להקת טיפקס, שתכף מתאחדת אחרי יותר מחמש שנות הפסקה, יצרה בעשרים שנות פעילותה את אחת המהפכות המעניינות והחשובות במוסיקה הישראלית החדשה. לא מהפכה כועסת עם זעם קדוש בעיניים, לא מהפכה שקוראת להחרבת העולם הישן בדם ואש ותמרות עשן, אלא מהפכה עם חיוך והרבה הומור.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מין סוס טרויאני, כדברי קובי אוז, שנכנס לתודעה שלך בלי שתבחין בו, והוא כבר מתחיל לחולל בך שינוי. לגישה מהפכנית כזו יש יתרונות ברורים: היא לא מאיימת, קל לקבל אותה ולכן השפעתה רבה. אך גם יש בה גם חסרונות: היא לא מתקבלת כמאבק לחיים ולמוות ולכן המהפכן עשוי להיחשד באי רצינות. ובכלל, קצת קשה לקרוא למי שכתב את "לך הביתה מוטי" מהפכן.
אצל טיפקס הפער בין איך שהם הציגו את עצמם ומה שעשו בפועל היה גדול. בתחילת הדרך - ועם כל הכבוד לכל חברי הלהקה, ויש כבוד, אבל טיפקס היא קודם כל קובי אוז - היא נראתה כמו קריקטורה. מעטיפת האלבום הראשון (שהיתה באמת קריקטורה), דרך דמות החייזר סמל הסקס שבנה לעצמו הבחור הצעיר ונמוך הקומה משדרות, יעקב אוזן שהחליט להיות קובי אוז, ועד השירים שהפיק אלון אולארצ'יק. בשיר "הרבי ג'ו כפרה", המחאה על הממסד הדתי נשמעה כל כך משעשעת, שזמן קצר לאחר מכן יכלו אנשי המפד"ל לבחור בניגון לתשדיר הבחירות שלהם בלי להרגיש שהם צוחקים על עצמם.
לא בטוח שהיתה לקובי אוז וחבריו מודעות מלאה למה שהם עושים, אבל ככה זה עבד לפחות בראשית הדרך. כשטיפקס הגיעה לתל אביב ב־1990 היא היתה בעיקר משעשעת: פרודיה על להקת רוק, על מחאה חברתית, על שילוב של רוק ומוסיקה מזרחית, חסידית ופופ. אך עד מהרה התברר שלקובי אוז, נגן קלידים בלהקת שפתיים, הלהקה האתנית החשובה של שנות השמונים, יש גם אידיאולוגיה.
אם שפתיים הצליחה בקרב יוצאי צפון אפריקה, קובי אוז רצה להגיע לכולם. לא במקרה הוא בחר לשלב ידיים עם נגן הבס גל פרמן ולצאת איתו למסע לכיבוש ההוויה הישראלית. הם עשו את זה יחד, בדרכי נועם, ועם מוסיקה שקל לאהוב - כאן מקצב תוניסאי לצד היפ הופ ושם שיר עממי מרוקאי עם טקסט מחאה על המצב החברתי, כאן שלישיית אדלר במפוחיות פה ושם אלבום הצדעה לדיסקו של שנות השבעים.
בזכות השילובים האלה הפכה טיפקס לאחת הלהקות המשמעותיות ביותר בהרחבת תחומי הצליל של המוסיקה הישראלית. האלבום "החיים שלך בלאפה" (1995) הציע ישראליות חדשה על פי אוז. לא פרודיה על מוסיקה ים־תיכונית, לא העתקת מוסיקה יוונית או טורקית וגם לא רוק בהשפעה מזרחית, אלא מוסיקה ישראלית, מזרחית עממית, עם השפעות מערביות בכלי הנגינה. טיפקס הלכה לשורשים שלה וחזרה עם מוסיקה מקורית ומקומית, שאולי נשמעת אתנית, ערבית או מזרחית לאוזניים מערביות, אך ליוצריה ולקהל מאזיניה היא ישראלית לגמרי.
השיר (והקליפ שביים עמנואל הלפרין), "התחנה הישנה", המחישו יפה את הכל־ישראליות והעממיות של הלהקה. עכשיו, כשאותה תחנה ישנה היא סמל לריכוזם של העובדים הזרים, מעניין מה יש לטיפקס לומר על הישראליות החדשה, ואם בכלל הם רוצים לומר זאת.
הקדימו את זמנם
הם חוזרים לרגל חגיגות העשור למועדוני זאפה, ומי יודע? אולי זאת ההתחלה לסיבוב נוסף של הלהקה שהקימו לפני לא פחות מ־25 שנים אוז ופרמן ואיתם רמי יוסיפוב ותמיר ימיני וחוזרת לפעילות עם חברים חדשים: אדם מדר, גלעד חזן, נעם חן, שחר ימפולסקי, רועי צעדי והזמרת הצעירה דניאל קריאף. קשה להאמין שאחרי ההשקעה בהקמת הרכב כה גדול יסתפקו אוז וחבריו בשלוש הופעות בלבד (26-27-28 ביוני), אבל טיפקס מעולם לא התנהלה בהתאם למצופה ממנה או מתוך שיקולים מסחריים גרידא, לא בשנות פעילותה ולא בהחלטה להתפרק בסוף 2007.
הרי החברים היו יכולים להמשיך ולהריץ את המופע שלהם עם הלהיטים המצליחים, אבל החליטו להפסיק. אולי בגלל תחושת הכישלון שנלוותה להופעה בתחרות האירוויזיון, שם ביצעו את "Push The Button" על איום הגרעין האיראני - שיר שנשמע כל כך אקטואלי בשנים שעברו מאז - ואולי משום שהרגישו באמת שהגיעו למיצוי אחרי עשרים שנה ותשעה אלבומים.
טיפקס היו מאז ומתמיד יצירתיים ולא מוכנים להפסיק להתחדש ולהשתנות, כך גם כשאוז עבד עם שרית חדד וכשגילה והפיק את הדג נחש או כנסיית השכל. תמיד הוא חיפש את הדבר הבא והמאתגר בשבילו, עם הלהקה או בלעדיה.
אוז הופיע לא מעט והוציא שני אלבומי סולו ("מזמורי נבוכים" שחזרו אל המקורות המשפחתיים והדתיים שלו); יצר מחזה שמועלה בתיאטרון באר שבע ("פרח השכונות"), וכתב שירים ופרוזה ומי יודע מה עוד. דווקא חמש השנים שחלפו מאז התפרקות הלהקה מבליטות עד כמה אוז וחבריו הקדימו את זמנם וניבאו כיוונים ותופעות: לעיתים בהצלחה רבה (שילוב מזרח ומערב ולא רק במובן של "פופ", קיבוצניקיות מול שדרות), לעיתים בפספוס מפואר (האמונה בשינוי החברתי בעזרת המוסיקה) אך תמיד מתוך אידיאולוגיה, מתוך מחשבה והעמקה, אף פעם לא "סתם".
לפני חודשים אחדים פשטו שמועות שהתבררו כנכונות, שבעקבות איחוד כוורת, חברי טיפקס, שמרגישים תלמידים של הלהקה ההיא, רוצים גם הם לחזור. מגיע להם.
yoavk@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו