המנהרה קיבלה במהלך מבצע צוק איתן מימדים של מפלצת אגדית. צה"ל הגדול נראה מגושם בהישלחו להילחם בעצים ובאבנים. המנהרה אכן נשק אסטרטגי מסוכן שפיתח חמאס נגד קיומה של ישראל, אבל הגדרתו הציורית־השוואתית אינה יותר מאשר רקטה תת־קרקעית חד־פעמית. רקטה עלולה להלום ולגרום נזק רב, אבל בניגוד למטוס אינה יכולה להגיח בשנית.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מלחמת לבנון השנייה, שהסתיימה בתבוסה מובהקת, העמידה את ישראל על סכנת הטילים והרקטות שנורו מעמדות המסתור של חיזבאללה. ישראל של אז נשלטה בידי אהוד אולמרט, שלא האמין ב"מיגון עצמנו לדעת", כפי שלא צידד בקניית הנמ"רים אשר יכלו (כנראה) לסוכך על הלוחמים שנכנסו לעזה ברכב בלתי ממוגן, ונהרגו. אך אותה מלחמה מקוללת חיזקה את נחישותם של עמיר פרץ, ואחריו אהוד ברק, לאמץ את כיפת ברזל. מעז יצא מתוק. במידה מסוימת.
סביר להניח כי דפוס התנהלות כזה יחזור עתה. הממשלה השלימה עם המנהרות ולא נטתה ליזום פעולה צבאית לחשיפתן (היה מי שסבר לפני כמה חודשים כי יש לצאת למבצע־מנע ונדחה, וברור כי חלק ניכר מהציבור היה מביע התנגדות ורואה בכך תרגיל פוליטי). שני רוצחי חמאס ביהודה ובשומרון, שחטפו שלושה ילדים יהודים, התניעו בבלי דעת מהלך בצורת ירי רקטות מעזה לעבר יישובים ישראליים. בדיעבד העמידו את הממשלה בירושלים על חומרת המצב הנרקם ביישובי עוטף עזה.
בנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון הפצירו באיסמעיל הנייה לחדול. "שקט ייענה בשקט", זעקו בכל רחבי המזה"ת והעולם. אך אלוהים הקשיח את לב פרעה־חמאס, וישראל התעוררה מן התרדמת ונכנסה כמעט בעל כורחה למבצע אשר פגע עד היסוד ברוב המנהרות. אפשר שאירע נס. נפתחה הזדמנות חדשה. ההתעוררות והמודעות יעשו את שלהם בשלושה מישורים:
• ישראל תגביר את המאמץ לייצר "תחתית ברזל" - מקבילה לכיפה הפועלת בשמיים. לפתע יימצא כסף, ועל כך נאמר כי "טוב מאוחר מאשר בכלל לא". כמות התוכניות להרס המנהרות בעת בנייתן - "כחול אשר על שפת הים". שלשום הוצגו לי כמה מהן. קל לשער שתיבת הדואר של בני גנץ עמוסה פי כמה. יש, לפחות, תוכנית מעשית אחת. נכון רק לומר בזהירות ובאיפוק כי שום צעד של מגננה, שפוגע רק במי שבא לזרוע טרור, אינו יכול להיפסל על ידי הקהילייה הבינלאומית כבלתי חוקי. פשוט - לא.
• עד לכינון הפסקת האש הקבועה חייבת ישראל לפוצץ כל מנהרה וכל זרוע מסתעפת; ועד שידונו בתנאי המציאות החדשה שתשרור על קו הגבול - לא יותירו חפרי צה"ל אבן על אבן במנהרות. כל מה שבשטח המוחזק עתה על ידי ישראל ברצועה חייב להיהפך לתל חורבות תוך שימת לב לעובדה מאיימת: ריסוק כמה עשרות מטרים אינו מספיק. כמו בניתוח שנועד להתגבר על חסימת עורקים - חמאס עלול לעשות מעקף. לכן נחוץ פיצוץ לאורך כל המנהרה שבידינו, לא להתעצל ולא לחסוך. על זה אסור לוותר אפילו במחיר של חידוש הלחימה.
• סגנית השר ציפי חוטובלי גדשה השבוע אולם במשכן הכנסת לדון ביום שאחרי "צוק איתן". איזו עמדה לפתח כלפי שלטון חמאס (שלא ייפול ולא יפורז, אבל יכבידו עליו מלמלא את מחסניו ברקטות) ואל מול הרחוב הפלשתיני? הכנס עסק בהפסקת אספקת חשמל ומלט לרצועה. איש אינו מתכוון להרעבה, או למניעת תרופה. אך כל מה שמעבר לנחוץ מאיים על השלום. מלט ישראלי מדפן את המנהרות שעליהן שפכו השבוע חיילים ישראלים את דמם. אסור שזה יחזור. עם מצורעי חמאס יש לנהוג כמו עם מדינות חשודות בתחום הגרעיני. אין מספקים חומרי גלם בלי לקבל בחזרה את המשלוח הקודם. מי שיבנה בית ויוכיח כי השתמש במלט - בבקשה. לא יותר.
יעלון // צילום: אנצ'ו גוש-ג'יני
מארב נחשים
הפסקת אש הומניטרית לחמש שעות היא מארב נחשים של חמאס לשפר את עמדותיו ולסכן את חיי חיילינו. נכון נהגו בנימין נתניהו ומשה (בוגי) יעלון שהגיבו בהפצצה כבדה.
לא כן הפסקת אש הומניטרית ארוכה וללא מגבלת זמן. זה מה שמציע נשיא מצרים עבד אל פתאח א־סיסי, שלא נבהל מן ה"לאו" הרועם של חמאס ומסביר לחאלד משעל כי "כזה ראה וקדש". אין הצעה אחרת. אם חמאס יבין כי אינו יכול לצאת מן ההרס שזרע באזור כמו מחטיפת גלעד שליט - כי אז ראוי להיענות להצעת מצרים גם אם יש היגיון בעמדה של נפתלי בנט הטוען כי מדובר בסרטן, ולהחלמה ממנו יש לנקות את כל הגרורות.
נתניהו ויעלון מעריכים כי למרות שלא כל המנהרות נחשפו (אבל רובן המכריע), המכה שניחתה על חמאס היא מעל ומעבר למצופה, ואפשר לקבל הפסקת אש. במהלכה ינותצו המנהרות ויתנהל משא ומתן על עיצוב מציאות חדשה באזור. המציאות הבאה אינה יכולה להישען על עמוד ענן. חמאס פסל את עצמו מהתנאים ששררו ושאותם הפר. זה סביר.
חוטובלי // צילום: דודי ועקנין
רפואה פוליטית
פרופ' רפי ולדן הוא איש טוב לב ומומחה לכלי דם וחתנו של הנשיא שיצא שמעון פרס. הוא מדבר בשם ארגון "רופאים בלי גבולות", אבל לבסוף משיא עצות פוליטיות לנהל משא ומתן עם אבו מאזן. זה בסדר גמור, אבל לא עולה מתפקידו כרופא אלא מתפיסת עולמו.
ולדן ואחרים - ובהם שאינם בעלי כוונות טובות - מדברים על אסון הומניטרי בעזה. אין אסון כזה (לפני המבצע). יש בסוריה. בעזה המצב קשה מפני שכספי התרומות מושקעים במנהרות וברקטות, ולא ברווחת התושבים. אפילו לא במגננה.
ייתכן שיש בעזה אסון הומניטרי זמני עקב הלחימה והצורך לחשוף מנהרות. כפי שכתב אודי פרידמן בפרסומת המופנית לעולם: חמאס רוצח את הילדים בעזה. מציע ש"רופאים בלי גבולות" ייקחו זאת לשימת ליבם כדי שהאסון ההומניטרי יחלוף מהר. עם חמאס, אם אפשר.
תמרורי אזהרה
• תמרור אזהרה א': אם הסיבוב הבא במלחמת חמאס בישראל ייפתח בצעד מפתיע של העזתים, הם יקדימו וישלחו פלוגות קומנדו לפגוע בסוללות כיפת ברזל. כל אחד מבין כי פגיעה כזאת משנה את יחסי הכוחות בשמיים ועל הארץ, ונושאת בחובה חושך על פני תהום.
המשמעות היא שלא צריך להניח לשיגרה להכות בצה"ל. בהסתיים המבצע אורבת העייפות לכל לוחם. רוצה הביתה, ארוחה חגיגית. אישה וילדים. לא, אין פטור, צריך לתת מייד את הדעת על הגנת סוללות כיפת ברזל בכל יום מימות השנה. הציבור חייב להטמיע את הסוגיה בתודעת המנהיגים. עליהם לדעת כי לא תהיה סליחה על פאשלה כזאת.
• תמרור אזהרה ב': אם אכן יעלה בידי צה"ל לחסום את חמאס לא רק באוויר אלא גם ביבשה - ינסו מנהיגי הטרור מעזה את מזלם דרך הים. ניסיון התקיפה שלהם ליד קיבוץ זיקים הוא נורה אדומה. מוטב להתכונן כראוי עתה מאשר להסביר בקול נכאים אחר כך.
• תמרור אזהרה ג': הדיון הבא על תקציב הביטחון חייב להתנהל כשיעור במדרשה צבאית. מישהו צריך לקרוא את כל מאמרי המלומדים, שהסבירו כי צה"ל מתכונן למלחמה שלא תהיה. הכל סייבר ואינטרנט, ומי צריך בכלל את עכברי הלחימה היבשתית?
המחשבה המבעיתה היא שערב הלחימה בעזה היה צה"ל בשביתה. אימונים לא התקיימו. מטוסים לא המריאו. רכזי ביטחון בעוטף עזה נשלחו לקבל דמי אבטלה. אזכור המציאות יהיה פתיח למאבק הבלתי נמנע של יעלון ובני גנץ בפקידי האוצר ובתומכיהם בתקשורת, שיחזרו לסורם וינסו להצדיק את כל הפגעים בדרישה לקצץ בביטחון, ומשנה לשנה קשה להדפם. לא עוד.
ארורה ומהפנטת
בספרו "אורות" כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק כי "מלחמות גדולות מעוררות את כוח המשיח בשל העמקתן את הייחוד המיוחד של כל עם, ובשל הכתמתן את האנושות בשפך דמים". הספר ראה אור ב־1920.
שנים רבות אחריו העיר משה דיין כי מלחמה היא "החוויה האנושית המסעירה מכולן". מייד נחשד כמחרחר מלחמה.
אין ספק שהיא התנסות נוראה. כל מילת ביקורת והסתייגות וזוועה ידבקו בה. למרות זאת, התגובה כלפיה אינה כה חד־משמעית. השבוע התקרבתי פעמיים אל שוליה. מן הגדר המערבית של כפר עזה צפיתי שעה ארוכה בהפצצה האווירית ובעמוד האש והעשן, והאזנתי לירי התותחים וראיתי טנקים עולים לעמדת ירי וחוזרים, וידעתי כי כל זאת להצלת חיי חיילינו כנגד אויב אכזר שפתח במלחמה, והמחיר הוא של אזרחים אשר רבים מהם חפים מפשע.
למחרת נקלעתי במקרה לאירוע קצרצר של מתח רב וכעס ותנועות קצביות חדות של יחידות צבא, שנזעקו לחשוף מחט מערימת שחת, קבוצת מחבלים אשר עושה דרכה אי שם לבית ילדים בכביש המחבר את שדרות עם נחל עוז, ולא יכולתי לעזוב מרצוני החופשי. בסופו של יום ניסיתי לקטלג את המלחמה. האם נכון לסכם כי באה לעולם ארורה ומהפנטת?
גם כשהם חיים
בקשת סליחה מן האחים שלי, מהחיילים הבודדים שון כרמלי ומקס שטיינברג שלא הלכתי ללוות בדרכם האחרונה. רבבות חיפאים ואחריהם ירושלמים עשו כן. תודה.
יבוא יום ונדע להיות כאלה גם כשהחיילים הבודדים חיים ופועלים ונלחמים ומבלים בתוכנו. כבר הזכרנו כי גדול קיבוץ הגלויות כיום בו נברא העולם, כמאמר חכמים, ועל אחת כמה וכמה כשהעולים נוטשים את סיר הבשר.
ההוטנטוטים
המונח "מוסר הוטנטוטי" היה במשך עשרות בשנים בשימוש סיטוני בוויכוחים ציבוריים. מקורו בתקופה שבה שיעבדו ההולנדים את האוכלוסייה בדרום־מערב אפריקה והגדרתו היא "אי שוויון בפני עקרון צדק כלשהו". בפועל הוא מיוחס למי שיש לו ערכים מוסריים - אבל רק כל עוד הם נוחים לו.
בישראל קל להבין מה הוא מוסר הוטנטוטי. כשהפלשתינים משגרים במשך 15 שנים רקטות לעבר יישובים ישראליים, אומרים ההוטנטוטים המקומיים, שזה באמת לא יפה וחבל, נורא ולא בסדר, וזהו זה; וכאשר ישראל מייצרת את כיפת ברזל להגנת ילדי שדרות החיים בחרדה, מתריסים ההוטנטוטים ששוב מגדילים לשווא את תקציב הביטחון ובכלל, זה לא יעבוד.
המציאות מאלצת להפעיל את כיפת ברזל והיא דווקא מצליחה - ואז ההוטנטוטים מסבירים שזה מספיק, ולא צריך לשתק את מקורות הירי בעזה. לכל היותר בתנודה קלה בכנף המטוס, לא יותר; ואז כמובן הפגיעות במחבלים כבדות כי הם לא השקיעו את הכסף ששנוררו בעולם בהגנה על ילדיהם, אלא בחפירת מנהרות שדרכן יעברו רוצחים לחטוף או להרוג ילדים.
ואז, כאשר גדעון ויוסי ועמירה ושאר חבריהם ההוטנטוטים צריכים לנקוט עמדה, על מי הם כועסים? על בנימין נתניהו או על איסמעיל הנייה? ברור שעל היהודי. זהו מוסר הוטנטוטי.
בהערת אגב: לפני שבוע כתבתי כאן כי תגובת מרצ למבצעי צה"ל עלובה, ומצד אחד קיבלתי תגובות נלהבות משורותיה, אבל גם שתי נזיפות מח"כיה (שליש מהסיעה). אחד אמר לי בשם כל עמיתיו כי הצגת מרצ כעלובה פגעה בהם באורח לא הוגן, הכי באמת אסור למפלגה להסתייג ממהלך צבאי? האם חזרנו לשנים שבהן "כשהתותחים רועמים - המוזות שותקות"?
אם זה מה שהבינו נראה כי לא התנסחתי היטב, ובכן אנסה לתקן: מותר להתנגד (אני עצמי הייתי מסויג מהמהלך היבשתי ועדיין חושש). לא זה מה שעלוב במרצ אלא העובדה שבכל תקרית ובכל חיכוך ובכל סכסוך ובכל קרב - היא תמיד־תמיד אומרת בכל נקודה של זמן "נצור אש!" גם זה מוסר תמוה אם זוכרים כי מרצ של היום היא יוצאת חלציהם של מי שכבר הזכרתי לפני שבוע - יצחק שדה ושמעון אבידן ויעקב (קובה) וילן ואבא קובנר והמגוננים הגדולים על היישוב מפני התוקפנות הערבית בקיבוצי השומר הצעיר של נגבה ומשמר העמק.
אפשר גם שיש תועלת בביקורת. השבוע, לראשונה, נתקלתי בהודעה של ראשת מרצ, זהבה גלאון, המגנה בכל פה את ההתבטאות האנטישמית של נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, נגד יריבתה איילת שקד מהבית היהודי. התחלה טובה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו