לפני כמה ימים, במהלך המבצע הקרקעי בעזה, נזעק זאב קרוב למשמע דפיקות בדלת ביתו. השעה היתה קרוב לחצות.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"זה הקפיץ אותי. הבן שלנו, צוריאל (צורי), נמצא בעזה עם סיירת צנחנים, ודפיקה בדלת מחזירה אותנו לפציעה הקשה של אהרון במהלך מבצע עופרת יצוקה. הלב שלי דפק במהירות, וניגשתי לפתוח. מהצד השני עמד אב מהדרום, שמתארח עכשיו עם המשפחה ביישוב שלנו. הוא בסך הכל בא לבקש תרופה לילד שלו".
זאב וחיה אשתו נשמו לרווחה. "אני לא מנותקת לרגע מהפציעה של אהרון, וכעת, שצורי בתוך הלחימה, יש כל הזמן חשש מהדפיקה הזאת בדלת", מסבירה חיה. "אני רוצה שצורי כבר יבוא הביתה, ושזה יקרה אחרי השלמת המשימה".
הפעם האחרונה שצוריאל היה בבית היתה לפני כחודש וחצי, בסוף השבוע שבו נחטפו ונרצחו גיל־עד, אייל ונפתלי. הוא הוזעק אז למבצע "שובו אחים", שאחריו נשאב ללחימה בעזה.
"צוריאל הוקפץ, והיחידה שלו היתה עסוקה בחיפושים אחר הנערים. אחר כך התחיל מבצע 'צוק איתן', והוא נערך עם הסיירת לכניסה לעזה", מספר האב.
בשטח הכינוס של החיילים פגש צוריאל את אחיו הגדול אהרון, הפצוע הקשה ביותר של צה"ל במבצע עופרת יצוקה. "אהרון מאוד רצה לשוב לצבא, אחרי שהצליח להדהים את כולם ולהשתקם בצורה יוצאת דופן", אומר זאב. "הוא כבר ניסה להשתלב במבצע עמוד ענן, והיה מפקד שם שכמעט לקח אותו, אבל בסוף זה לא הסתייע.
"במבצע הנוכחי הוא נקרא על ידי המפקדים הבכירים של הצנחנים להחדיר בהם ובקצינים אחרים רוח לחימה ודוגמה אישית, רגע לפני שנכנסו לעזה. אהרון שוחח איתם והסביר להם מהי מלחמה, סיפר להם על הפציעה שלו ועל השיקום שעבר, והכניס בהם חוזק ותקווה. הוא גם פגש את צוריאל לכמה דקות ונתן לו את ברכת הדרך לפני הכניסה שלו לעזה".
גם חיה וזאב נרתמו לחיזוק החיילים, ובעיקר לתמיכה במשפחות ההרוגים והפצועים, לאחר התלבטות לא פשוטה. "אחרי שאהרון נפצע והצליח לשרוד את הפציעה הכל כך קשה, קיבלנו לא מעט פניות לבוא ולשוחח עם משפחות שכולות, לחזק אותן", אומר זאב. "השבתי שזאת טעות. שהבן שלי חי. שאני זכיתי. התעקשו איתי. לא אשכח שנסעתי למפגש עם משפחות שכולות בנתניה. דיברתי איתן על הפציעה של אהרון, ההתמודדות הלא פשוטה. הם אמרו לי: 'אתה מחזק אותנו'. נכנסתי לאוטו בתום השיחה, וישבתי שם דקות ארוכות. לא יכולתי לזוז. ישבתי עם עצמי בשקט וחשבתי. הבנתי את המשותף לנו. גם הילד שלי וגם שלהם היו מוכנים למסור את נפשם למען המדינה הזאת".
במבצע הנוכחי שוב ביקשו מהם לבוא לבתי חולים ולחזק את המשפחות שבניהן נפצעו בקרב, בעיקר את מקרי פציעות הראש הקשות. "סיפרנו להם על ההתמודדות של אהרון, שלנו, על השיקום המוצלח שלו, ושיש תקווה, אפילו כשהמצב נראה קשה מאוד. אני חושב שזה חיזק אותם".
זאב קרוב השבוע בביתו \ צילום: קובי קלמנוביץ'
* * *
אנחנו נפגשים ביום שני, השבוע. יום וערב קשים במיוחד לכוחות צה"ל, עם אבדות רבות, פצמ"ר קטלני, חדירה של מחבלים ולחימה קשה בתוך עזה. חיה, ששוברת שתיקה תקשורתית ארוכה שגזרה על עצמה מאז פציעתו של אהרון, אומרת לנו שיום כזה מגביר אצלה את החששות.
"אני משתדלת להיות כל הזמן עסוקה, אני כמעט לא בבית. עוברת בין הילדים שלי, שכבר לא גרים בבית, נמצאת עם הנכדים. הווטסאפ המשפחתי עובד שעות נוספות, אנחנו כל הזמן מתכתבים שם. זאב ואני מחזקים אחד את השני, וכך גם עם ילדינו. כל אחד תורם מילה מרגיעה, חיבוק גדול. אנחנו מאוד מאוחדים ומחוברים תמיד, וגם עכשיו.
"בלילות קשה לי להירדם. אני דואגת בעיקר לצד הנפשי של צורי ושל החיילים האחרים, פחות לעניין הפיסי. זה לא קל מה שהם עושים ומה שהם רואים שם. אני מתפללת שיהיו להם הכוחות לעשות את הפעילות כעת, וגם שצורי יישאר אותו ילד שהיה לפני המבצע. אני לא נותנת לחרדות להוביל אותי. אני מאמינה בדרך הזאת, ויודעת שצוריאל מאמין בכל ליבו שעל ידי סילוק הרע, מתגבר הטוב. כך הוא התחנך בבית, ואת זה הוא מיישם.
"כולם מבינים שצריך לסלק את הרשעות הזאת, את האכזריות הנוראה של חמאס, שפוגעים גם באזרחים שלהם. אני משתדלת לא להתעסק בזה כל היום. אם אני נתקפת בדאגת יתר, אני מייד מנסה לעשות משהו טוב במקום לשקוע בדמיונות. מאוד מחזק ומרגש אותנו לראות את האחדות והנתינה שיש עכשיו בעם. זה נותן כוח ברגעים כאלו. אם אף אחד לא בא להגיד לי כלום, אז תודה לאל, הכל בסדר".
וזאב מוסיף: "כל חייל פצוע או הרוג מוסיף לכאב שלנו. זה כאב גדול. אנחנו לא יושבים בבית בחרדה איומה ואומרים 'טוב שזה לא נפל עלינו', אלא
משתדלים לחיות ולהמשיך בשיגרת חיינו. אתה רואה - אין כאן טלוויזיה בבית, ואנחנו לא מתחברים למבצע ולחדשות משם כמו לאינפוזיה. זה לא בריא".
התקשורת עם צוריאל לפני הכניסה לעזה התבצעה בעיקר בהודעות טקסט. "אני יודע שהוא רצה להיכנס לעזה", אומר אביו, "למרות שהוא ידע היטב את הסיכונים ואת המחירים שאפשר לשלם במלחמה. הוא הרי ליווה מקרוב את הפציעה הקשה של אהרון. בין היתר, הוא כתב לנו כך: 'אני רוצה לצאת למבצע ויודע שיש לכך מחירים'. הוא גם אמר לנו כל הזמן: 'אני נלחם עבור המדינה שלי, אני לא אדם פרטי'.
"מאז שהתחיל המבצע הקרקעי כמעט לא שמענו ממנו, אבל אמרתי לך, בשבילי זה הכי טוב. מדי פעם, אנחנו מקבלים מאנשים שונים, שהיו בתוך עזה ויצאו ממנה, ד"ש מצוריאל. לפני כמה ימים קיבלנו ממנו הודעה כתובה מטלפון שאנחנו לא מכירים. 'שלומי טוב. אני בריא בגוף ובנפש. עסוק במשימתי וחובתי לעשות טוב יותר. מקווה שאתם מצליחים לשרוד את המציאות המורכבת שתביא טוב יותר לעם ולעולם. אוהב, צורי'".
גם בסוף השבוע שעבר חוו זאב וחיה רגעים של חשש גדול. "הגיעו אלינו שמועות שצוריאל נפצע. לא רצנו מייד להודיע לאחים ולאחיות שלו, לא רצינו להדאיג אותם. גם ככה הם כל הזמן שואלים ועסוקים בשלומו. חיפשנו דרך לדעת באמת מה מצבו. אלה לא היו רגעים קלים, אבל התמודדנו איתם. הגענו לקצין בכיר, והוא הצליח להגיע ליחידה שלו ומסר לנו שהכל בסדר. נרגענו. אני לא יודע, אולי יש לו איזו שריטה, אבל הוא בריא ושלם - וזה הכי חשוב".
זאב עוצר רגע את שטף הדיבור, לוקח נשימה וממשיך: "אנחנו יודעים היטב שהכל יכול להשתנות בין רגע, ומי שנמצא שם מוסר את נפשו למען המדינה. אחרת לא נוכל להתקיים כאן. הפציעה הקשה של אהרון גרמה לנו בעצם שני דברים. מצד אחד - אנחנו יודעים היטב מה זה אומר, ואת כל ההשלכות הכואבות. כל הסרטים שיש לכולם בראש על מצבים כאלה היו אצלנו במציאות. מצד שני, זה גם מעצים ומחזק ונותן המון כוח. הידיעה הזאת, שאפשר באמת לנצח הכל - יש בה גם להרגיע".
ודווקא בגלל הפציעה של אהרון, לא חשבתם על האפשרות שצוריאל לא ילך לקרבי? שכך אולי תחושו רגיעה נפשית גדולה יותר?
"לרגע אחד לא עלתה האפשרות הזאת. לא מהצד של צוריאל, שרצה להתגייס לקרבי וללכת לצנחנים, שם שירת אהרון, ולתרום למדינה בצורה הכי טובה שהוא יכול, ולא מהצד שלנו. זה החינוך שהוא ספג בבית לערכים ולתרומה למדינה, ולא הפתיע אותנו שהוא בחר במסלול הקרבי. בחיים יש המון סיכונים. יותר אנשים נהרגו כאן מתאונות דרכים מאשר בצבא. אתה לוקח סיכונים ושואל בשביל מה. בשביל העם והמשכיות, זה מצדיק את עצמו".
חיה מספרת שלא חשבה לרגע לעצור את רצונותיו של צוריאל, מאחר שהיא מאמינה שנכון לתת לילדיה להגשים את עצמם. היא סברה שיהיה לו קשה דווקא בצנחנים, המקום שבו שירת אהרון ונפצע באורח אנוש.
"במהלך הטירונות של צוריאל היה לנו יום הורים בבסיס, והיה לי ממש דז'ה וו לפציעה של אהרון. הסתכלתי על הבן שלי. ראיתי שזה לא קשה לו. שהוא מתמודד נהדר. ופתאום הבנתי שהפציעה של אחיו היא חלק ממנו, ממה שהוא. שזה דווקא טוב לו להיות באותו החיל, זה חלק מההתמודדות שלו.
"למדתי הרבה מהפציעה של אהרון. הבנתי שכל אחד הוא אדם שונה. שהתמודדות עם חרדות ופחדים שונה מאדם לאדם. וזה התפקיד של אמא - לאפשר לכל אחד מהילדים ובני המשפחה לחוות תגובות שונות, ולהכיל אותן. לתת להן מקום".
צורי בשטח
* * *
הרב זאב קרוב (56) ואשתו חיה (55) הם אנשי אמונה. את סלון ביתם הצנוע בקרני שומרון מעטרים ספרי תורה לא מעטים. זאב מספר שיש קצת הבדל בין הגישה שלו ושלה למידע על מה שקורה. "היא רוצה לדעת יותר, וגם מרבה בתפילות ובקריאת פרקי תהילים לשלומם של צוריאל ושל כל חיילי צה"ל. אני כל הזמן אומר שעכשיו, ברגעים האלו אני לא רוצה לשמוע כלום. כל עוד אני לא שומע כלום, הכל בסדר".
יש להם שבעה ילדים. אחרי שלוש בנות, שלומית (31), רעות (30) ומרים (29), הגיע הבן הראשון, אהרון (28). אחריו נולדו עוד שלושה בנים: יאיר (25), צוריאל (21) ומשה (19). הם סבים גאים ל־13 נכדים, בלי עין הרע.
לפני כשלושים שנה עברו מירושלים לקרני שומרון. הרב קרוב היה שנים ארוכות ראש הישיבה התיכונית בקרני שומרון, וגם כיום הוא איש חינוך שעדיין מלמד תורה במוסדות חינוך, כותב תוכניות חינוך, וגם הוציא כמה ספרים, אחד מהם על פציעת בנו. חיה היא מחנכת במדרשה לבנות בקרני שומרון.
בבית ספגו הילדים חינוך מובהק לאהבת הארץ, לנתינה גדולה למדינה ולפטריוטיות גדולה. ליד דלת הכניסה לבית מודבקים סטיקרים של גאווה ואמונה: "באמונה ובגבורה, ישראל תנצח", ו"גיבורי שדרות, אנחנו איתכם".
אהרון, החייל הראשון מבין הילדים, התגייס לצנחנים והפך למפקד מחלקה בגדוד 890 של החיל. יומיים לפני תחילת מבצע עופרת יצוקה, בסוף 2008, התחתן עם צביה. זה לא מנע ממנו לחבור לחייליו כבר בבוקר שלמחרת ולהוביל את הכוח שלו לבית בפאתי עזה. הבית היה ממולכד. במהלך הסריקות של קרוב וחייליו בתוך הבית התפוצצו שם מטענים רבי עוצמה. אהרון נפצע אנושות וסבל מפציעת ראש קשה ביותר ומרסיסים בכל חלקי גופו. שניים מחייליו נפצעו קל.
"אהרון היה מת. מת", אומר זאב ועיניו מצטעפות. "הרופא הכריז על מותו בשטח. הרבנות כבר קיבלה הודעה להכין לו הלוויה. החיילים שלו צעקו שם: 'הוא חתן, הוא חתן, תעשו משהו, תצילו אותו'. הפרמדיק הסתער עליו. הוא הצליח להנשים אותו, ובעצם החזיק אותו בחיים. הוא קיבל על זה צל"ש.
"העלו את אהרון למסוק, ושם הפרמדיק של 669 ניתח אותו ותרם משמעותית לכך שהוא לא מת. גם הוא קיבל צל"ש.
"אני זוכר שהודיעו לנו על הפציעה. באו כמה קצינים ודפקו בדלת. זה היה בשעת בוקר מוקדמת, וחיה עוד נימנמה. אני כבר הייתי בישיבה, והם באו לשם להודיע לי.
"לכל אחד יש דרך להתמודד עם הידיעה הכל כך קשה הזאת. חיה מייד אמרה: 'שהכל נהיה בדברו', ואני החלטתי איך ומה לומר לכולם על הפציעה. התקשרתי לבני המשפחה שלנו ולמכרים ואמרתי שאהרון נפצע קשה. החלטתי לא להשתמש במילה 'אנוש', כי זה מייאש. זה משדר ייאוש, זה חסר תקווה. אני בחרתי מייד בתקווה.
"אהרון זה לא נס. זו תחיית המתים. היו לו שמונה רסיסים בראש. הוא סבל מפגיעה מאוד קשה בצד השמאלי של המוח ומפגיעה קשה בפנים, בעין, בחלל הפה, באף. רק ביד שמאל היו לו לא פחות מ־600 רסיסים, וכמות כזאת גם בשאר חלקי הגוף.
"עברנו ימים ושבועות וחודשים ארוכים וקשים. גילינו את כל תעצומות הנפש שלנו, ובעיקר גילינו שמכל מצב בחיים אפשר לצאת ולהתאושש. אהרון עבר אינספור ניתוחים בראש ובפנים, שנפגעו קשה מאוד, והדהים את כולם בהתאוששות שלו. אחרי שכולם נדהמו שהוא בכלל חי עם פציעה כל כך קשה כמו שלו, אמרו לנו שאין סיכוי שהוא ידבר עם פגיעת ראש כזאת, מצד שמאל של המוח, שאחראי ליכולת הדיבור. כיום הוא מדבר באופן שוטף, הולך, אפילו רץ במרתונים.
"אנחנו אנשים מאמינים, וראינו שיש בעל בית בעולם הזה, ושאפשר להגיע ממצב כל כך קשה, וכביכול חסר תקווה, לחיים הנוכחיים של אהרון. לא כולם יודעים, אבל עברנו אירוע קשה נוסף כשהחתן שלנו, יונתן לרר (בעלה של הבת רעות; ע"נ), נפצע קשה במלחמת לבנון השנייה, וגם זה לא היה סיפור פשוט".
אהרון וצביה \ צילום: רימון גרשוני
* * *
היום אהרון כבר אבא לשני ילדים קטנים, הודיה (4) ועמיצור (2), שנולדו לו ולאשתו צביה אחרי פציעתו האנושה. הם מתגוררים באריאל. הוא לומד לתואר ראשון באוניברסיטת אריאל בניהול משאבי אנוש וסוציולוגיה.
"הוא עקשן, הבן שלי", אומר זאב. "זה לא פשוט לו ללמוד בעקבות הפגיעה המוחית שלו. כל עניין קליטת החומר זה דבר מורכב, אבל הוא מתמודד גם עם זה בצורה מעוררת כבוד. הוא מתעסק גם בפרויקטים שונים מול הצבא באמצעות עמותה שהוא קשור אליה, שם הוא נותן הרצאות - בעיקר על פיקוד".
צוריאל התגייס לצנחנים לפני כתשעה חודשים. הוא עבר את הטירונות המפרכת, ועד שהתחיל מבצע "צוק איתן", לשם נותב יחד עם סיירת הצנחנים (פלס"ר), היה בהכשרה כלוחם.
זאב אומר שמאז שהתחיל המבצע, המצב בבית שונה. "ברור שזה לא אותו דבר עכשיו. עד עכשיו הוא היה בטירונות ובהכשרה, ועכשיו זה עסק אחר לגמרי. אני לא מפחד. לא מכיר את המילה הזאת. כן, יש דאגות. יש מחשבות לפעמים. יש לילות שקשה לי להירדם בגלל המחשבות, ומה יכול לקרות לצוריאל ולאחרים, ואני משתדל להסיט אותן למחשבות יותר טובות.
"הדבר שאני הכי רוצה זה לחבק אותו חזק ולדבר איתו ושיהיה כבר בבית. אבל אני יודע שהוא עסוק כעת במשימות מאוד חשובות. הוא כנראה באזור דרום הרצועה, אבל אנחנו לא ממש יודעים. לפני כמה ימים שמעתי את הוריו של קצין הצנחנים, סגן פז אליהו מקיבוץ עברון, שנהרג בקרב. שמעתי שהתקווה היא ששני הבנים הצעירים שלהם ילכו בדרכו. זה ריגש אותי. מאיפה יש לנו כאלו הורים? מאיפה העוצמה האדירה הזאת? ממש רציתי לנסוע אליהם ולנחם אותם. זה היה כל כך טהור ועמוק, ורציתי רק לבוא לשם".
כשאני אומר לזאב שגם צוריאל השתתף כנראה בקרב הזה, שבו נהרגו סגן אליהו, סמ"ר לי מט וסמ"ר שחר דובר, הוא משיב שאין לו ידיעה מוכחת על כך.
אהרון תומך מאוד באחיו הצעיר. "הוא מלווה כל צעד וכל מהלך של צוריאל לפני הצבא ובמהלך השירות שלו", אומרת חיה. "נותן לו עצות חכמות. אני רואה את התמיכה שלו ומאוד מתרגשת מזה. הוא תמך בו כשהחליט להיות קרבי, לא ניסה למנוע בעדו בגלל שהוא נפצע שם, וכמובן, כמו כל האחים שלו, דואג לו עכשיו ורוצה שהכל יהיה בסדר איתו".
היום אהרון (למעלה מימין) כבר אבא לשני ילדים קטנים. משפחת קרוב (האם חיה עומדת שלישית מימין, צוריאל יושב למטה משמאל)
עכשיו חיה וזאב מחכים לצוריאל בבית שבקרני שומרון. הוא ואחיו משה, שלומד בימות השבוע בישיבה בעלי, הם הילדים היחידים שעדיין גרים בבית. "אני מתגעגע אליו מאוד", מפטיר זאב, וחיה אומרת שהיא מכינה לבנה הפתעה מתוקה במיוחד. "שיבוא כבר הביתה. הוא יקבל ממני חיבוק גדול, ומייד אחר כך שוקולד משובח. הוא חי על זה. אני לא מבינה איך הוא שורד שם בלי שוקולד. אבל זה בטח לא מסתדר עם השמש הקופחת".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו