צעצוע של פרסומת

בתור סרט שאינו פוסק להטיף בעד יצירתיות, מקוריות וייחודיות, יש ל"סרט לגו" מעט מאוד רעיונות משל עצמו. הסיפור שלו הוא העתק של "מטריקס"; הקונספט שלו הושאל מ"צעצוע של סיפור"; הגימיק שלו (עולם שלם הבנוי מלגו) כבר נוסה בהצלחה בקליפ שמישל גונדרי ביים ללהקת הווייט סטרייפס; המסרים שלו זהים לחלוטין לאלה של "ראלף ההורס"; כמעט כל הדמויות שלו שאובות מסדרות, מסרטים ומספרי קומיקס מצליחים; וההומור שלו נשען בעיקר על מודעות לחוקי הז'אנר, קריצות פנימיות ורפרנסים ליצירות אחרות.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

ילדים יתמוגגו ממנו. על כך אין ויכוח. הוא שועט קדימה בקצב פסיכי, יש בו שפע של מרדפים ואקשן, והתפאורות המושקעות והצבעוניות שלו מתחלפות בכל רבע שעה בערך, ומהוות ממתקי עיניים מרהיבים. נון־ילדים, לעומת זאת, עשויים לגלות כי "סרט לגו" פשוט אינו מספיק מצחיק ו/או מבריק כדי להחזיק ו/או להצדיק סרט באורך מלא או כדי להשכיח את העובדה שבסופו של דבר, וגם בתחילתו, הסיבה היחידה שהוא בא לעולם היא כדי להיות פרסומת בת מאה דקות לקטלוג של חברת לגו. 

עלילת הסרט עוסקת באיש לגו בשם אמט (כריס פראט) - בנאי טיפש כמו נעל וישר כסרגל שעושה הכל כדי להשתלב ולא לבלוט יתר על המידה. אין לו שאיפות, אין לו רעיונות משל עצמו, והוא חי את חייו הדלים והעליזים על פי הספר, באופן מילולי. יום אחד אמט נופל לבור שלא נגמר ומוצא את "חתיכת ההתנגדות" - פיסת פלסטיק אדומה בעלת כוחות עצומים. קצת אחר כך הוא פוגש באשת לגו משגעת ומסתורית בשם וויילד־סטייל (אליזבת בנקס), שמבשרת לו כי הוא ה"מיוחד", וכי בכוחו להוביל את המרד נגד הנבל הטוטליטרי התורן, לורד ביזנס (וויל פרל המשעשע כתמיד), שמייצג את העולם התאגידי המרובע והמסריח. 

אמט קצת סקפטי בתחילה, אך די מהר הוא משתכנע ומסכים להציל את העולם. בינתיים, בקומה העליונה של גורד השחקים האימתני שלו, לורד ביזנס וחייליו הנאמנים, המונהגים בידי שוטר סכיזופרן (ליאם ניסן, שנהנה מכל רגע), דולקים אחר "המיוחד", ומתכננים את מכת הנגד הקטלנית, שתביא את הקץ על עולם הלגו. 

בין מרדף מסעיר אחד למשנהו, אמט והחברה החדשה שלו חוברים לזקן חכם שמתמחה בנבואות מטופשות (מורגן פרימן), ופוגשים בגרסאות הלגו של שלל דמויות מפורסמות - החל במיכאלאנג'לו אמן הרנסנס, וכלה במיכאלאנג'לו צב הנינג'ה - ששוקלות בכובד ראש אם להתגייס למאמץ המלחמתי. המוצלחת מבין דמויות אלה היא ללא ספק זו של באטמן, שנהנית מטון פארודי מושלם הודות לעבודת הדיבוב המעולה של וויל ארנט ("משפחה בהפרעה"). בכלל, הקטעים המצחיקים ביותר בסרט נזקפים כולם לזכותו (וכוללים שיר מטאל קורע שכתב להוריו המתים, ומפגש חטוף בינו לבין האן סולו ולאנדו קלריסיאן, מ"מלחמת הכוכבים"), ומפחיד לדמיין את כיצד ההרפתקה הזאת היתה נראית בלעדיו. 

ריקנותו המופגנת של הפרויקט, עם חוסר משמעותו המוחלטת, רמת האינטר־טקסטואליות הגבוהה שלו, ההומור הלכאורה חתרני שבו הוא עושה שימוש ומסריו האנטי־תאגידיים המקושקשים, הופכים אותו, כלפי חוץ לפחות, לסרט "מגניב"; לסרט "מבין עניין"; לסרט כביכול ביקורתי ונשכני, שגם המעריצים הסרקסטיים של "סאות' פארק" ומייק ג'אדג' יוכלו ליהנות ממנו. אבל כשנזכרים בתאגיד הצעצועים עתיר המיליארדים שעומד מאחוריו ושאחראי ליצירתו, וחושבים פעם נוספת על האופן הדביק והסנטימנטלי שבו הסרט מסתיים (אב ובנו מתחבקים סביב שולחן המלא עד אפס מקום באינספור סטים של לגו), ה"מגניבות" הזאת יכולה וצריכה להתפרש גם כציניות. 

כי הנה חברה חכמה וחסרת בושה, שלא נמנעה מלהשתמש בשיטת ה"הפוך על הפוך" כדי לגרום לכם לאהוב אותה ולרצות לקנות את המוצרים שלה. כי הנה חברה שחשבה מחוץ לקופסה, שכרה את שירותיהם של שני יוצרים צעירים ואנרגטיים (פיל לורד וכריסטופר מילר, האחראיים ללהיט האנימציה "גשם של פלאפל" ולמתיחת הפנים המרעננת של "רחוב ג'אמפ 21"), ונתנה להם יד חופשית כדי לזרוע כאוס בחצר האחורית המאוד רווחית שלהם. כי הנה חברה שלא חששה לקחת את הסיכון ולטשטש באופן מוחלט את הקו בין עולם התוכן לעולם הפרסום, בתקווה שלא תשימו לב; בתקווה שתצאו מהאולם בתחושה ש"Everything is Awesome!", עם מרכאות, ובלי. אז מי כאן הלורד ביזנס האמיתי?

"סרט לגו" ("The Lego Movie"), במאים: פיל לורד וכריסטופר מילר. ארה"ב 2014

אוונס וג'והנסון ב"קפטן אמריקה: חייל החורף"

קפטן, הצילו

הדיבור המוקדם על אודות "קפטן אמריקה: חייל החורף" טען בתוקף כי הסרט עומד לתעל את האווירה הקונספירטיבית של שנות השבעים ולהיות מותחן פרנויה בסגנון "שלושת ימי הקונדור". כדי לחזק את הרושם הנ"ל המפיקים אפילו ליהקו את רוברט רדפורד, הכוכב הקשיש של "קונדור", לתפקיד משנה. 

אבל למרות ההבטחות, סרט ההמשך של "קפטן אמריקה" הוא לא ממש מותחן פרנויה. הקונספירציה הלא מתוחכמת שעומדת במרכזו מתבררת עד מהרה כרנדומלית וילדותית. וגלריית הנבלים שלו - שמונהגת בידי "חייל החורף", סופר־חייל עם יד מתכתית ומסיכה מגניבה - אמנם מתאמצת לייצג כל מיני רעות חולות שכאילו נתלשו מכותרות העיתונים בארה"ב, אך בסופו של דבר, אופן הטיפול ברעות האלה אינו שונה במאום מהאופן שבו הסרטים של מארוול מטפלים בפולשים מהחלל החיצון. רוצה לומר, יורים בהם עד שהם מתפוצצים. 

הבעיה העיקרית היא שאין ב"חייל החורף" כל תחושה של סכנה. אין בו אופל, אין בו אינטריגות, וחוץ מהופעת אורח קצרצרה של עבד מ"קומיוניטי", אין בו גם הפתעות. על אף כל הדברים המאוד זדוניים והמאוד אלימים שמתרחשים על המסך, לרגע אין הרגשה שמשהו באמת מוטל על הכף, ולרגע אין הרגשה שמישהו באמת עלול למות. כתוצאה מכך, קטעי ה"בלה בלה" עתירי האידיאולוגיה והערכים, שמחברים בין סצנות הפעולה הרבות ומעניקים לגיבורינו את העליונות המוסרית שלהם, הופכים לטרחניים וקצת מגוחכים. והטוויסט המרכזי של הסרט - שבמהלכו דמות לא שולית נופחת את נשמתה רגע אחרי שהיא מפצירה בקפטן שלנו לא לסמוך על אף אחד - הופך לטריק שקוף וחסר כל אימפקט. 

אם מתעלמים מהמעטפת העלילתית הלא מאוד מספקת שלו, ניתן למצוא בסרט גם כמה נקודות חיוביות. ראשית, יש בו כמות עצומה של מכות, יריות, פיצוצים ומרדפים. נכון, אין בסצנות האלה שום זכר לנזק היקפי, והן כולן מצולמות ביד רועדת וערוכות בקצב מהיר מדי - אבל כשלעצמן הן מעוררות מהומה מרשימה ועושות עבודה לא רעה בכלל. 

שנית, כריס אוונס, שמגלם את קפטן אמריקה, וסקרלט ג'והנסון, שמגלמת את נטשה רומנוב, האישה הקטלנית שלצידו, מצטיינים בתפקידיהם ומדגמנים כימיה חביבה, שהופכת את הסרט לנעים ויעיל. אמנם אין ב"חייל החורף" שום רגע שייחרת בזיכרונכם - אפילו הרגע הדרמטי הגדול שבו זהותו של חייל החורף סוף סוף נחשפת הוא אנטי־קליימקס מובהק שיתקשה להפיל אתכם מהכיסא. אבל בזכות הצמד הכל־אמריקני היפה הזה, כל זמן שהוא נמשך, לפחות לא תסבלו. 

"קפטן אמריקה: חייל החורף" ("Captain America: The Winter Soldier"), במאים: אנתוני וג'ו רוסו. ארה"ב 2014 

yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו