ישראל מצאה את עצמה השבוע על סף רתיחה: בעזה - שם רבו הסימנים להסלמה; ביו"ש - שמגלה סימני עצבנות גוברים; במזרח ירושלים - שם מתחוללת סערה בעקבות רציחתו של הנער משועפט; ובזירה הפנימית - שרותחת מאז מציאת גופות שלושת הנערים החטופים, עד כדי חשש לגלישה מסוכנת לפעולות נקמה עצמאיות של קבוצות ויחידים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
בתוך הבוקה ומבולקה ניסה השבוע הקבינט לתמרן, בשלוש ישיבות שקיים בימים שני־רביעי, ולמצוא את המתכון לתגובה פרופורציונלית. כזאת לא היתה קיימת בשלוף; אחרי שבועיים וחצי שבהם כתשה ישראל את תשתיות חמאס בגדה, כמעט לא נותרו יעדים אמיתיים לפגיעה, בוודאי לא כאלה שאפשר להציגם לציבור כהישג ממשי. אמנם התקבלו החלטות בנושא, אבל כאלה שדורשות זמן והתמדה: המשך מעצר חשודים, החרמת כספים וסגירת מוסדות רווחה ("דעווה") שמשמנים את פעילות הארגון.
הדרישה לפעולות רחבות יותר, כמו זו שהושמעה "למחוק את חמאס מחברון", היו מילים ריקות; מתוך 170 אלף תושבי חברון 25 אלף הם תומכי חמאס מוצהרים - שהצביעו לארגון בבחירות אבל לא מעורבים בטרור - שאין יכולת לעצור או לגרש אותם, ובוודאי לא לעקור את חמאס מליבם.
ובכל זאת, עמדו בפני ישראל כמה אופציות, שפילגו את הקבינט: בנט וליברמן תמכו, כצפוי, בפעולה נרחבת יותר שתכלול את רצועת עזה; לבני ולפיד ביקשו להתמקד בגדה ולהימנע מהסלמה, ואליהם הצטרפו השר אהרונוביץ' (במפתיע) ומי שבסופו של דבר מהווים את ציר ההכרעה - נתניהו ויעלון.
באמצע השבוע השתנה המאזן, עם התעצמות הירי מהרצועה. רשמית אמנם המשיך חמאס לדבוק בהבנות מבצע עמוד ענן ואף העביר מסרים ברורים (בתיווך מצרי) כי פניו אינם להסלמה, אולם המציאות בשטח והמידע שזרם לימדו אחרת - באחד המקרים, בשלישי בבוקר, היה חמאס האחראי הישיר לירי, כנראה בתגובה על חיסול אחד מאנשיו בתקיפה קודמת של חיל האוויר, ומאז הוא נמנע באופן כמעט מופגן מעצירת השיגורים על ידי ארגונים סוררים.
פיוס לצד רקטות
כמה גורמים בישראל סבורים שהסלמה ברצועה משרתת את חמאס, שמצוי בשפל חסר תקדים. לשיטתו החטיפה כשלה טקטית - הנערים אותרו, אמנם מתים, חטיפתם לא קידמה את שחרור האסירים ורק פגעה קשות בתשתיות הארגון בגדה - וסיבכה אותו אסטרטגית: ממשלת האחדות הועמדה בסכנה, והבידוד הערבי והבינלאומי של הארגון שאמור היה להשתחרר באמצעותה רק העמיק.
גם בעזה המציאות עגומה מבחינתו: הפיוס המיוחל עם איראן מתעכב, מעבר רפיח לא נפתח, המשכורות ל־47 אלף עובדי הציבור לא שולמו. אישים שביקרו השבוע ברצועה סיפרו שמעולם לא היה בה רמדאן עגום כל כך.
לכאורה, מצוקת חמאס היא הזדמנות עבור ישראל לפגוע בארגון; יש הסבורים שאבו מאזן ופת"ח אף מעודדים התפתחות כזאת, כדי להחליש את אויבם־שותפם מבית.
ברצועה שלל יעדים, ממנהיגים ומפקדים (הבכירים שבהם ירדו למחתרת מייד עם איתור הגופות), ועד תהליך ההתעצמות הצבאי ובמרכזו מערך הרקטות. מנגד, הזהירו במערכת הביטחון כי להסלמה עלול להיות מחיר מסוכן: מעבר לתוצאות הלחימה - הרוגים והרס בשני הצדדים - ולהרחבה אפשרית של מעגל השיגורים עד לתל אביב ואף צפונה ממנה, עלולה ישראל למקד נגדה את העולם שטרוד כרגע בעיראק, ואף להסתכן בהתקוממות נוספת בגדה.
מתנגדי ההסלמה היזומה, ובראשם יעלון, תהו מה יעילותה אם בהיעדר כוונה להכריע תושג בסופה הסדרה נוספת מול חמאס והרצועה, שתחזיר אותנו לנקודת המוצא.
דומה שמי שקטע את הדילמה הישראלית (או העצים אותה, תלוי בנקודת המבט) הוא חמאס. מחד, כאמור, העביר הארגון מסרים של פיוס, מאידך - הרקטות והמרגמות שוגרו בהתמדה. לתקיפות התגובה של חיל האוויר כנגד עשרות יעדים היה אמנם הישג אופרטיבי מסוים - הן שללו מקצת מיכולות הייצור והשיגור ברצועה - אבל הן התקשו להשיג את יעדן העיקרי: הרתעה.
מאז עמוד ענן הקפידה ישראל להגיב על כל רקטה בתקיפה, שכוונה אל חמאס בהיותו הריבון ברצועה ומי שאמור להשליט את מרותו גם על ארגוני הטרור הקטנים. במרבית המקרים זה הספיק, אתמול ושלשום הושג יעד הפוך: התקיפות רק הובילו לעוד שיגורים.
אמנם חמאס נמנע מהרחבת מעגל הלחימה ובחלק גדול מהמקרים התבצעו השיגורים במכוון לשטחים פתוחים, ועדיין - האש נמשכה בהתמדה. נדמה שבמצב הדברים הזה התחלפה בישראל השאלה "אם" לפעול נגד חמאס ברצועה ב"עד כמה" לפעול, בעיקר כדי למנוע הידרדרות לא רצויה.
האופציות שעל השולחן
הגלישה לפעולה בעזה אפשרית, בין היתר, על רקע מצוקת אופציות התגובה בגדה. חוטפי ורוצחי הנערים טרם נמצאו, וסביר שכאשר יימצאו לא ייכנעו בלי קרב. הצעות אחרות שעלו נתקלו בחסמים: הריסת בתי המחבלים וסייעניהם תבוצע מן הסתם בסופו של דבר, אבל רק אחרי עתירות לבג"ץ; גירוש בכירי חמאס לעזה - שזכה לתמיכה נרחבת - נעצר אצל היועצים המשפטיים, שטענו כי הדבר מנוגד לחוק הבינלאומי; ובנייה - שעליה הוחלט, לרבות שכונה חדשה שעתידה לקום על אדמות מדינה באזור גבעות, סמוך למקום החטיפה - דורשת תכנון וזמן.
חשש מחזית משולשת
במצב הדברים הזה, ועל רקע התסכול הציבורי מסופה הטרגי (גם אם הצפוי) של חטיפת הנערים, התגלגלה ישראל למחוזות מסוכנים: לא נדרש יותר ממעבר חפוז על הרשתות החברתיות כדי לאתר את ההקצנה, כולל שימוש במונחים המפורשים "נקמה" ו"רצח". לשב"כ זה הספיק כדי להדק את המעקב אחר החשודים המיידיים, אנשי הימין הקיצוני, אבל אין בכך די; העובדה שהמוני חיילים הצטרפו למחאה מעידה על הלך רוח שבקצה המתון שלו אפשר היה לזהות סימנים לאנרכיה (ששורשיה בפרשת "דוד הנחלאווי"), ובצידו האחר חשש אמיתי שהכעס יתורגם למעשים במהלך פעילות מבצעית.
דובר צה"ל אמנם נזעק לגנות ולהזהיר כי חייל שייתפס כשותף לקריאות יוענש בחומרה, אך ספק אם זה יעזור: נדרשת פעילות נרחבת יותר - פוליטית בעיקרה, בשילוב אנשי דת ורוח בעלי השפעה - כדי לבלום את הסחף שבקצה שלו עלולים להתבצע מעשים דוגמת רצח הנער במזרח ירושלים, שנכון לאתמול בבוקר טרם הובררו מניעיו אבל פוטנציאל הנזק שלו ברור: מהומות בקרב ערביי ירושלים ואולי גם בגדה, שעשויות להתגבר היום בזמן התפילות במסגדים, ופעולות נקם נגדיות שעלולות להאיץ את ההידרדרות של שלושת השבועות האחרונים ולהוביל את ישראל לחזית משולשת - בגדה, ברצועה ובבית פנימה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו