על אהבה, יצירה ואוכל

הם שיחקו בחוץ, שני אחים בני חמש ושש, כשאמא באה ואמרה שכל אחד מהם ייקח איתו צעצוע, כי "אנחנו עוזבים את ארגנטינה". הזיכרון הוא ממזר גדול, ופבלו רוזנברג, שזוכר פרטי פרטים מהשנים הראשונות בחיים שלו, לא זכר את הרגע הזה, עד שאמא שלו סיפרה לו לפני שלוש שנים, והוא אמר לה שעכשיו הוא מבין למה הוא נווד כזה, שלא נקשר לבתים ולא לחפצים.

הוא זוכר את הגן הפרטי שאליו הלך עם הבן של מנוטי, מאמן נבחרת ארגנטינה, את אבא שהיה בא לקחת אותו משם לאכול ארוחת צהריים, את מריסה, הבת של השכנים, ואיך אהב אותה בכל כוח הלב של ילד בן חמש. הוא זוכר את החניה מאחורי הקליניקה של אבא, ד"ר ברנרד רוזנברג, שם הוא ומריסה היו מתנשקים. זוכר טעם של יין עם סודה, שהסבתות האיטלקיות של אמא שלו היו נותנות לו שיטעם. את מתנגדי המשטר בארגנטינה, שההורים היו מסתירים בבית מהפרוניסטים, את המעבר מרוסאריו לקרוואה, עיירה שכוחת אל, שם חיו כמה שבועות, עד לאותו היום, כששיחק בחוץ עם שמוליק, אחיו הצעיר ממנו בשנה שהיום הוא המנהל האישי שלו, והם התבקשו לארוז כי נוסעים לישראל.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

רוזנברג (49) לא אוהב פגישות, "אם מישהו רוצה לדבר איתי אני מעדיף שניפגש לארוחה. שנאכל ויגיד לי את מה שהוא רוצה בין המנות". הציע שנלך ל"אדורה" של חבר שלו, אבי ביטון, אחר כך התקשר שביטון לא בארץ, אז הלכנו לאכול ב"בנציון 1", כי רוזנברג זכר שכתבתי טוב על הבשר שלהם ועל הצ'יפס, ואלה שני דברים שמספיקים בשביל לעשות פה של ארגנטינאי מאושר.

בכל השעות שישבנו שם ראיתי איך העיניים שלו עוקבות אחרי כל מנה שיוצאת מהמטבח, מבקשות ללמוד אותה, לתת לעין שתטעם ממנה קצת, מציץ על תוויות של בקבוקי יין, אולי יפגוש אחת מוכרת, אולי ילמד משהו חדש. אחת לכמה זמן הוא והלהקה שלו נוסעים ליקב בארץ, לטעום, להכיר. יקבים קטנים ויקבים גדולים. צפון, דרום, מה זה משנה. העיקר שיהיה טעים.

פבלו רוזנברג (במרכז) עם הוריו בארגנטינה. המשפחה עלתה ארצה ב־1971, "לא היה לנו מושג לאן בדיוק אנחנו הולכים" // צילום רפרודוקציה

ומהשבוע הבא יש לו גם תוכנית אוכל משלו, "פבלו, אוכל וחברים" (ערוץ 24, ימים ראשון עד רביעי בשעה 16:00), שבה יארח בכל פעם מוסיקאי מוכר לשיחה אישית על מוסיקה ועל אוכל. יחד הם יבשלו את המנות של רוזנברג וישירו את השירים של האורח. איחלתי לו שיפגוש מרואיינים כמוהו, שבאים בכנות מלאה למילים שלהם, שככה לא מפחדים.

"אני יודע שלפעמים אני מדבר יותר מדי", הוא יגיד לי אחר כך, "אולי אני אומר דברים שלא צריך להגיד, אבל אין לי באמת פחד שמישהו ייפגע, כי בפנים אין לי זפת על אנשים".

הוא הבכור מבין חמשת ילדי רוזנברג, בן 6 היה כשהמשפחה עלתה ארצה, ב־1971. "לא היה לנו מושג לאן בדיוק אנחנו הולכים, ומה זאת אומרת 'ארץ היהודים'. בהופעות שלי אני תמיד מספר איך אבא אמר לאמא שלי, 'סטלה, תשמעי, כל הזמן עובר לי בראש שאני רוצה לעלות לארץ ישראל'. והיא שואלת איפה זה, והוא מביא את הגלובוס, מסובב, אומר לה, 'הנה, פה', והיא לא רואה כלום, כי אף אחד לא באמת יכול לראות את ישראל על הגלובוס. קטנה מדי.

"אז היא אמרה לו, 'אני אוהבת אותך, קח אותנו לאן שאתה רוצה'. והוא התחיל בהכנות. התקשר לחברים רופאים שעבדו בסורוקה. אמרו לו, 'ד"ר רוזנברג, כשאתה מגיע לארץ וניגשים אליך נציגי הסוכנות, תגיד על הכל כן, רק על דבר אחד תתעקש: תגיד שאתה רוצה באר שבע'.

"עם העצה הידידותית הזו עלינו ארצה. ואבא, כמו שראה נציגי סוכנות, צעק 'ז'ו קיירו באר שבע', אני רוצה לבאר שבע. אמרו לו, 'בסדר. שמענו אותך. אנחנו לא יודעים מאיזו מדינה הגעת, אבל פה מדברים בשקט, ובבאר שבע הנדל"ן יקר אבל יש לנו דירת לוקסוס כמה קילומטרים משם'. אמא שלי שמעה לוקסוס, מירפקה את אבא, וככה הגענו לבית שאן. מאז הוא לא נסע לבאר שבע. נעלב. הרגיש שעבדו עליו. הסוכנות, החברים".

בית הלוקסוס של משפחת רוזנברג היה ברחוב אליהו 543/1, עם גינה וקיר משותפים לבית השכנים, ראשל ודוד לוי, שכמה שנים אחרי זה נכנס לכנסת והיה לשר. "איש מוכשר, לוחם חברתי אמיתי, עם אג'נדה והשכלה שעד היום אני לא מבין מה רצו ממנו, איך זה שנטפלו אליו".

משפחת לוי קיבלה את העולים החדשים בהכנסת אורחים. "ביום הראשון הם לקחו אותי אליהם לראות 'פופאי', כי לנו עדיין לא היתה טלוויזיה, ורבתי איתם, כי אמרתי להם שקוראים לו פופז'ה, לא פופאי. לקח לי זמן להבין שאנחנו, עם המבטא שלנו, יוצאים הטמבלים".

ילד בן שש בארץ חדשה, בעיר שהוא לא מכיר, נכנס לשכנים ומתווכח על היום הראשון?

"ברור. על הצדק".

היה לך עצוב פה בהתחלה?

"לאמא היה עצוב. ילדים מתאקלמים מהר. היא באה מרוסאריו, עיר של שלושה מיליון תושבים, חיים יפים, משפחה, אקשן, קולנוע, מסעדות - ופתאום לכלום. אבא עבד כל הזמן בבית החולים העמק, הוא היה בן 31 אז גייסו אותו להיות קצין רפואה בחיול מהיר, והיו קטיושות בצפון. לא פשוט בכלל. אחרי שלושה חודשים גם נולד אח שלי אילן".

כמה אנשים חיו אז בבית שאן?

"15 אלף", הוא אומר וצוחק. "תמיד זה נשאר 15 אלף, לא משנה באיזו שנה. הגירה שלילית, הגירה חיובית, העיר מתרחבת החוצה אבל נשאר אותו מספר תושבים".

כמה מתוכם היו אשכנזים?

"שתי משפחות. זה הכל. אנחנו דיברנו ספרדית, אז נספרנו בתור ספרדים".

הרגשת שישראל שמה פס עליכם? על הפריפריה?

"היא שמה פס ועוד איך, אבל אנחנו לא ידענו. לפני כמה זמן ראיתי סרט תיעודי על עיירות פיתוח, ועברה בי צמרמורת. ראיתי ילדים מבית שאן, שבגלל שהיום הם מרושתים, הם רואים את ההבדל. הם יודעים מה חושבים עליהם. אנחנו, מה ידענו. היה קו 829 מהתחנה המרכזית, שכל מה שהיה בה זה ארבע בודקה. היינו מתיישבים בספסל האחורי של האוטובוס עם גיטרה, יורדים בתל אביב, אוכלים משהו בדיזנגוף וחוזרים. לא היה לנו מושג שאנחנו עד כדי כך בצד".

מה יש בה שאתה עדיין אוהב?

"אני מצאתי את עצמי בבית שאן. אם אבא היה נענה להצעה לעבוד בבית החולים 'הר סיני' בניו יורק, אם החיים היו זורמים בכיוון נוצץ ואחר, אולי לא הייתי יוצר. זו מחשבה שמחרידה אותי. אני הגעתי לישראל, עולה חדש עם לוק שונה ועם מבטא מוזר, ובאו אלי, 'אתה גוי? בוא נשתין, תראה את הזין, נראה שאתה לא גוי'. זה עשה אותי שור. הרגשתי אהוב, חזק ומיוחד".

שעות עם הגיטרה

הוא היה תלמיד מצטיין. בגיל 6, עולה חדש בלי שפה, הוקפץ מכיתה א' לכיתה ב' שבוע אחרי תחילת הלימודים. הם רצו להקפיץ אותו היישר לג', אבל הוא כבר לא רצה. כשהיה בן עשר וחצי ונולדה אחותו אריאלה קנו לו גיטרה, והוא הלך לשושן שהיה בן 15, מהגדולים שמסתובבים בכיכר עם שערות ארוכות ומתחילים עם כל הבנות. "באתי אליו, לימד אותי לנגן שיר אחד. אמר לי, 'זה השיעור הראשון והאחרון, מפה תתמודד לבד'. הייתי סגור בחדר שעות עם הגיטרה. רציתי להיות שילוב של גידי גוב, כוורת, שלמה ארצי ויגאל בשן. רק אחר כך גיליתי שיש מוסיקה באנגלית. בי ג'יז, פול מקרטני".

ובאיזה גיל גילית את הזמר המזרחי?

"בית שאן זו לא תל אביב, שפתאום גילתה את הזמר המזרחי. הכי חזקים היו טריפונס, אריס סאן, מייק בראנט וניסים סרוסי. זה היה חזק, אבל לקח הרבה זמן עד שהבנתי את ההשפעה שהיתה למוסיקה הזאת עלי, כשהוצאתי את 'כל יום יותר' ב־2001, בהפקה משותפת שלי ושל איציק שושן, המורה הראשון שלי לגיטרה. באלבום הזה הבנתי כמה שהמקצבים והטמפרמנט הלטיני והמרוקאי קרובים. אני לא יודע איפה נגמר בי הלטיני ומתחיל המרוקאי. זה בהכל - במוסיקה, בדיבור, באוכל".

בגיל 17 היה עתודאי, חשב ללמוד רפואה, אבל היה סטודנט איום ונורא. "את יודעת מה זה בשביל בית־שאני לגור במעונות של תל אביב? כל היום הייתי בדיזנגוף ובחורות ועניינים, ובגלל שגרתי בדירה עם כנר רוסי הוא כמעט אף פעם לא היה בבית, אז כל בית שאן באה לישון אצלי".

את התואר הראשון עשה בספרות אנגלית ובחינוך, ולא משנה באיזו שפה, פבלו רוזנברג יודע לספר סיפור. "כתבתי כמה סיפורים קצרים", הוא אומר, "אני לא יודע אם זה מספיק טוב. כשאני שר ואני מופיע, אני יודע שאני טוב בזה. אני שוויצר".

לבוא לביס מהצד

כשרק הגיעו לארץ, אמא היתה שולחת אותו לבית הספר עם שתי פרוסות דקות של לחם לבן, בלי הקשה, שעליהן חרדל, פרוסת סינטה או שייטל ועגבנייה. דמיינתי בקלות את הטעם של הסנדוויץ' הזה, ואיך אני מבקשת מרוזנברג ביס, אבל רוזנברג לקח את הפה שלי הלאה, לאוכל של ראשל לוי, אמא של 12 ילדים, שאצלה בבית עמדו סיר קציצות וסיר עם סלט מטבוחה.

"היו חותכים רבע כיכר לחם שחור, מוציאים את הפטטה, מכניסים את הקציצות, ועכשיו נשאלת השאלה איך פה של ילד בכיתה א' אמור להשתלט על זה. זה לא קל. למדתי את הטכניקה, איך לבוא לביס מהצד".

עם אשתו מירי // צילום: מאיר פרטוש

ואני מקשיבה לו, רואה איך הידיים שלו חיות את זיכרון האוכל שהוציא מתיק בית הספר, את טעם הפלאפל של אנקונינה בכניסה לבית הספר מעיינות, את הקוסקוס ברסקו של שלמה בנג'ו, את האוכל במסעדת קטיושה של האחים חג'ן, את השיפודים של פרירפרה, את שפופרות החלב המרוכז שהתחילו לייבא מהולנד, שהחליף את הדולסה דה־לצ'ה שאמא שלו היתה מכינה, בוחשת שעות חלב עם סוכר ועם גולות מזכוכית שישמרו שהנוזל הרותח לא ישפריץ מהסיר.

ערב רב של טעמים, שלימד אותו מטבח ממזרח למערב, ומאפיין את כל מה שהוא מבשל היום. לטיני, מרוקאי ואיטלקי, האוכל שעליו חתומה המשפחה של אמא שלו, נוצרים קתולים שהיגרו מטורינו לארגנטינה. אמא שלו התגיירה כשפגשה את אביו, זנחה את ישו, אבל לא את המטבח שעליו גדלה. בתוך זיכרונות הילדות שלו יושבות שתי הסבתות שלה, מפטפטות את העולם ומכינות פסטה.

טעים בזיכרון של רוזנברג, מגרה, ואלוהי הרעבים היה איתנו כשלשולחן הגיע שייטל צרוב ברוטב דגים עם פלפלים חריפים וכוסברה טרייה, ואיתם קערת צ'יפס, פרוסות תפוחי אדמה בקליפתם שאחרי הטיגון תובלו בקליפת לימון ובטיפונת כמון. כמה שמחה יוצאת מרוזנברג כשטעים לו.

הוא לא אוכל דגים, לא נוגע באוכל לבן עם מרקמים רכים. "ארגנטינאי. בשר, יין אדום וצ'יפס, זה כל מה שאני צריך".

שום סיכוי שתהפוך לטבעוני?

"מה פתאום. זה מעליב הקטע הזה, אני מרגיש שעוד מעט נהיה מוקצים".

זאת לא ההופעה הראשונה שלו בטלוויזיה. הוא הרי שפט בעונה השמינית של "כוכב נולד".

העלבת מתמודדים?

"אולי פעם או פעמיים העלבתי. זה קל להיות מעליבן, החוכמה היא לנמק. אף פעם לא שכחתי שזאת תוכנית טלוויזיה, לא מעבדה לייצור זמרים. אנחנו מדברים על העונה השמינית, שלא היה בטלוויזיה כלום חוץ מ'כוכב נולד'. בתקופה ההיא עיקר התוכנית לא היו השופטים. היום זה הקצין, השופטים בפרונט. ואחר כך אף אחד לא זוכר מה היה ומי זכה".

אתה אוהב ריאליטי?

"לא תשמעי ממני שאני נרתע מתוכניות כאלה או אחרות, אני חי פה, ואני אדם שאוהב לטעום ולבדוק. זה עדיין לא אומר שאני אוהב. אבל אני מתנסה בכל. אני שמח שהרבה אנשים רוצים להיות זמרים. זה טוב לי לאגו, שאנשים רוצים לעשות מה שאתה עושה. כשהתחלתי, היה רק ערוץ 1. שיא השאיפות היה להיות אצל רבקה מיכאלי או אהוד מנור, ושאבי אתגר ישמיע אותך ברדיו".

רשימת האורחים שיגיעו לבשל עם פבלו כוללת זמרים דוגמת דוד ד'אור, רמי קלינשטיין, שמעון בוסקילה, שירי מימון, רוני דלומי, אבי סינגולדה, קובי פרץ, אבי פרץ, קובי אפללו, עידן יניב, ארקדי דוכין, עידן עמדי, ישי לוי, יאיר ניצני ואחרים. כשאני שואלת איך הוא יחליט מה לבשל למי, הוא אומר שקודם כל, הוא חושב פשוט. לא הולך להסתבך עם מנות שיתקעו את רצף הצילום, ואם יישרף - גם לא נורא. זה חלק מהעניין.

"אני לא מהקוצצים המקצוענים", הוא אומר, ותוך כדי, הידיים שלו מתחילות לתופף על השולחן עם סכין דמיונית. ואני חושבת שהוא דווקא זז יפה מאוד בריקוד החיתוך.

איך זה שאין ברשימה אף אחד מגיבורי הילדות שלך? לא גידי גוב, לא ארצי, לא יגאל בשן.

"כי אלה אנשים שעד היום, אני לא מאמין שבצורה כזו או אחרת אנחנו משחקים על אותו המגרש. זה בלתי נתפס בעיניי. אם אעמוד מולם, או מול שלום חנוך, למשל, אני פוחד שלא אצליח להוציא אף מילה. בטח לא לשאול שאלות".

ומה עם אייל גולן?

"הייתי מת שהוא יגיע לתוכנית. אני אוהב אותו מאוד. מיודד איתו. כתבתי לו שיר לאחד האלבומים, התארחתי בכל עונה של 'אייל גולן קורא לך'".

היית מזמין אותו גם אחרי כל מה שקרה איתו?

"אני לא מכיר את הצד הזה אצלו. לא נתקלתי בזה. מכיר מישהו אחר. אנחנו מדינה שאוהבת לרסק את הגיבורים שלה. אולמרט היה אחד האהובים והטובים, ובשנייה אחת רוצים להכניס יד לגרון ולתלוש לו את הלב. יש בי איזו חמלה, אני חושב שמי שעשה משהו והולך להיענש על זה, לא צריך שגם יירו בו בכיכר באותו היום".

אתה הכרת את העולם הזה של נשים, סמים, חגיגות?

"ממש לא. אני חננה, ילד טוב שגומר את ההופעה והולך הביתה. המזרחי בארץ זה הרוקנרול. שם הכסף, שם המסה ושם הבחורות. הם משחקים את הסצנה של ה'סקס, דראגס אנד רוקנרול'. אצלי, ההופעות מספקות לי את יצר הבילוי. אני בן אדם משכים קום. זה כוח להיות רוקנרול ולחזור הביתה. אני קם בבוקר, קורא ספרים ומחכה שהבת שלי תקום".

שלושה ילדים יש לפבלו. התאומים עמליה ומיכאל, עוד מעט 16, נולדו מנישואיו הראשונים לנעמי אלשייך, שאותה הכיר ב"הליקון", כשהיה הסולן של להקת סטלה מאריס, "רוקיסט עם שיער עד התחת". כשהלהקה הוחתמה בחברת התקליטים הם לא היו זוג, נהיו תוך כדי. אבל אחר כך, הוא אומר, הקירבה הזאת לא עשתה טוב.

"נעמי ניהלה אותי שלוש שנים, ואז, בשבת אחת, לפני 18 שנה, הלכנו לאכול במסעדה איטלקית, 'פאפא לאון'. והיא אומרת לי, 'דרך אגב, אני חושבת שהתעייפתי, אין לי כוח. אני רוצה שניפרד'. ואני בדיוק גמרתי להקליט אלבום סולו עם שירים עליה, 'בדמעות שאת בוכה', והיא עזבה אותי ככה באמצע מסעדה. נעלבתי. כשחזרנו להיות יחד היא אמרה שהיא חושבת שהיא לא צריכה לנהל אותי".

אבל הגב שלה נתן לך כוח לעזוב את סטלה מאריס למרות ההצלחה ולהמשיך הלאה?

"הייתי ילד בן 29, מי צריך אומץ בגיל הזה. יצאנו מדן שילון, מתחבקים ומתנשקים, ידענו שכל העולם ראה אותנו, ואמרתי להם שאני פורש כי אני רוצה לנסוע לניו יורק. היה לי תואר ראשון בספרות אנגלית וחינוך, ורציתי ללמוד לתואר שני".

ענבר, בת שנה וחודשיים, נולדה לו מהנישואים השניים למירי לוי, שהיא בת 31. הכיר אותה בהופעה לפני שמונה שנים, כשבאה עם חברה, "שתי יפות, מטר שמונים, שרקדו בקהל". והוא, שאף פעם לא שר בעיניים עצומות, שברגע שהתאורה מאפשרת מסתכל מי בא לשמוע אותו ,"כי בראש ובראשונה אני שר לאנשים", ראה אותה, וטראח, מאז הם יחד.

לא מטריד אותו פער הגילאים, 18 שנים, רק אומר שאיתה הוא לא כל כך מרשה לעצמו להיות חלש, מה שהירשה לעצמו כל הזמן בנישואים עם נעמי.

"נעמי היתה מבוגרת ממני בחמש שנים, היה בינינו כל הדיאלוג המקצועי. עם מירי זה אחרת. היא הרבה יותר צעירה ממני, ואני בטוח שהיא מסתכלת עלי כמבוגר. אני נמוך ממנה ומבוגר ממנה ואני אוהב אותה, וזה הכי כיף בעולם. אני חושב שהדור החדש של נשים כבר פחות מחפש בתוך זוגיות אידיאלים, אלא יותר ביטחון של כאן ועכשיו, וביטחון כלכלי. וזה לא מתוך מקום רע. זה ממה שמצמיחה התקופה".

אתה יכול לספק ביטחון כזה?

"אני לא איש עשיר, אבל אני מרוויח הרבה. אני יכול לגור איפה שאני רוצה ולחיות איך שאני רוצה".

ג'נקי של תשומת לב

לפני עשר שנים, כשד"ר רוזנברג בא לאסוף את עמליה ומיכאל מהגן, אוטו פגע בו, והוא נהרג. פבלו, שהיה בדרך להקלטות, ראה את האמבולנס וההתקהלות, ולא העלה על דעתו. שעתיים אחרי זה, כשאמא שלו התקשרה מודאגת כי לא שמעה מאבא שלו, הוא הבין מייד.

"מיכאל, שהיה אז בן חמש וחצי, אומר שהוא כבר לא זוכר. אבא נהרג בגיל 64, זה נורא צעיר. אני מתגעגע אליו. ככל שעובר הזמן, אני מתגעגע יותר. אבל אני אומר לעצמי שהוא חי חיים מלאים. עבר ארצות, ריפא אנשים, הוליד חמישה ילדים. זה הרבה.

רוזנברג. "אני לא איש עשיר, אבל אני מרוויח הרבה. אני יכול לגור איפה שאני רוצה ולחיות איך שאני רוצה" // צילום: משה שי

"כשהוא מת הייתי בן 39, וקצת התחיל משבר גיל 40. השתוללתי, בעטתי בהכל. המזל שלי שאני לא עושה סמים, אבל התנהגתי כמו ג'נקי של תשומת לב. היום אני יודע שהתפרקתי מבפנים. אמרתי לנעמי, 'אני לא רוצה לעזוב אותך, אבל אם לא תגידי לי עכשיו שאת אוהבת אותי, אני אלך. והיא אמרה, 'אתה יודע שאני לא מסוגלת להגיד את זה'. לילדים היא תמיד אמרה שהיה לה קשה להגיד את זה לי. אז הלכתי. לא הסכמתי לקבל את זה".

אתה אחד שאומר?

"לכל אחד, בכל יום. גם לחברים. אני מחבק, מנשק, מתעניין. אני יודע שככל שהזמן עובר, החברויות מצטמצמות. לדור של הילדים שלי יש ארבעים אלף חברים, אבל זה לא אותו דבר".

אתה חזק ברשתות?

"לא. רק באינסטגרם. אני אחד שלא מתעד ולא שומר כלום. אין לי חפצים ואין לי אלבומי תמונות. התחלתי עם האינסטגרם כי הבנתי שזה שאני מצלם, זה שומר לי משהו".

ואז שאלתי אותו אם גם בבית הוא מדבר ככה, בחיוך, כמו שהוא מדבר איתי כבר שלוש שעות. אמר שכן, אבל כשיש רגעים שהוא לא מחייך, כולם שואלים מה קרה ולמה הוא לא נחמד. "אין לי אף פעם את הפריבילגיה של להיות מכונס בעצמי, ואני אחד שלא יודע להתחפש".

כולם שמים תחפושת ומשפריצים בולשיט על כל הפנים. למה אתה לא עושה את זה?

"את זה אני חייב לנעמי, היא סידרה לי את זה בפעם הראשונה שהתראיינתי. זה היה אצל יעל דן בטלוויזיה, ביום שישי בערב. התראיינתי וחזרתי הביתה והייתי מאושר, אני בטלוויזיה וזה. ונעמי אמרה לי, 'מה זה? איך התראיינת? מה התנסחת, וכל זה?' אמרתי, 'אבל זה טלוויזיה, צריך, לא?' והיא אמרה לי: 'מה פתאום, תהיה מי שאתה. זה הכי יפה ככה'.

"כשהתחלתי להקריח, איזה זמר מפורסם אמר לי שיש אחד שעושה השתלות. לקחו אותי באישון לילה, והמשתיל שם מנורה, אמר, 'ניקח מפה, נשים שם'. ואני, שפוחד מלהיות לא אני, הלכתי משם. זה אני. ככה. רוצים - בסדר. לא רוצים - לא צריך". 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו