שעות ארוכות ישבתי מולן. רואה איך הן צוחקות ובוכות את הגעגוע, מחייכות בשירים, ונעמי שמר, עשר שנים אחרי מותה, עוד מכה בניגוניה. מנגינות בשירוּת הזיכרון.
ביקשתי שיחפשו אחר שירי אהבת אישה לגבר, כי מיעטה לכתוב כאלה. אמרתי שהיטיבה לכתוב על זוגות כצופה מהצד, שמה בפי זמרים מילים לשמח אוזני נשים, אבל שאני מתקשה לזכור אותה אומרת דבר שירה לגבר שמולה. והִללי (במלרע), בתה הבכורה, שכולם קוראים לה לֶלי, ותמר גלעדי, כלתה, ניסו להביא לחדר שירים כאלה, וכמה מענגת מלאכת החיפוש השרה מגרונן, מבצעות את נעמי שלהן יפה במיוחד.
רוצים לקבל עדכוני חדשות שוטפים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
ללי אומרת שאמא שלה כתבה אהבה, רק שלפעמים היא מוצנעת בתוך השירים. שהעובדה שאת רוב השירים כתבה בהזמנה הולידה הרבה שירים שבהם גבר שר לאישה, ושחלק גדול משירי האהבה שלה התפרסמו פחות, כי אנשים העדיפו להתחבר לשירים על הארץ, שירים שהיו להמנונים בלי שתוכננו.
אומרת שאמא שלה היתה פתוחה בהרבה נושאים, אבל יש דברים שעליהם לא דיברה, ועכשיו אפשר רק לנחש על מי כתבה את "אסוני הצעיר / הוא עלם דק בשחורים / אשר שמו לא חשוב", זה שחווה אלברשטיין מיטיבה לתאר את הלילה האחד שבו חלק עימה את הכל כחלוק כיכר לחם, "ומאז תשוקתי אחריו הולכת / ורק בו לבד תאחז".
או למי כתבה את "אחר קציר נפשי המתאבלת / איננה משלימה עם לכתךָ / עודני בקמה המשתבלת / של אור עיניך, זיו אהבתך". מי זה שחרש לאמא שלה ככה את הלב, שהשאיר אחריו מילות כאב כאלו, והיא הצמידה להן לחן רוסי ובו שמחה מסוימת. שהמילים לא ירחמו על עצמן, שלא ישכחו גם לצחוק.
"זה ממסורת הבלוז", אומרת ללי, "יש תמיד ערבוב בין מצבי רוח. יש לה שירים שבתוך המילים, הניגוד הוא ממש מושלם. ב'לו יהי' למשל, יש שחור ואופל ויש מפרש לבן. יש חושך ויש אור. הכל מאוד מאוזן. זה כל כך מתאים לאמא, הניגודים האלה".
פעם אחר פעם תחזור ללי על הנקודה הזאת בדיבור על אמא שלה, אישה עם כל כך הרבה ניגודים, שכמה שלא משתדלים אי אפשר להגדיר אותה במילים ספורות, אי אפשר להכליל בה דבר.
נעמי וללי שמר עם אריק איינשטיין, בתחילת שנות השישים. "תמיד היא אמרה, 'אני ילדה ששכחה להתבגר'" צילומים: מתוך האלבום הפרטי
שנתיים עברו מאז שיפצה ללי (57) את הבית ברחוב אופנהיימר ברמת אביב ועברה לגור בו עם ישי ויסמן, בן זוגה לחיים. בערב הראשון שבו פגש את המשוררת הלאומית היא קראה לו גולם, והוא נעלב, עד שהסבירו לו שגולם היא קוראת אולי לארבעה אנשים, והם הקרובים לה במיוחד.
יותר משלושים שנה חיה נעמי בבית הזה עם עו"ד מרדכי הורוביץ, בעלה השני, ויחד הביאו לעולם את אריאל הורוביץ, הבעל של תמר. ללי היא הבת של נעמי מבעלה הראשון, שחקן התיאטרון גדעון שמר.
הבדים הפרחוניים סולקו, גם מאות הספרים שגדשו את הבית, "שתי טונות ספרים". כתבי היד שנערמו עם השנים שוכנים עכשיו לבטח בספרייה הלאומית, שיודעת איך להגן עליהם משיני הזמן. דלת העץ, שתמיד היתה נסגרת כשאמא ביקשה לעבוד וכל באי הבית ידעו שיש לשמור על שקט, סולקה גם היא, והעלווה הצפופה בגינת המרפסת איננה עוד, ואפשר כבר לראות את החורשה הנפרשת לרגלי הבית "ששנים לא ידעתי בכלל שהיא פה". בפינת הסלון ניצב הסקרטר שלה, רהיט עץ יפהפה שעליו כתבה.
על אחד המדפים צנצנת חרוזים, שריד לאוסף של נעמי. חרוזי קרמיקה מצוירים, אחרים מפוסלים בזכוכית. אם לשפוט לפי העדות שבצנצנת, מדובר בשרידיו של אוסף מפואר.
היא התעסקה הרבה באיך שהיא נראית? אהבה להתגנדר?
"במידה מסוימת, בדרכה", אומרת ללי. "היה לה את הסגנון שלה".
תמר: "כמו מין אינדיאנית, זרוקה, מהלכת יחפה עם השמלות, בדים יקרים או זולים, גדולים או קטנים, שקנתה סתם כי לא יכלה לעמוד בפיתוי. לפעמים היתה תופרת איזו בובה או דבר קישוט, אבל רוב הבדים ידעו שדינם להישאר בארון בלי שיגיעו למימוש. מרדכי היה אומר עליה שכל יום שחזרה הביתה בלי לקנות הליקפוטר הוא נס. היתה בה איזו השתוקקות לבדים".
ללי: "בהופעה שלה, כמו בבית, היה מין רישול מסוים, מתוך בחירה. אבל היה אכפת לה. בהחלט. את חלק מבגדי ההופעה שלה שמרתי".
כשנוגה, הבת הבכורה של ללי, היום בת 31, היתה קטנה, היא נסעה באוטו עם חברים של ההורים, כשברדיו התנגן שיר של נעמי. "שאלו אותה, מי זו שרה? ענתה, סבתא שלי. ואיך קוראים לה? נעמי שמר. ומה היא עושה? היא תופרת בדים".
חמישה נכדים יש לנעמי שמר. נוגה הררי, שמלמדת אמנות, אחיה, אמנון הררי (27), עיתונאי, שניהם מנישואיה הראשונים של ללי. תמר ואריאל הביאו לעולם את ניר (18), איה (12) ואורי (4), שאותו נעמי לא הכירה.
היא היתה סבתא פעילה?
ללי: "מאוד. כל עוד היתה בריאה והיתה לה יכולת. נוגה הרוויחה מזה, כי אמא היתה בשיא כוחותיה. היא גם הלכה ללמוד עיצוב טקסטיל בשנקר. גם אמנון עוד נהנָה מהאנרגיה של אמא, וניר גם הספיק קצת. איה כבר לא כל כך. כשאורי נולד כולנו הרגשנו קווץ' בבטן, על זה שהיא לא הכירה אותו, ועוד הוא עם הטמפרמנט שלו, הביטחון שלו, המוסיקליות. היא היתה משתגעת עליו. אלה רגעים שבהם אנחנו עולים על גדותינו מרוב צער".
"זו היתה אהבה גדולה"
עשר שנים עברו, נעמי היתה אמורה להיות היום בת 83. ביום חמישי הבא תציין התזמורת הפילהרמונית עשור לפטירתה בקונצרט חגיגי, בניצוחו של רפי קדישזון, עם שורה של אמנים בולטים - ובהם אתי אנקרי, דוד דאור, אסף אמדורסקי, הראל סקעת, מירי מסיקה, נורית גלרון, רוני דלומי, שלמה גרוניך והרכב מיוחד לערב: עידו מוסרי, גיא זוארץ ואבי גרייניק.
גם תמר תשיר שם. כבר ארבע שנים רץ המופע שלה, בלוז לנעמי, שם שנתנה ללי, ואינטימיות גדולה עולה מהביצועים של השירים, מהסיפורים הקטנים של תמר על נעמי.
ללי ואמא נעמי, פאריס 1964. הגעגועים הכריעו
"היחסים שלי איתה היו מין קרשנדו", היא אומרת, ואני מסתכלת על הפנים היפות שלה, שאוצרות בתוכן סוד וכוח. "גדלתי על השירים של נעמי, ופתאום אני מוצאת את עצמי הכלה שלה. זה לא היה צפוי מבחינתי, וזה הלך ונרקם וגדל והתקרב, וזו היתה אהבה גדולה".
תמר (47) נכנסה לחייה של נעמי קצת אחרי שהכירה את אריאל בבית הספר לאמנויות רימון. "היא קיבלה אותי בנדיבות גדולה כבר מהרגע הראשון. תמיד הרגשתי שאני יכולה לדבר איתה. התפקיד שלה היה לפתוח אותי, כי באתי ממקום נורא סגור.
"אחרי האלבום השני שהוצאתי אמרתי לה שאני רוצה לפרוש ממוסיקה, שזה יותר מדי מכאיב לי, ואני לא חושבת שהחיים צריכים להיות סבל מתמשך. אמרה לי שהיא מרגישה שזה לא נכון בשבילי לפרוש. מאוד חיזקה אותי בפרגון שלה. 'תמרצ'יק', היא היתה אומרת, 'תעשי מה שאת רוצה'. הייתי עונה לה: 'טוב, את נעמי שמר, קל לך להגיד את זה'".
היא ידעה לתת?
ללי: "מאוד. היתה בה נדיבות ענקית. בה ובמרדכי. אריאל ואני משתדלים, בלי שתיאמנו את הדברים, לחשוב מה אמא היתה רוצה ואיך היא היתה נוהגת בפניות של כל מיני עמותות ובבקשות לתרומה. אבל נדיבות היא לא רק בחומר, נדיבות היא בכל. והיא ידעה לתת בדיוק בזמן, ואת מה שהכי נדרש".
תמר: "פעם באתי אליה, והיא אמרה לי 'תעשי קפה'. אני מכינה ומתיישבת עם הספל, והיא נותנת לי אלבום. אומרת, זה בשבילך. היה בו כל דבר שנכתב עלי מהרגע שגמרתי את 'רימון', כל ידיעה, כל צילום. היא הגישה ואמרה לי: 'קחי, זה במקום אמא'. כל יום שנה למותה של אמא שלי, שאותה היא לא הכירה, היא היתה מתקשרת בשביל לתת חיבוק".
מדי פעם קיבלו ממנה מכתב בדואר, מין תמצות קצרצר, או איזו מחשבה שעברה בה וחשבה שראוי לחלוק הלאה. סמסים בדיו על נייר. הבנות אומרות שיש היום המון אנשים שמחזיקים בבית כל מיני קיצורים ותמצותים בחתימה עם הפרח.
"היא תמיד ידעה להיות מדויקת", אומרת ללי, "'אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ / פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה' - זה היה המוטו שלה בחייה. זה מתקשר לזה שנקמה אוכלים קר. היתה לה שיטת הכורסה: אם מישהו עושה לךְ משהו רע, שבי קודם בכורסה. היא יכלה ליישם את זה? בקושי".
היתה בה קנאת יוצרים?
תמר: "לא שאני הרגשתי. היא אמרה לי פעם בהקשר הזה שאם אני פוגשת מישהו יותר מצליח ממני, שמעורר את קנאתי, אני צריכה לנסות ולהכיל את ההצלחה שלו. לדמות כאילו שזו ההצלחה שלי, לקחת משם כוח".
ועם התובנה הזאת תמר קמה למטבח להכין לה סנדוויץ'. עוד מעט היא צריכה לצאת לחזרה באולפן, בסוף החודש תיכנס להקלטות של הדיסק השלישי, והיא מוכרחה להכניס משהו לבטן.
"נעמי אהבה לאכול?" אני שואלת, והן אומרות שמאוד. תשוקתה הגדולה היתה חצילים.
"והיא ידעה לבשל?"
"זהו! שלא!" ללי צוחקת. "היא היתה אומרת שפעם היא תכתוב את ספר הפישול. אבל היא מאוד אהבה ספרי בישול ומדורים, ובעיקר ידעה להעריך כל פסיק בארוחות שהכינו בשבילה. היא היתה בן אדם שפשוט כיף לבשל לו, להזמין אותו. היתה מגיעה על הדקה.
"אני, כנראה מהספייס שהשאירה לי בנושא הזה, פיתחתי חיבה מיוחדת למטבח. זו מדיטציה בשבילי".
לא רק כישורי בישול צימח הקשר בין ללי לאמא שלה, גם חוש הסדר והחוש הטכני השתכללו בשנים שבהן חיו לבדן ילדה קטנה עם אמא גדולה על קרוסלת חיים יוצאת דופן. מגיל צעיר הכירה ללי את המרדף אחר המוזה החמקמקה, שלא פעם התעקשה להגיע באמצע הלילה, ונשבעה שהמוזה הזו לעולם לא תנהל לה את החיים.
"אני הילדה הקטנה מהכנרת"
ילדותה של ללי לא היתה קלה לה, "לא היתה כיפית. במבט לאחור היו שם המון דברים נפלאים, אבל בזמן אמת לא. אני הסתובבתי לה ולאבא בין הרגליים. היום אני רואה בזה זכייה גדולה, אבל אז חשבתי שזה לא. היום אני מבינה שאין שום אוניברסיטה שתלמד אותי את מה שהיא לימדה".
קצת אחרי הפרידה של נעמי מגדעון, היא נסעה לארה"ב, לסיבוב הופעות בקמפוסים. את ללי בת הארבע השאירה אצל הסבא והסבתא בכנרת.
"חלק מאוד עמוק ממני נמצא שם", היא אומרת. אחרי ארבעה חודשים נעמי לא יכלה לסבול את הנתק, הפכה עולמות והביאה את הילדה לניו יורק. "בתור ילדה זו היתה בשבילי הרפתקה לא־מי־יודע־מה, אבל היום, במבט לאחור, אני יודעת שזו היתה מתנה".
קצת יותר משלושה חודשים שהו בניו יורק, וכשחזרו ארצה, נעמי הודיעה שהיא נוסעת לפאריס.
"למה? כי בא לה. היא כתבה שיר לאונייה 'שלום', ובתמורה קיבלה כרטיס".
נעמי שמר. "היא כתבה בכנות גמורה" צילום: משה שי
גם הפעם היא לא יכלה לגעגועים, והביאה את ללי אליה לפאריס. היא למדה שם בבית ספר ישראלי, ועד היום עוד מתנגנת בה הצרפתית.
הן חיו שם קרוב לשנה, עד שנגמר הכסף, או אולי היה זה החשק, והן חזרו מהעיר באפור אל עירן שחיכתה להן בבתים לבנים. "זו היתה חוויה מכוננת עבורי ועבורה. היא תמיד אמרה שבפאריס היא לא עבדה, רק ספגה וספגה".
היא חינכה אותך?
"כמעט ולא, למעט שתי שיחות שאני זוכרת בבירור. אחת מהן היתה על השקר. בגיל די צעיר, אני וחברים שלי היינו עובדים על אנשים בטלפון, משגעים אותם, והיא אמרה שזה מאוד לא יפה. 'אותנו לימדו ההורים שלנו בקבוצה, שבכלל אסור לשקר אף פעם, אף פעם'. זה מאוד הפליא אותי, כי אף פעם היא לא העירה לי.
"השיעור השני היה 'דאגה בלב איש ישיחנה'. היא ביקשה ללמד אותי לדבר על כל מה שמטריד אותי, וידעה לכבד את החלק שלה בעיסקה ולהקשיב".
היא היתה ילדותית?
"מאוד. פעם מישהו שאל אותה איך זה שהיא כתבה כל כך הרבה שירי ילדים, והיא ענתה: 'אני ילדה ששכחה להתבגר'. בכל מקום גדול שבו הופיעה, בהיכל התרבות או באולימפוס, תמיד אמרה שהיא מרגישה הילדה הקטנה מכנרת".
חתונות עוזבים אחרי החופה
בכל השנים שבהן חיו כמשפחה בת שתי נפשות, ללי פיתחה עצמאות. קמה לבד לבית ספר והכינה לעצמה את הכריכים, כי ידעה שאמא ישנה עכשיו, אחרי שבטח כתבה כל הלילה.
כעסת עליה?
"אני מניחה שכעסתי עליה, אבל השלמתי איתה בגיל צעיר יחסית. לא סחבתי את זה שנים. מאוד עזרה העובדה שהיא דיברה איתי על הרבה דברים בפתיחות גדולה, היא ידעה להכיל את הטענות שלי. כשעזבתי את הבית לצבא, פגשתי אנשים שגרמו לי להבין שהיו לי הרבה זכויות. אבל בגיל מוקדם, רציתי להיות כמו כולם".
אבל כולם לא מקבלים שירים מאמא. וללי קיבלה ממנה את "ילדה ברבור", שהפליא לתאר משהו מהרצינות שטבועה בללי, את אהבתה לאהבה, לאריק איינשטיין ולרנה שינפלד, כמובן. כל נעוריה רקדה הילדה, והיום היא מורה לתנועה בריאותית.
"אמא התייחסה לזה כמו אל קוף שברח מגן חיות, אבל ידעה גם להעצים אותי. פעם אמרה לי שהעיניים שלי מתמלאות באושר בכל פעם שאני מדברת על התנועה, אז בטוח שבחרתי נכון".
גם "גיל 16" ("בסנדלים על גשר הירקון") הוא שיר על ללי. אמא שלה כתבה אותו אחרי שראתה את הנערה מהלכת עם אודי, החבר שלה מהתיכון, ועצרה את המונית שלה בשביל להציע להם טרמפ, והם סירבו. ולא ביקשו ממנה 'סָפּרי', אפילו לא התעניינו לשמוע איך מן הפרח בא הפרי.
כשפינתה את כתבי היד מן הבית, נתקלה ללי בעוד שני שירים שכתבה עבורה, כשהיתה תינוקת בת כמה חודשים. הם לא פורסמו מעולם. שיר אחד, "איך נסענו לחג הפסח לסבא ולסבתא מכנרת", נכתב בפסח תשי"ז, אפריל 1957; השני, "עוללית", נכתב בתחילת 1957, כשללי היתה בת שמונה חודשים וצימחה את שתי שיניה הראשונות. ללי ביקשה שנשים לב לסוף, כי בקצה כל הרוך מסתתר טוויסט בעלילה, שמביא את הצחוק. "ואמא אהבה להצחיק וידעה איך לעשות את זה".
בסוף השיר היא מביעה תקווה שתפסיקי לצרוח.היא לא היתה סבלנית?
ללי: "לא. היה לה פתיל קצר. אבל היא היתה מורה נהדרת, ואם רצית ממנה משהו, היתה לה כל הסבלנות לשמוע אותך, לדבר איתך, להיכנס למבט שלך, להיות אמפתית כלפייך. זה היה עם חברים, וזה היה גם איתנו, הילדים. אבל סבלנות של ממש - לא. הצגות, למשל, רק עד האמצע".
תמר: "בחתונות היו באים עם הצ'ק והולכים אחרי שבירת הכוס".
ללי: "עד החצי. 'לא צריך יותר, כבר הבנתי את הפרינציפ'. היא היתה חדת מחשבה. מאוד מאוד. זריזה. אם לא מוכרחים להישאר, הולכים הביתה. בטח שלא נשארים מתוך נימוס".
תמר: "זה מזכיר לי את הביקורים הראשונים שלה, אחרי שניר ואיה נולדו. לא היו אז סלולריים וכל זה, והיא היתה באה בלי להודיע. מצלצלת בדלת, אומרת 'המונית מחכה לי למטה, רק הבאתי משהו', והולכת".
ללי: "אבל זה לא היה מקוצר רוח. זה היה מהרצון לכבד את הפרטיות".
תמר: "היא לא רצתה לדחוף את עצמה לחיים שלנו, אבל מצד שני, רצתה לתת לי משהו. אז לא עושים מזה עניין".
ללי: "היא היתה המשוררת הלאומית, אישה גדולה, אבל היו עוד צדדים. העניין הזה שהיתה מגיעה, נותנת מתנה או אוכל ובורחת כדי לא להפריע, הוא פרדוקס. כי היא כן היתה מרוכזת בעצמה, כמו שאמנים מרוכזים בעצמם. אבל היא הבינה שיש פה יולדת טרייה, והיא קלטה את תמר ספציפית. יש כאלו שרוצות שיבואו ויכבסו להן ויבשלו להן. תמר היתה צריכה את השקט שלה. היא קלטה אותה. ואז בא הציטוט שמצאנו פה, ממוסגר מעל הטלפון, כאילו ביקשה להזכיר לעצמה: 'יותר משהעגל רוצה לינוק, הפרה רוצה להניק, קחי את זה בחשבון ותפסיקי להציק'".
ללי ותמר מביטות בתקליט ישן של המשוררת הלאומית. "ביקשה ללמד אותנו לדבר על כל דבר שמטריד" צילום: אפרת אשל
לכעוס היא ידעה ביג טיים, גם לשמור טינה למרחקים ארוכים, כל עוד לא מדובר בבן משפחה. "היו בבית כל מיני פולסא דנורא מסוגים שונים", ללי צוחקת. "הייתי שואלת על מה את כועסת, והיא היתה עונה, 'לא זוכרת. אני רק זוכרת שאני צריכה לכעוס עליו'. היינו צוחקות המון. לא כמו שהיא צחקה עם אריאל, היו להם יותר נקודות מפגש מאשר לי ולה. היתה ביניהם הבנה יותר עמוקה. הרבה פחות דברים לגשר.
"המזג של שתינו, זה שנולדים איתו, היה שונה מאוד. היא מהירה, ואני איטית. היא מחליטה וזהו, אני מתלבטת. היא השתגעה ממני. נוגה, הבת שלי, מאוד דומה לה. גם אריאל. מחליט מהר. גם ההומור שלהם היה מופרע וקיצוני.
"היינו יושבים איתה בבית החולים, כשהיה ברור שהסוף מתקרב, וצוחקים המון. זה מה שעשינו. בין שניהם היתה מקבריות עד הסוף. אפילו שלא לציטוט אני לא אגיד על מה הם צחקו שם".
היא היתה צלולה?
"עד הרגע האחרון. ישבנו איתה, אני ותמר, ושרנו את 'בגלל הרוח'. היא כמעט לא יכלה לדבר, אז היא ניצחה עלינו. התקשרנו ללאה שבת, המלחינה, מבית החולים, כי חסרה לנו מילה. וברקע המעליות עולות ויורדות עם חולים. אריאל כתב על זה שיר מקסים". היא לוקחת נשימה עמוקה, כאילו שהרבה אוויר בבטן הצליח פעם לעצור למישהו את הדמעות, ואז, כמעט בלחש, מתחילה לשיר:
"כשאת נשארת לבד / עם כל מי שאת / לא בידינו להחליט / מתי תבוא המעלית / וייפתח עידן אחר / כשהדלת תיסגר / לא בכוחנו לשנות / רק לאסוף עוד זיכרונות / ובזמן שמחכים / במקום לבכות - אנחנו צוחקים".
"חשבתם שפזמונים זה פויה"
נעמי הלכה לעולמה ב־26 ביוני, באמצע התמוז, כמו שחזתה לפני שנים. בשיר "פרלוד", שכתבה ב־1987, שנים רבות לפני שנפרדה, ביקשה לא לעשות עניין מהמוות. "שום סידורים מיוחדים / להיפרד מכמה ידידים / לענות על כמה מכתבים / לתנות עוד כמה אהבים / לקרוא עוד עמוד בזמן האבוד / ולנגן עוד פרלוד אחד / איש לא יחיה לעד".
כל בוקר בחיים שלה, אומרת ללי, נפתח בנגינת פרלוד של בך.
בתחילת דרכה פירסמה נעמי שמר פזמונים תחת השם ש' כרמל. למה בחרה דווקא בשם הזה ללי לא יודעת, אבל היא מבינה למה נזקקה לשם בדוי, "כי גידלו אותה להיות פסנתרנית קלאסית, ופזמונים זה פויה. זה ציטוט שלה. היא כתבה להוריה, 'אתם חשבתם שפזמונים זה פויה'. אז בהתחלה היא התביישה, זה נראה לה פחוּת ערך".
פחד הקהל היחיד שהיה לה הוא שלא יבוא קהל. "תמיד כשעלתה על הבמה, קרנה מאושר. אפילו כשהיתה מאוד חולה, בהופעה האחרונה שלה בעין גב, בדרך לניתוח לב, בקושי נושמת. רק מי שידע וחיפש את זה, היה יכול להרגיש קצת. כזה כוח נתנה לה הבמה".
וכשעולה על השפתיים של הבת והכלה חיוך הזיכרון, נזכרתי בתנועה הזאת של נעמי שמר, פרידת הידיים מקלידי הפסנתר כשהיתה מסיימת שיר, וגם אם לא חייכה אותו לאורך כל הדרך, הרי שבניתוק הידיים מהפסנתר, חיוך גדול היה מציף אצלה עיניים ופה. בכל הזיכרונות שלי מנעמי שמר על במות, ראו היטב את השמחה הזאת.
מאז מותה, ראה אור מקבץ מרשים של ספרים משיריה או על מורשתה, את רובם ערכה ללי: "הכל פתוח - כל שירי הילדים", "מדרש נעמי - המקורות היהודיים בשירתה של נעמי שמר", "איך זרחה לי השמש באונייה שלום" (המבוסס על איגרת אוויר שנעמי שלחה אל ללי מהאונייה "שלום"), "אנשים טובים באמצע הדרך", "הטיול הקטן", ובדרך עוד שני ספרי ילדים והדפסה מיוחדת לכבוד עשור למותה של "סימני דרך - 121 שירים נבחרים" - האוסף שיצא לראשונה ב־2003 והיה האחרון שהיא בחרה, ערכה והגיהה, סמוך למותה.
"למדנו בדרך המעצבנת שאנחנו חייבים להירתם לכל הנוגע בטיפול בעיזבון", אומרת ללי. "קצת אחרי שאמא נפטרה, משרד פרסום עשה שימוש ב'לפעמים החגיגה נגמרת', ושינה את מילות השיר בלי לבקש רשות".
מכל ההנצחות, הם הכי מתרגשים מבתי הספר שנקראים על שמה. וגם מקיתונות האהבה והתודה, שנחשפו אליהן אחרי מותה. רק הבטחה אחת הופרה, רחובות וכיכרות נקראים על שמה, אף על פי שביקשה להימנע מזה.
"היא ממש לא רדפה כבוד", אומרת ללי. "אחד הפרסים שקיבלה, שהיה לו גם משקל מכובד, שימש בתור מחזיק הדלתות בבית".
תמר: "זה לא היה בית שנכנסת אליו והרגשת שהגעת למקדש. לא היו על הקירות תמונות, פרסים ותעודות, ממש לא. בית מאוד צנוע, עם המון ספרים".
קצת אחרי מלחמת ששת הימים, חבר הכיר לנעמי עורך דין בשם מרדכי הורוביץ, שעליו שמר אהבה להגיד שהגיע ללא הרשעות קודמות, רוצה לומר - בלי גרושה ובלי ילדים מנישואים קודמים.
"מרדכי היה מתנה גדולה", אומרת ללי. "סידר לנו את החיים. הוא היה בשבילי כמו אבא, ויותר מזה. היה גם סולידי וגם בוהמיין, גם יקה קפדן וגם משורר. הוא ואמא באמת היו משהו יחד. זוגיות מיוחדת, מלאה הומור ולהט. שני אנשים מורכבים, שהיה ביניהם דו־קיום של יוצרים.
"מרדכי כתב יומן ושני ספרי שירה, וכתב טורים ימניים לעיתון 'חדשות'. שלא לדבר על זה שמהזוגיות הזאת הגיע דיווידנד מאוד משמעותי בחיים שלי, אריאל. הוא צעיר ממני ב־13 שנים, אנחנו שונים מאוד, אבל יש בינינו קשר מיוחד במינו".
המעורבות הפוליטית שלה התחילה ממרדכי?
ללי: "גם ממנו. בתור איש אצ"ל ואיש ימין מובהק, עם משנה סדורה, אפשר להניח שהיתה לו איזושהי השפעה. אבל אמא היתה כל כך חופשייה בדעתה, כל כך קשה להשפעה, שקשה להאמין שזה היה רק בגללו. למשל, היא תמיד אמרה שהתמיכה שלה בגוש אמונים זה בעצם המשך ישיר של מה שהיא גדלה עליו, של ההתיישבות של ההורים שלה בכנרת".
היא ידעה להקשיב לדעות אחרות?
ללי: "זה מאוד מורכב. היא כן יכלה להסתכל דרך עיניים של מישהו אחר, אבל היו לה השקפות עולם ברורות משלה. המזג שלי היה פחות קיצוני. היינו צוחקות על זה שאני מתונה באופן קיצוני".
את חושבת שהמחיר שהיא שילמה מיתן במשהו את דעותיה?
"להפך, זה רק היה יכול לגרום לה לעשות דווקא. היא הרגישה ששופטים את היצירה שלה בגלל הדעות שלה, וזה היה נכון. בתור מי שלא חושבת כמוה ובתור מי שהיו לה איתה ויכוחים מרים, אני חושבת שבזה היא צדקה. לפעמים אמרו שהיצירה שלה 'מתייפייפת ומזויפת', ולא היה באישה הזו שמץ של זיוף. הלוואי שהיה. היא היתה לגמרי אמיתית. זיוף זו מילה ממש נבזית.
"כל הדברים שלה נכתבו בכנות גמורה ונאמרו בכנות גמורה. ולכן היה בזה חוסר צדק, חוסר יושר אינטלקטואלי. תשפטו את היצירה, לא את הבן אדם. יש הרבה אנשים שהיצירות שלהם נפלאות. מאיר אריאל היה יוצר ענק, והיו לו כל מיני יציאות, למשל על הומוסקסואלים. אז בגלל זה אני אגיד שהיצירה שלו לא טובה?! זה חוסר יושר".
היא היתה נעלבת בקלות?
"מאוד. מאוד הגנה על היצירה שלה. הרבה פעמים התרגזה מביקורת, אבל מצד שני, יכלה מהר מאוד להירגע".
לפי השירים שכתבה אפשר לחשוב שהיא חיה בטיול שנתי מתמשך. היא באמת כל כך אהבה לטייל בשבילי ישראל?
ללי: "זו סוגיה מרתקת. כשהיתה ילדה ונערה, היא טיילה הרבה מאוד. כל כך הרבה, שכנראה הספיק לה. זה הפך להיות חלק ממנה, כך שבבגרותה היא הרשתה לעצמה לנוח.
"בבת־מצווה שלה, בשנת 42', אמא שלה, סבתא רבקה, שהיתה ג'בארית גדולה, החליטה לקחה את הבת שלה, רק שתיהן, לטיול במקורות הירדן. זו היתה סכנת נפשות - מאורעות, פגיעות של ערבים - אבל את סבתא רבקה לא עניין כלום. יש בת מצווה וצריך להתחשל.
"אמא שלי, כושר לא היה הצד החזק שלה. היא היתה כזאת רוחְנית חולמנית. אז בבניאס היא התיישבה על סלע והודיעה לאמא שלה שהיא לא הולכת יותר. אמא שלה המשיכה ללכת, והיא הלכה אחריה כמה צעדים, והתיישבה. הלכה והתיישבה. ככה הן הגיעו למקורות הירדן.
"אחרי שנים, מורה שחיפשה חומרים על הירדן בספרייה הלאומית, מצאה את כתב היד של 'לשיר זה כמו להיות ירדן', שנכתב ב־1972. היא כתבה שם: 'אמא'לה, הבית הראשון - תזכרי, טיול הבת־מצווה שלנו'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו