שולה ואהוד: אקורד הסיום הדרמטי

לפרשה הנושאת את שמו של אהוד אולמרט אין סיומת כואבת ואכזרית ודרמטית יותר מאשר המכה הניצחת שניחתה על ראשו - דווקא מידה של שולה זקן.

רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק

בסיבוב הנוכחי לא מדובר בשמואל דכנר "הנוכל", לא במשה טלנסקי "הסנילי", לא במנחם (מני) מזוז ובמשה לדור אשר שומו שמיים "הדיחו ראש ממשלה מכהן". לא במיכה לינדנשטראוס וביעקב בורובסקי ובירון זליכה שאולמרט דיבר עליהם בלשון ביבים.

המכה הזאת, האחרונה, היתה מתוצרת בית. מהליבה הרגשית. ממה שהיה אהבה גדולה, נאמנות כלבית.

כל עוד שולה זקן שכבה על הגדר; כל עוד סיכנה את עתידה בהיענות לאותו "עורב שחור" אשר פיתה אותה לא לחתום על עיסקת הטיעון; כל עוד לא מיצמצה כאשר דיברה בשבחו ונשבעה באביה לא להרע לו - הוא יכול היה להציג "עסקים כרגיל". כל בימה נפתחה בפניו. עמוס ידלין במכון ללימודי ביטחון לאומי; ועמוס שפירא בין ידידי אוניברסיטת תל אביב; ומנחם בן־ששון בעברית בירושלים; ובראשם תומכו המובהק אריק כרמון מהמכון לדמוקרטיה, שפירסם מאמר מביך המצדד בראשי ממשלה כמותו.

הוא נאם. הוא הטיף. הוא לימד לקח. הוא חגג. לעג לרש, לא מכבר היה אורח הכבוד במשרד גדול של עורכי דין ונשא דברים על שלטון החוק.

אך עם שבירת השתיקה של שולה כבה אורו. אפילו ה"עמוסים" וה"חיימים" וה"מושיקים" וה"אריקים" וה"זאביקים" לא יוכלו עוד להרים עיניים מזוגגות לשמיים ולומר כי הוא חף מפשע. מפני שאפילו אם הוא חף מפשע בקודקס הפלילי - התנהגותו הציבורית בלתי נסבלת, מאוסה. מיצובה ומיקומה של שולה כבר הרשיעו אותו במתחם הזה, ועוד פסק הדין נטוי.

בקרב־שבע־השנים שניהל במסע הארוך אל חקירותיו הפליליות היה משהו מעורר הערכה. זה חוסנו האישי. היכולת להסתיר את הצער, את הדמעה. ההצלחה לשכנע אחרים כי נפל קורבן לקנוניה. על ערש דווי הבטיח לחברו הטוב יוסף (טומי) לפיד כי הוא מותיר אחריו ראש ממשלה הגון וחף מפשע, והכל הזילו דמעה סביב המיטה, ומה נותר ממילותיו?

הוא ירה ותקף בחמת זעם ונסע ברחבי העולם ועשה עסקים עד לרגע האחרון, אבל באטימות שליוותה אותו בשנות מאבקו נקלע לסיבוב אחד יותר מדי. זה הסיבוב אשר קומם עליו את שולה זקן.

כשמשון שניקרו את עיניו אך קיבל הזדמנות אחרונה - גם היא נטלה אותה לעצמה. פעם, רק פעם אחת, בפעם האחרונה, אזרה עוז ואספה את כל הקומבינות והטריקים והתכסיסים שאולמרט הפעיל בעזרתה נגד אחרים וגם כלפיה - וסובבה את חוד החנית למולו, אליו. רק פעם אחת היא ציטטה, וזה מה שהכאיב לו יותר מכל. בעיקר שנתפס שאנן, והרי הוא ידע כי היא נבונה ומעשית וחדה כתער ומהירה וראתה הכל - במשרדי הממשלה והעירייה וביציע שבאיצטדיון טדי.

כאשר החלה לשבור את שתיקתה צף העימות ביניהם, וכאשר בנה פירסם את הידיעה הראשונה ששיגרה לעברו רמזים ברורים מה הוא יודע עליו - הוצע לו לחדול מן המאבק. שולה שאינה שותקת, נאמר כאן עליו, היא כמו י"ז בתמוז שלו, נפרצה חומתו. אם ימשיך ללחום בה כהרגלו - היא תדחק אותו גם לתשעה באב, הוא יום חורבן המקדש שלו.

לפני שבוע הופתעתי לקרוא כי פרקליטיו ציטטו דברים אלה (בלי לציין היכן פורסמו) במסמך שהגישו לבג"ץ נגד עתירת התנועה לאיכות השלטון, שעורך דינה אליעד שרגא תבע מהפרקליטות לעשות עיסקת טיעון עם זקן.

רק שאולמרט לא נהג על פי עצה זאת, שיכלה לחסוך ממנו, למזער, את הבושה שגם שולה שלו קמה עליו. מנקודת ראותו זה ההבדל בין סתם יום רע לבין ט' באב.

סיפור המעשה הזה יעסיק סופרים ופסיכולוגים וחוקרים ופוליטיקאים זמן רב אחרי שהדמויות המרכזיות יירדו מן הבמה, איש־איש לפינתו, לשקם את חייו. רב הנסתר על הגלוי, וחדרי הלב נושאים את הסוד - מדוע ולמה, וכיצד ואיך, ואיזו יד קבעה את העיתוי הגורלי בכל שלב ושלב. טרם היתה כדרמה הזאת בפוליטיקה הישראלית.

קריאת העורב

הוצפתי במטח של קושיות מיהו "העורב השחור" החוזר ונזכר בכתבותיי על הלילה שבו חזרה בה שולה זקן מנכונותה לחתום על עיסקת הטיעון עם הפרקליטות. עורכי דינה עופר ברטל ודב גלעד כהן השיגו בעבורה עיסקה מעולה - 11 חודשי מאסר בלבד, וכולם צהלו.

אך בלכתה לביתה התהפך עולמה. מה קרה באותו ליל סער אפוף בלהות וחרדה וזדון ואימה ומזימות ותהייה כשאורח בלתי קרוא ובלתי רצוי התדפק על הדלת בעיצומה של הסופה? מי הוא אותו אורח רע, עורב שחור שפקד את זקן והיטה אותה שלא לחתום על עיסקת הטיעון?

הדימוי אינו מקורי. הוא עולה בשירו הגאוני של אדגר אלן פו "העורב" בתרגומו העילאי של זאב ז'בוטינסקי. מומלץ מאוד גם למי שאינם חובבי שירה.

אין כתם

עם הגשת התלונה למשטרה נגד סילבן שלום היה מקום לפתוח בחקירה. לשמוע מה בפי המתלוננת למרות שחלפו כבר 15 שנים, ולחקור אותו באזהרה. הכל כדין, הכל כשורה. מה גם שזכותה של המתלוננת לנקום, ולחתור לסכל את מועמדותו של שלום לתפקיד נשיא המדינה. נקמה אינה תכונה יפה, אך אנושית.

רק בתוספת של שתי הסתייגויות: פרשן בערוץ 2 טעה לומר כי משלא נמצאו ראיות - הכתם נותר בעינו ורק ההתיישנות עומדת לשלום. האירוע המתואר בפי המתלוננת נטול הוכחות. אין רישומי בית מלון. אין הקלטות. כפי שהמתלוננת אינה יכולה לנפק הוכחה מוחצת מקץ 15 שנים - כך גם שלום אינו יכול לעשות כן אפילו אם התיאור שלה הזוי.

זה מקרה מובהק שבו היעדר ראיה נסיבתית סוגר תיק באופן ממשי, בלי "אם כי" ו"אבל" ובלי כתם על שלום גם אם האמת העובדתית הידועה רק למתלוננת ולו ולריבון עולם עולה בקנה אחד עם תלונתה.

נראה כי פורום הנשים שסייע למתלוננת וידע כי יש התיישנות מובהקת, צריך היה להציע לה להודיע מראש לשלום כי אם יציג את מועמדותו לנשיאות היא תתלונן במשטרה. כלומר, לאפשר לו לוותר על חלומו ולחסוך ממנו את הבושת. זאת בתנאי שהצעתי אינה בבחינת עבירה על החוק מזן הסחיטה.

ברוכים הבאים לצה"ל

הצעותיהם של יאיר לפיד ואורי אריאל להוזיל את הבנייה רצויות. איחוי ביניהן - בתנאי שאריאל יתחיל לבנות יותר בקו הירוק ולא רק מחוצה לו - יעניק להן עוצמה. לפיד הציע כי תוענק עדיפות למי ששירת בצה"ל או עשה שירות לאומי. מקובל עלי מאוד. בא יהודה וינשטיין וטען כי מדובר בסכומי עתק, שייגרעו מן האזרחים הערביים והחרדים. טעות כפולה.

האחת, הרי הממשלה יכלה ליטול את שני המיליארדים הנגרעים ממע"מ לטובת הדיור ולממן בהם העלאת שכר ישירה לחיילים, ומייד היו מסתתמות כל השגותיו של היועץ. מה ההבדל? שפה היה הכסף ניתן כדמי כיס לבילוי ואילו בהצעת לפיד הוא בסיס להקמת משפחה.

והאחרת, החרדים אינם מקופחים. הצבא והשירות האזרחי פונים אליהם בלשון עממית - "כל הבא - ברוך הבא". והערבים? העושים שירות אזרחי ומשרתים בצה"ל ייהנו ככל יהודי מחוקי לפיד־אריאל. אך לא פונים לגייסם, וזה נכון. לפיכך, מוצע בזה כי כל צעירה וצעיר ערבי אשר יבקשו להתגייס לצה"ל או לשירות אזרחי ויידחו - יהיו זכאים להטבות כאילו השלטונות נענו לפנייתם.

הצדק ייעשה, והמציאות תתגמל את הראויים.

תיעוד היסטורי

יש לד"ר ענת רוט ביוגרפיה של מי שצמחה במפלגת העבודה. בית חינוך בירושלים, שלום עכשיו, עבודה בשירותם של אהוד ברק ועמרם מצנע ומתן וילנאי. היא גם החלה לכתוב עבודת דוקטורט על נפילתה של מפלגת העבודה. עד שהגיעה ההינתקות מגוש קטיף, וזנחה את פרי עמלה לטובת דוקטורט חדש על העקירה.

רוט חוותה ונשמה את ההינתקות. היתה עדה לכל אירוע. היטיבה לתאר את המלכודת שאליה הוכנסו האחים הכתומים, שתוארו לשווא כמפירי חוק. ההדמיה הקיצונית שנעשתה להם איפשרה לקצין כמו ניסן (ניסו) שחם להסית את פקודיו להלום בהם בפראות.

רוט צללה לעומק ההבנה של תפיסת הממלכתיות במשנת הרב אברהם יצחק הכהן קוק ובנו צבי יהודה, שהעדיפה את שלמות העם על פני שלמות הארץ. עתה הוציאה תחת ידיה ספר חשוב - "לא בכל מחיר" בהוצאת "ידיעות אחרונות" - אשר מקומו הראוי הוא על המדף בכל בית יהודי בעידן שבו מתנהל משא ומתן על נסיגה כלשהי ביהודה ובשומרון.

זה סיפור בדוק ופרטני על הון ושלטון ודיראון. אריאל שרון בגד בבוחריו. ד"ר רוט ציטטה פגישה שבה אמרו לו מקורביו כי רק עקירת גוש קטיף תציל אותו מהחקירות הפליליות שאליהן נקלעו הוא ובניו, ותטה את התקשורת לצידו.

אז, באפריל 2005 התבטא אמנון אברמוביץ' בכנס בירושלים כי "צריך לשמור על שרון כמו על אתרוג, גם עם קופסה אטומה, גם עם ספוגית, גם עם צמר גפן". עורך "מעריב" אמנון דנקנר - עדיין במחנה בני האור בטרם החליף את עורו - הפציר בי להסתייג מהפיכת ההינתקות לעיר מקלט לשחיתות, וכך כתבתי למחרת.

במאמר "איפה הבושה" שדנקנר ואני פירסמנו נכתב כי "כששרון מדבר על שחיתות הוא חייב להכיר תודה לחלקים גדולים וחשובים בתקשורת הנוהגים בו בשנה האחרונה כבאתרוג". עתה - ממרחק של תשע שנים - נראה כי זו היתה תחילת המחלוקת אשר הציבה את אברמוביץ' ואותי משני צידי המתרס גם בפרשה החמורה של גבי אשכנזי ותומכיו.

תמכתי בהינתקות. עדיין אני סבור כי היה זה משגה ליישב 8,000 יהודים בין 1.2 מיליון פלשתינים. אבל הבנתי באיחור כי את גוש קטיף צריך היה לפנות בהסכם תוך־יהודי. עניין זה הוא גם ראשית הקרע בין אולמרט לביני. רוט ציטטה ממאמר שבו קראתי לו בטרם הרס את עמונה "בלכתך בדרך חברון - זכור את כפר מימון... מחנה גדול ורב ומוכה ומושפל של אחים כתומים שבחרו בקו המתון של כפר מימון ולא באלימות החברונית, אלה נענו לצו הממלכה הדמוקרטית ולא שפכו דם". אבל אז, וגם בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה הממשמשת ובאה, ציפצף אולמרט על מיטב בניה של האומה. בולמוס ההינתקות היה לתמצית מאווייו.

רוט הגיעה לעבודתה האקדמית ולפעילותה הציבורית מהאגף הביטחוניסטי שמייסדו דוד בן־גוריון. דיברנו השבוע ששנינו מאותו הכפר; מהערוגה שהצמיחה ציונים המבחינים באהבה היוקדת של האחים הכתומים לארץ ישראל גם אם חולקים על המרשם המדיני שלהם. רוט נעה לעברם יותר ממני, וזה נגלה בספר שנחקר היטב, והוא גם תיעוד היסטורי חשוב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו