קשה להפריז במידת הנחמדות של ויק מוניז. למעשה, היא בולטת למרחקים. אחד האמנים המצליחים ביותר בעולם כיום, ובעל ההכנסות הגבוהות ביותר בקרב האמנים הברזילאים בעולם, הוא פשוט ולפני הכל איש נחמד, כזה שגם 30 שנה בארה"ב לא עקרו ממנו את הסחבקיות או הדביקו לו את הפוליטיקלי קורקט המאוס. אולי זו הפשטות הדרום־אמריקנית, אולי ככה זה כשבגיל 53 כבשת כל במה אפשרית, זכית להכרה מכל מבקר ומוזיאון חשובים, והסרט שנעשה על אודותיך היה מועמד לאוסקר; ואולי כי תל אביב, שם נפתחה בסוף השבוע התערוכה שלו, "תמונות מכל דבר", המסכמת 25 שנות יצירה, חיבקה אותו השבוע כפי שהיא מחבקת הרבה אמנים זרים שמגיעים הנה.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"אני רוצה להיות ההוגו צ'אבס של האמנות", מעיד על עצמו מוניז, שאם צפיתם בסרט הדוקומנטרי המצליח שהוא עומד במרכזו, "האמנות בזבל", זכיתם להצצה קטנה לחייו המרתקים. הוא נולד בסאו פאולו למשפחה שהוא מגדיר כ"מעמד ביניים נמוך, נמוך, נמוך". בילדותו עבד בסופר מקומי כמסדר עגלות. כשהצליח למצוא עבודה טובה יותר בגיל 18 במשרד פרסום, כבר חשב שמצא את פתח היציאה מחיי העוני האופייניים כל כך לצעירים מהמעמד שלו בברזיל.
רק שאז נקלע מוניז הצעיר לקטטה ברחוב, וכשניסה להפריד - נורה ברגלו. היורה, בן של אחד הקבלנים העשירים בברזיל, העניק לו סכום כסף עצום במושגים של שנת 1982, רק כדי שהאחרון יימנע מתביעה. מוניז לקח את הכסף, עלה על המטוס הראשון לשיקגו, החל בלימודי אמנות בניו יורק והשאר כאמור היסטוריה.
בשלב הראשון הוא החל לפסל, ואחר כך התחיל לייצר סדרות מחומרים שונים: סוכר, שוקולד, שעועית, חוטי תיל, יהלומים, זבל, סלילים. הוא שילב נגיעות בדימויים המוכרים ביותר של וורהול, דה וינצ'י, סזאן, פולוק, גויה ועוד. אחרי שהוא מסיים את תהליך העבודה, בדרך כלל על הרצפה, מוניז מתייצב מעל יצירתו, והתמונה היא היצירה הסופית שיוצאת אל העולם הרחב.
זבל כחומר גלם. מיצירותיו של מוניז
באמצע שנות האלפיים, כשכבר נחשב לאחד האמנים המוכרים בעולם, הוא החליט ליצור את הפרויקט המעניין ביותר שלו, שבו חזר לברזיל אל גני גרמאשו - המזבלה הגדולה ביותר בעולם. מדי יום מגיעים אליה 7,000 טונות זבל מריו דה ז'נירו ומסביבותיה, ואלפי בני אדם ממיינים בה את הזבל.
3,000 מלקטים שולפים מהמזבלה מדי יום 200 טונות של חומרים בני מיחזור. מוניז יצר עימם פרויקט אמנותי, שעזר לחלקם להשתדרג כלכלית, חשף אותם לעולם האמנות ונתן תקווה לחייהם האומללים בפאבלות (שיכוני העוני בברזיל; ע"ר). הסרט שהנציח את האירועים היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. הוא זכה בפרסים בפסטיבל סאנדנס ובפסטיבל ברלין.
לשנות מסלול
התערוכה הנפלאה שלו, הראשונה עבורו בארץ הקודש, מלמדת יותר מכל על האיש שמרגיש את התקופה שהוא חי בה, כך נדמה, בניואנסים כל כך דקים, שהופכים אותו לאמן כל כך גדול. "האמנות והדרך שאני חי בה את החיים שלי, היא קודם כל מהאמונה. באמנות זה חשוב, כי אתה מתחיל תהליכים ואתה לא יודע איך הם ייגמרו, אבל גם בחיים עצמם זו גישה שאני מאוד מאמין בה", הוא אומר, רגע לפני שהוא נכנס לעוד הרצאה והדרכה על התערוכה.
זו הפעם הראשונה שלו בישראל, והוא כבר נדלק. המוח שלו רץ במהירות של 120 קמ"ש על הרעיונות שהמקום הזה מביא לו. "כשבאתי לכאן ראיתי את רצועת החוף הענקית שמחברת בין כל חלקי העיר, ושאלתי את עצמי אם פה זה כמו בברזיל. כי בברזיל אתה יכול לקרוא עיתונים, לגלוש באינטרנט, בפייסבוק, באינסטגרם, אבל אם אתה באמת רוצה לדעת מה קורה, אתה חייב ללכת לים. רק שם אפשר להתעדכן באמת".
בברזיל הוא סופג לא אחת ביקורות. לא אחת מאשימים אותו בכך שהוא "יורד אל העם", בכך ששיתף פעולה בעבודותיו עם דברים כגון טלנובלות, אבל הוא מניף את ידו בביטול ומחייך: "היית צריך לראות איך הם הרימו את האף, שאלו אותי אם אני מוכר את האמנות שלי בזול. אבל זו הדרך שלי לתקשר עם כל הרבדים של החברה.
"כשאני בא למוזיאון ורואה את הילדים הקטנים נוגעים, משתוללים ונשכבים ליד העבודות שלי, אני מבין שעשיתי משהו נכון. אני מרגיש שאני לומד מהילדים שלי לא פחות ממה שהם לומדים ממני. אני אבא מאוד ילדותי. אני חושב שאחד הדברים שאני טוב בהם הוא להיות אבא, מהסיבה שאני מאוד אוהב את זה".
גדלת בשכונת עוני, וסיפרת שהיחס לאמנות מצד ההורים שלך היה נושא לא פתור אצלך.
"ההורים שלי היו פעם ראשונה בחייהם במוזיאון רק כשאני הצגתי שם. לפני זה הם באו לראות עבודות שלי בגלריה ואבא שלי ניגש אלי ככה בשקט ושאל אותי: 'כמה שילמו לך בשביל לשים את התמונות האלו על הקיר?' הסברתי לו שאני עוד לא יודע, אבל תיכף אנחנו נראה מי מהאנשים קנה את התמונות האלה. אבא שלי הביט בי ושאל: 'מה זאת אומרת קנה, למה קנה?' הסברתי לו שהוא אוהב אמנות, ושהוא מוכן לקנות את התמונות שלי. הצבעתי על אדם שקנה תמונה שלי ב־5,000 דולר. אבא שלי הביט בי ושאל - 'בכמה?' צחקתי ואחרי דקה כבר ראיתי אותו ניגש לאדם הזה ומשוחח איתו. כל הזמן אומרים לי 'תראה כמה קשה אתה עובד', ואני אומר להם שהייתי משלם על מה שאני עושה. אני תמיד זוכר את הסיבה שאני בן יחיד, זה כי להורים שלי לא היה עוד כסף לכלכל עוד ילד אחד".
ועדיין, גם בסרט על הפרויקט שעשית, "האמנות בזבל" עולה השאלה המהותית, והיא העבודה עם אנשים מהשוליים של החברה; בסופו של תהליך אתה עולה על המטוס - והם נשארים בעוני.
"אני חייתי בעוני כזה ואני אומר לך שהייתי רוצה לקבל הזדמנות, ושכל אחד שחווה עוני רוצה לקבל הזדמנות. העבודה עם האנשים בסרט הצליחה, כי אני דובר את שפתם. הבעיה הכי גדולה כשאתה עני, היא שאתה עסוק בהישרדות כלכלית,
וכשאדם עסוק בהישרדות כלכלית, אז המסלול שלו מאוד קבוע. אני טוען שגם לאנשים הללו, במצב הזה, יש אפשרות למצוא לעצמם מסלול שונה. אבל אני יודע שחייבים לתת להם את הכלים הנכונים כדי לבחון את הדברים, ורק אז הם באמת יקבלו פרספקטיבה טובה יותר על החיים".
"אני לא פילנתרופ"
ומוניז אכן נותן את כל הכלים האפשריים. הוא פתח בתי ספר בטנזניה, ביפן וכמובן במכורתו ברזיל, אשר בהם הוא מממן לילדים לימודי אמנות, אבל משלב גם שיעורי מתמטיקה, היסטוריה ושפה נוספת. הוא שגריר של רצון טוב באונסק"ו ובעוד כמה פרויקטים חברתיים ברחבי העולם.
"הבחור שרוצח מישהו בפאבלות הרי חושב שחייו של זה שהוא רצח, חשובים פחות מהחיים שלו עצמו. אבל אילו הרוצח הזה היה פעם אחת שומע מוסיקה קלאסית, הולך לאופרה או קורא ספר, פשוט קורא ספר, הוא היה מבין את העולם הזה הרבה יותר טוב. ההחלטות שלו היו שונות, כי הוא היה קודם כל מבין את המשמעות של העולם שאנחנו חיים בו.
"אתה יודע, היה לי קשה מאוד בתקופה הראשונית בניו יורק. הרי זו לא היתה הסביבה הטבעית שלי, ורק בפעם הראשונה שחזרתי לברזיל כדי לעבוד עם הילדים העניים בסלבדור, התחלתי להבין את הדברים טוב יותר. הבנתי בפעם הראשונה שהשארתי את הילד העני מאחור בברזיל ברגע שנחתי בארה"ב. הייתי חייב לסגור עבורי את העניין הזה. אז במקום להישאר שם שבועיים, נשארתי שם שלושה חודשים, כי זה היה מבחינתי הדבר הכי חזק והכי נכון לעשות".
למי שמביט מבחוץ נראה שבברזיל המצב הולך ומידרדר, ושהבחירות שייערכו השנה קריטיות לעתיד המדינה.
"אני גדלתי בברזיל תחת דיקטטורה צבאית. פחדת להגיד את מה שאתה חושב ובעיתונים כתבו את הדברים שהשליט רצה שיכתבו. לכן אני חושב שעכשיו בוודאי יותר טוב. יש בעיה בברזיל הנמשכת עשרות על גבי עשרות שנים, והיא השחיתות. המוסדות השלטוניים מלאים באנשים רעים, וכשבשלטון יש אנשים רעים, מובן שבחלקים רבים בעם יש אנשים רעים. בגלל זה נוצר מצב שבו או שאתה עני או שאתה עשיר.
"אני תמיד הייתי בצד העני. האמנתי שאין לי בכלל מה לחפש בצד העשיר, ואלו בדיוק הדברים שאני רוצה לשנות. אני, בניגוד לפוליטיקאים, לא עושה זאת ממקום של תלונה, של 'מה לא בסדר'. בחרתי להיות אמן ומשם הכוח שלי לעזור לאוכלוסייה חלשה, ובמיוחד לילדים. עם הנתונים הללו אני פועל. נמאס לי לשמוע את התלונות כל הזמן. לי יש עכשיו את היכולת ואני עוזר. אני לא פילנתרופ ואני לא עוסק בפילנתרופיה. תמיד כשאתה מוציא תמונות למכירה למען נזקקים - הן נמכרות בפחות כסף. אני עושה את מה שאני עושה, כי זו פשוט הרגשה שמספקת אותי. היא גורמת לי להרגיש יותר טוב".
אבל הציפייה מאמן היא לתת איזו הצהרה על החברה ועל הפוליטיקה בעולם.
"וזו טעות מוחלטת. במה הדעה שלי יותר טובה משל הכבאי, מוכר הלחם או המנקה של המוזיאון? להפך, אני חושב שהדעה שלנו היא פחות טובה משל האנשים הללו, כי הרי אנחנו אמנים, חיים על איזה ענן בשמיים, עסוקים בעניינים שלנו ומנותקים מהעולם בסטודיו. פוליטיקאים עסוקים בהעברת מסרים, אני עסוק בהעברת סיטואציות. אבל אני כן חושב שחשוב להגיד: דרך האמנות אנחנו יכולים לחדד נושאים כגון אתיקה, וכן להביט על החברה ולגעת בנקודות העיקריות בה. את התלונות נשאיר לפוליטיקאים".
באחת העבודות המעניינות שלו נראית זברה ענקית במרכז היצירה, ומסביבה עשרות דימויים שכמו לא קשורים אחד לשני, אך יוצרים יחד תמונה מרתקת. "ביני לבין עצמי אני קורא ליצירה הזו 'הפרעת קשב'", מתחיל מוניז להסביר, "כי לדעתי זו בדיוק החברה שאנחנו חיים בה כרגע. אסביר לך למה אני מתכוון - מתי בפעם האחרונה קראת ספר? מתי בפעם האחרונה התעמקת ארוכות בטקסט? אני מדגיש, התעמקת, לא רק סרקת עם העיניים כפי שאנחנו עושים? אני אמן, ואני אומר לך שאני לא זוכר מתי בפעם האחרונה עברתי על ספר תמונות כפי שהייתי עושה פעם. זו ההשפעה של העידן שאנחנו חיים בו, ויש לזה חשיבות אדירה, כי זה מחלחל לכל אחד מאיתנו. כאמן, חשוב לי להראות את הדבר הזה, כי בעוד כמה שנים, כשישאלו איך היינו ואיך הדברים נראו כאן, התמונה הזו תייצג נאמנה את המקום שממנו יצרתי".
זבל כחומר גלם. מיצירותיו של מוניז
קשה להפריז בחשיבות של מוניז לאמנות העכשווית, אך כמו כל יוצר עכשווי הוא ממהר להעלות את התמונות מהפתיחה בתל אביב לאינסטגרם, ולא מפסיק לעדכן. הוא עובד על עשרה פרויקטים במקביל, כולם לעתיד הקרוב. המרכזי מכולם הוא יצירה ענקית שקשורה באלבום המשפחתי.
הסיבה שבחר באלבום המשפחתי, לדבריו, "קשורה לכך שאנחנו מאבדים אחיזה עם המציאות שלנו. זה בא לידי ביטוי לדוגמה בשימוש בנייר. פעם לנייר היתה כזו חשיבות לצלם, ועכשיו הוא בדרך להיעלם מעולמו של הצלם. האלבום המשפחתי שלנו הוא דוגמה מצוינת. לכל אחד יש את המסלול הקבוע באלבום, נכון? הלידה, חגים, ההליכה לצבא שמשותפת לישראל ולברזיל, החתונה, הלידה של הילד, ומתישהו אצל כולם זה נעצר, אצל כל אחד בנקודה אחרת".
מוניז אסף עד עכשיו אלפי תמונות מאלבומים משפחתיים מכל רחבי העולם. "אני רוכש אותם מכל מקום ובמיוחד ב־eBay", הוא מספר, "ואני מנסה ליצור מתוך זה דבר שישמר את התחושה הזו שעוד אפשר להחזיק משהו ביד, שיש עוד משהו מוחשי בעולם הזה".
פתאום הוא נזכר: "זה כמו שסבתא שלי תמיד הדביקה את הכוסות אצלנו בבית ושמרה עליהן מודבקות למרות שבחלקן לא באמת השתמשנו. אחרי זמן מה הבנתי שהסיבה שהיא שומרת על הכוסות היא כי הדם של המשפחה עובר דרכן; זו הדרך שלה לשמור על הזיכרונות. אז כנראה זה המקום שממנו אני מגיע ליצירה הזו ולעיסוק שלי באמנות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו