אל נא תעקור נטוע

שמונה בבוקר, יום חמישי שעבר. עומד לו דוד (דוגי) ישראלי (66), חקלאי ותיק וטייס בפנסיה, מול מטע הרימונים שלו בכפר שמואל שבמרכז הארץ, 34 שנה של עבודת כפיים קשה. לנגד עיניו עובדים שופלים ללא לאות. עץ אחר עץ נעקר, דונם אחר דונם נהרס על ידיהם בלית ברירה. מפעל החיים של המשפחה אבד, ביוזמתו של דוגי - המעמסה הכלכלית, יד ביד עם הייאוש, הובילו אותו לנקוט צעד כואב זה. הוא לא הראשון לעשות זאת, בטח גם לא האחרון; אחד מתוך רבים.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

"זו הרגשה מאוד קשה", מספר דוגי במבט עצוב, "מטעים זה כמו ילדים. אתה מגדל, מטפח, משקיע את כל מה שיש לך. כל החיים שלך סביב זה. זה קשה כי מדובר באלמנט חי. אתה למעשה עושה לעצים המתת חסד".

מאז שהוא זוכר את עצמו, דוגי חלם לעבוד את האדמה. את החלום החל להגשים כחייל בנח"ל. הוא המשיך לצנחנים ולבסוף הפך לטייס בחיל האוויר, מקצוע שהציל אותו לאורך זמן מקריסה כלכלית כחקלאי, כאמור רק עד היום. 150 דונם של רימונים ואפרסקים יש לדוגי, אינספור עצים שמהם נפרד. את ההחלטה הדרסטית קיבל לאחר שיחה עם חבר, חקלאי גם הוא, שחישב באוזניו את הכסף שתקבל משפחתו אם יתאבד - הדרך היחידה מבחינתו להחזיר את החובות שצבר.

לפני שנה יצא דוגי לפנסיה ונפרד מעבודתו המכניסה כטייס בחברת ארקיע, משכורת שלמעשה החזיקה לו את הראש מעל המים. מהר מאוד הוא התקשה לחיות עם ההפסדים הכלכליים, כשהוא מפנה אצבע מאשימה לעבר מועצת הצמחים, גוף שהוקם ב־2004 ושייך למשרד החקלאות, ולטענתו מערים קשיים על החקלאים. המועצה מטילה היטלים על המגדלים בהתאם למספר הדונמים שברשותם, ללא קשר לרווח או להפסד שלהם, בניגוד למה שהיה עד הקמתה.

"חקלאי כמוני נדרש לשלם שתי משכורות בשנה למנכ"ל מועצת הצמחים, האדון צבי אלון", משתף דוגי המודאג, שכמו חקלאים אחרים בטוח שרווחיו הולכים לכיסי העסקנים, "90% מהחקלאים לא מגיעים למשכורת הממוצעת במשק, ולמרות זאת באה מועצת הצמחים ותובעת מכל אחד מהם 20% מההכנסה נטו".

אין זה התשלום היחיד שמוטל ומכביד על החקלאים. לפני תשע שנים הוחלט לחייבם, מעבר לאגרות על העסקת עובדים זרים, בעוד 11% משכר הברוטו של כל עובד, מס שאין לו אח ורע בכלכלה הישראלית, מס שהיה עוד צעד בדרך למטעים עקורים. "שלוש פעמים עשיתי את החשבון לפני שהחלטתי לעשות צעד כזה", מצדיק דוגי בצער רב את הרס המטעים היפהפיים.

"נתתי לרואה חשבון לבדוק והוא אמר לי שהפסדתי 300 אלף שקלים רק בשנה האחרונה. בשנים קודמות לא העזתי לעשות את החשבון הזה. ידעתי בסתר ליבי שזו המציאות, אבל התעלמתי ממנה. התעלמתי מהעובדות, התכחשתי.

"היו לי מקורות הכנסה אחרים, מהעבודה כקברניט, אבל עכשיו אני רואה את המפלס בבנק הולך ויורד. התשובה, מה לעשות, היתה במספרים. לא היתה לי שום דילמה באותו רגע. היה לי מאוד קשה ולא היה אפשר לדבר איתי שבוע וחצי. לקחתי את המצב הזה מאוד קשה".

רווח, ובעיקר הפסד

גם חבר הכנסת עומר בר־לב, יושב ראש השדולה החקלאית בכנסת, מבין שהענף נמצא על סף פשיטת רגל. "זה מעשה מאוד חמור", הוא אומר, "ברגע שחקלאי עוקר את מטעיו, כי הוא מגיע למסקנה שבמציאות הנוכחית הוא רק מפסיד כסף, זה מצביע לאן החקלאות הגיעה במדינת ישראל.

"החקלאות במצב מאוד קשה ובעייתי. בשורה התחתונה, החקלאים, במקרה הטוב, מצליחים לגמור את השנה וברוב המקרים, כמו של דוגי, לא מצליחים לעשות זאת".

עוד אומר בר־לב: "בקצב הזה רשתות השיווק ייכנסו לוואקום. חברות ענק יהיו בסוף גם הבעלים של החקלאות, ואילו החקלאים ייצאו מהענף או שיהיו עובדים שכירים של אותן חברות ענק. היכולת של רשת שיווק כזו לשחק במחיר של הגידול החקלאי היא מאוד גדולה, במיוחד לעומת סיטונאים קטנים כמו מכולת שכונתית קטנה. אם המגמה הזו לא תיעצר, תהיה בעיה".

בר־לב גם יודע שכל מה שהוזכר עד כה אינו סוגר את רשימת חובות החקלאים למדינה ולמועצת הצמחים. כדוגמה אפשר להביא את ביטוח נזקי הטבע, שאף חקלאי לא ירשה לעצמו לוותר עליו, למרות שאינו מכסה את ההפסד. למשל, גידול דונם מנגו עולה 6,000 שקלים, בעוד הפיצוי מהביטוח, בשעת הצורך, עומד על 2,500-2,000 שקלים בלבד לדונם, כשההשתתפות העצמית עומדת על 30%. לכל זה נלווים הפסדי שיווק וגידול מחדש.

עיני החקלאים יוצאות ממקומן, מדי יום, לנוכח פערי המחירים בין הסכום שהם מקבלים עבור כל קילו מתוצרתם לעומת מחירו בשווקים. אפרסקים, לדוגמה, נמכרים על פי מחירון יומי שמפרסמת מועצת הצמחים, במחיר של כ־4 שקלים לקילו, לפני תשלום אחוזים למשווק ועמלה לסיטונאים, סכום שנע בין 20% ל־30%. עלות הגידול לחקלאי - 4.5 שקלים לקילו. ורשתות שיווק? חוגגות, עלינו ועל החקלאים. בזמן שהחקלאי מפסיד כסף על תוצרתו, הן ימכרו את המרכולת הזאת ב־15 שקלים לקילו.

החקלאים כבר לא יודעים מאין אפשר לחסוך. פחות השקיה, פחות עובדים, צמצום צורכי השינוע והאריזה. לפעמים הם משאירים את הפירות להירקב על העצים, כי עלות הקטיף אינה שווה את ההשקעה בה. במקום לחשוב על רווח, חושבים החקלאים על מזעור הנזקים, על ההפסדים.

כעת הם מנסים לקדם בכנסת חוק שיכריח את השווקים לפרסם על הירקות והפירות שני מחירים: הראשון - המחיר שאותו המשווק מבקש על התוצרת שעל המדף; השני - המחיר שאותו המשווק שילם לחקלאי בעבור אותה תוצרת בדיוק. כך יוכל הצרכן לדעת מה פער המחירים האמיתי או במילים אחרות, איך המשווק חוגג על גבו של החקלאי. והגב הזה נשבר.

הבטחות באוויר

הנסיבות הביאו ב־2007 להקמת עמותת "מאבק החקלאים", המאגדת בתוכה 47 קיבוצים וכ־3,000 חקלאים עצמאים. מלחמתה העיקרית של העמותה היא במועצת הצמחים, שאותה הם קוראים לבטל, רגע לפני שתביא לקריסתו הטוטאלית של הענף שאמור לפרנס את חברי העמותה. ב־25 השנים האחרונות ירד מספר החקלאים בישראל מכ־60 אלף לכ־5,000, ורובם מצויים בקשיים כלכליים, ומשק אחר משק נסגרים. רבים בורחים מהענף.

"אנשים רבים מרגישים שהם מגיעים לסוף הדרך", משתף דוגי בתחושותיו. "הם מגיעים ממש לקצה בכל הקשור ליכולת שלהם להמשיך לעבוד את אדמת המדינה. אחד החברים בעמותה, אדם עובד, חרוץ, חקלאי מהמעלה הראשונה, מגדל קרוב ל־300 דונם מטעים והיום הכל אצלו משועבד. הבית שלו ממושכן, במשכנתא של 1.5 מיליון שקלים - הוא כבר לא ייצא מזה".

חלק מהתסכול הגדול של החקלאים נובע מכך שהם מרגישים שאין להם לאן לפנות, שאין להם אוזן קשבת. לפני הבחירות האחרונות, בתחילת 2013, המועמדים הבטיחו לתת כתף. שר החוץ, אביגדור ליברמן, נתן הבטחה שיעמוד לצידם, ושאחרי שייבחר יעזור לפתור את הבעיה בענף החקלאות. הבחירות הגיעו ואיתן נעלמה ההבטחה.

גם יאיר שמיר, מישראל ביתנו, עוד בטרם ידע שיהפוך לשר החקלאות, הגיע לכפר שמואל, לביתו של דוגי, ופיזר הבטחות באוויר. גם הוא התחייב כי יעמוד לצד החקלאים במאבקם. הוא הסכים עם דוגי וחבריו שהמאבק צודק. אבל שוב, מילים לחוד ומעשים לחוד, למרות שנפגש עם דוגי וחבריו גם לאחר שנכנס למשרד החקלאות.

עמותת החקלאים ממשיכה לחתור לפתרון. מבחינתם הוא כולל כמה אספקטים, כשהראשון והחשוב ביותר הוא תחרות חופשית אמיתית. זה אומר שתהיה שקיפות בפער התיווך, מצב שלא קיים היום. לדברי החקלאים, למועצת הצמחים יש מנגנונים שתפקידם לפעול להסוואת הפער האמיתי. העמותה דורשת לבטל זאת או לפחות לקבל את האינפורמציה האמיתית.

צעד נוסף שיעזור להבריא את הענף היא הורדת העלויות לחקלאי. "קודם כל שיורידו מעל גבו את מה שלא קיים בשום מקום אחר בעולם, בשום מדינה מה־OECD. גם בארצות הברית חקלאי לא משלם היטלים. לחקלאי נותנים סובסידיות", מספר דוגי וממשיך: "היום לשום חקלאי במדינה, שמגדל צמחים, לא נותנים סובסידיה. אין תמיכה חקלאית. אז אנחנו באים ואומרים, בשלב ראשון, שאנחנו לא רוצים תמיכה מהמדינה, רק רוצים שיורידו מעל גבינו את כל המעמסות המיותרות, וזה אומר, קודם כל, את מועצת הצמחים".

לשנות את המציאות

גם חבר הכנסת מיקי רוזנטל, ממפלגת העבודה, בדומה לחבר הכנסת בר־לב, מבין את חשיבות הבראת הענף. הוא גם יודע בדיוק לאן פני הענף מועדות, אם לא יגיע בעתיד הקרוב מאוד שינוי של ממש. "אם מדינת ישראל רוצה שתהיה לה חקלאות, וכדאי מאוד שתהיה לה חקלאות, היא חייבת לתמוך בחקלאים", אומר רוזנטל, "לקחו להם את הסבסוד של המים, גובים מהם היטלים למועצות השונות כמו על עובדים. פערי התיווך הם כאלה שהחקלאי מפסיד על התוצרת שגידל. אם מדינת ישראל לא תתעשת ותחליט שהיא עושה מעשה אמיתי, שהיא תומכת בחקלאים, לא תהיה פה חקלאות".

לרוזנטל יש בטן מלאה גם על מועצת הצמחים. הוא מסכים עם מאבק החקלאים בנושא ואומר בתקיפות: "מועצת הצמחים היא גוף אנכרוניסטי, חסר תקנה וחסר תועלת, שמעסיק פקידים שלא מבינים כלום בנושא. מועצת הצמחים יושבת על משבצת שמשרד החקלאות אמור לתפוס ולממן את זה מכספי ציבור. למשל, אם רוצים לממן הדברה משותפת או ביטוח מסוים, לא החקלאים אמורים לשלם את זה, אלא המדינה היא שצריכה לשלם את זה".

רוזנטל ממשיך: "אין מקום במדינה למועצת הצמחים. צריך לסגור אותה ולהעביר את הכסף הזה, כ־70-60 מיליון שקלים בשנה, לטובת החקלאים. הסכום שלוקחים מהחקלאים צריך להישאר אצל החקלאים, ואת יתר ההוצאות צריך להביא מכספי משרד החקלאות. אחרת בשביל מה יש את משרד החקלאות?"

אין לרוזנטל ספק שסגירת מועצת הצמחים יהיה חלק משמעותי בתהליך שיקום החקלאות בארץ. זה יקל מאוד על החקלאים, שלדעתו כאמור לא צריכים לממן את המועצה ותפקידיה. זו המדינה שצריכה לעשות זאת, אבל המדינה לדבריו פשטה את הרגל בכל הנוגע לחקלאות. למשל, רוזנטל תוהה היכן השוק הסיטונאי שהבטיחה המדינה להקים, ושאמור היה להוריד עלויות ובכך להקל גם עלינו הצרכנים. על סמך הבטחות בלבד, החקלאים לא יכולים ללכת למכולת, בעיקר כשהמציאות מכתיבה הוצאת סכומים גבוהים על מוצרים בסיסיים. עובדי האדמה, כמה עצוב, ימשיכו לחפש פתרון ממשי, ותוך כדי כך ימשיכו לתת את הנשמה ואת הכסף שלהם, שעל פי העדויות כבר נגמר מזמן.

תגובת משרד החקלאות

"משרד החקלאות יזם מגוון תוכניות סיוע לחקלאים, ובהן טיפול באמצעי הייצור לחקלאים, כדי לאפשר להם לקיים חקלאות יציבה בעלת כדאיות כלכלית: הגדלת מצאי הקרקע על ידי פיתוח והרחבת יישובים, שיפור זמינות המים השפירים על ידי הגדלת המכסה ומתן אפשרות לתכנון תלת־שנתי בתעריף אחיד והגדלת כמות ההיתרים לעובדים זרים ל־25,000.

"גם השנה יזם המשרד תוכנית לעידוד העסקת עובדים ישראלים חדשים בחקלאות, בהיקף של 12 מיליון שקלים, וכן מיזם חדש המביא סטודנטים בחופשת הקיץ לעבודה במשקים חקלאיים. כמו כן, משרד החקלאות מגבש בימים אלה תוכנית חדשה לעידוד חקלאים לסייע להתארגנות באמצעות תמיכה בשלבים שונים של התגבשותה והפעלתה. על ידי כך החקלאים יכולים לשפר את כוח המיקוח שלהם ואת הרווחיות העסקית שלהם.

"משרד החקלאות מעניק תמיכות רבות לחקלאים כדי לסייע להם להמשיך לעסוק בענף, למרות הירידה העולמית בעיסוק בתחום. לצד זה משקיע המשרד במחקר ובפיתוח חקלאי. בנוסף, זו השנה השנייה שמסתיים קורס ייחודי לחקלאים, 'עתידים לחקלאות', המיועד לעירונים שמאסו בחיי העיר ומחפשים מקצוע חדש לעסוק בו עם המעבר לכפר.

"השנה, לראשונה, יציע המשרד שירותי ייעוץ כלכלי לחקלאי, שילמדו אותו להתמודד במציאות הכלכלית כיום ויסייעו בבניית תוכנית עסקית שמתאימה למידות העסק והענף".