמים מגלובוס ואת העובדה שבסופן של עשר השנים הטובות, קנון גרופ הקטנה לא הצליחה להתמודד בליגה של הגדולים.

למרות דמותו המחוספסת של גולן, צפייה מרוכזת בשני הסרטים הדוקומנטריים - "אלקטריק בוגאלו" ו"גו גו בויז" - גורמת גם לצופה הסרקסטי ביותר להזדהות עם תשוקת עשיית הסרטים של האיש החולם. מעניינת גם, וברורה מאוד, חלוקת העבודה בין גולן לגלובוס, שעולה מסרטים אלה: גלובוס רץ לייצר כמה שיותר כסף, בעוד גולן שופך אותו ללא הכרה. 

לדוגמה, באחת הסצנות ב"אלקטריק בוגאלו" רואים שאיש אינו יודע כמה כסף באמת קיבל הכוכב סילבסטר סטאלון על השתתפותו בסרט "מעבר לשיא" (שבו הגיבור הופך לאלוף בהורדות ידיים). בדיעבד התברר שגולן שבר את שיא כל הזמנים, נכון לאותה עת (1987), כששילם לסטאלון השרירן 13 מיליון דולר. בכתבה מאותה תקופה הוא מסביר לכתב הטלוויזיה האמריקני: "אני לא יכול לדאוג כל הזמן לכסף, כי אני עסוק בלעשות סרטים". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו