פני פחות משנה עמדה שחר פאר בפני פרישה מטניס. היא כבר תיכננה את מסיבת העיתונאים שתכנס, שבה תשחרר את ההודעה הדרמטית. המכות חבטו בה מכל כיוון: ההפסדים נעשו תכופים, היא צנחה בדירוג, הפציעות הכבידו, וגם הבדידות הגדולה והחודשים הארוכים והמשמימים בחו"ל הכריעו אותה. היא הרימה ידיים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"הרגשתי שדי, אני לא מסוגלת יותר. לא רוצה לסבול, לא רוצה לבכות כל הזמן, למה זה מגיע לי? נמאס לי. לא הצלחתי, הייתי עצבנית אש במשחקים. הייתי מובילה, ואז פתאום מפסידה. הרגשתי שאני פשוט לא מאושרת. ההורים שלי ידעו על זה. כל הקרובים אלי ידעו.
"רק לפני שלוש שנים הייתי במקום ה־11 בעולם, במרחק ניצחון אחד מהטופ 10, ואז נפלתי עד למקום ה־178. אתה יודע מה זה להתחיל הכל מאפס? כל הירידה הזאת, כל הקשיים צפו לי בראש. בסוף, אחרי שלקחתי טורניר בסין, הסוכן שלי עמית נאור בא ואמר לי: 'שחר, את תפרשי מבחירה, לא בגלל שהדירוג שלך מאלץ אותך לפרוש. את נכנסת עכשיו שוב ל־100 הראשונות, ומכאן צומחת ומצליחה'".
אז פאר לא פרשה. היא חזרה למאייה הפותחת, והיום היא מדורגת במקום ה־88 בעולם, ונמצאת במקום אחר. "הבנתי שהחיים הם לא רק ניצחון והפסד, אלא הרבה מעבר".
בשנה האחרונה היא עוברת טיפול פסיכולוגי משמעותי, ששינה את ההסתכלות שלה על החיים ואת הדימוי העצמי, ומעל לכל, העניק לה משמעות ואושר. שינוי שהיא חווה בכל רגע ורגע.
"אני במקום אחר בחיים שלי. גם כשהייתי בשיא הקריירה שלי, כשלא הפסקתי לנצח והדהמתי את כולם וכתבו עלי כמה שאני נהדרת, לא הייתי מאושרת. לא נהניתי מהטניס. הייתי סגורה, הייתי רובוט. מה הגדיר אותי אז כבן אדם בעיני עצמי? ניצחון והפסד. ניצחון - ואני טובה ונהדרת, הפסד - ואני גרועה ושלילית. ככה התנהלתי, ככה הרגשתי. חסרת סבלנות לעצמי, לסביבה. לא נחמדה.
"כל הזמן התעסקתי במה יגידו עלי. מה יכתבו. מה התקשורת תעשה ממני. זה היה משגע אותי, גם תוך כדי משחק. מטריף לי את הראש. 'מה שחר עשתה, איך היא הגישה, איך היא שיחקה'. הרגשתי שמדינה שלמה עוקבת אחרי כל תנועה שלי. לפעמים הרגשתי שאני מאכזבת חצי מדינה".
לא הצלחת ליהנות מהתהילה, מהשיאים ששברת?
"כל הזמן שאלו אותי על הטופ 10. רק על זה דיברו. היתה אובססיה לזה, מהקהל והתקשורת. אתה יודע מה? אתמול התאמנתי, ופתאום זה שוב העסיק אותי. ואז חשבתי לעצמי: כשיהיו לי ילדים, ואספר להם על הקריירה שלי, זה ישנה משהו אם אספר להם שהייתי במקום העשירי או ה־11 בעולם?"
אבל גם לך זה היה חשוב, לא רק לתקשורת ולציבור.
"ברור שרציתי לכבוש את הפסגות הכי גבוהות בטניס, אבל בכלל לא שאפתי להיות במקום העשירי בעולם, אלא רק להגיע למקום ה־14. למה? כי אנה סמאשנובה הגיעה בשיאה למקום ה־15, ואני רציתי להיות הישראלית הכי טובה אי פעם. את זה השגתי.
"התחרותיות לא נעלמה ממני, גם היום יש לי שאיפות, ולפעמים אני עוד חולמת שבכל זאת אלך ואשתפר ואכנס לרצף ניצחונות טוב, אתקדם, ואולי אגיע בכל זאת לעשירייה הראשונה. אולי בכלל יקרה נס ספורטיבי אדיר ואזכה בגרנד סלאם. אבל אני מתייחסת אחרת לגמרי לחיים שלי. פשוט טוב לי. רגע לפני משחק אני מסמסת לפעמים לפסיכולוג שלי, עמוס מיתר, שאני שמחה ומאושרת. זה משהו חדש בשבילי. וזה כל כך טוב".
קצת עצוב שדווקא בשיאך לא היית מאושרת.
"לפעמים אני חושבת שהטניס והראש שלי לא הסתדרו יחד. כשהייתי מצוינת בטניס, הראש שלי היה במקום פחות טוב. עכשיו, כשהטניס שלי פחות טוב, הראש והבגרות האישית שלי במקום נהדר. אני מאוד מקווה שזה יבשיל כך ששניהם יהיו באותו מקום".
לא נרדמת אחרי הפסד
שחר פאר (26) מעולם לא היתה השחקנית הכי גבוהה, הכי מהירה או הכי אתלטית, והחבטות שלה מעולם לא היו חזקות במיוחד. אבל זה לא הפריע לה להפוך לטניסאית המצליחה ביותר בישראל. שיחת הטלפון, שבה התבשרה כי תדליק משואה בערב יום העצמאות, תפסה אותה במיאמי, רגע אחרי ניצחון במשחק מוקדמות בטורניר המקומי.
"בכיתי מרוב אושר", היא אומרת בראיון מיוחד ל"שישבת". "רעדתי. זה הרגע הגדול בחיי. זה מוכיח לי עד כמה ההערכה כלפיי גדולה בישראל, איזו השפעה חיובית יש לי על אנשים, איזו קריירה ספורטיבית מוצלחת עשיתי".
היום היא כבר לא אותה ילדה־נערה שהדהימה את עולם הטניס. "אומרים שאני פחות טובה? זאת הביקורת עלי? זה כנראה נכון. אני כבר לא ברמה שהייתי, אני כבר לא מנצחת את כל הבנות הכי טובות, כמו שניצחתי בעבר. פעם לא היה דבר כזה שלא אגיע לסיבוב שלישי לפחות בגרנד סלאם. אבל המשמעות שאני נותנת לכל מילה שאומרים עלי מקבלת היום משמעות אחרת. אני לא קוראת מה שכותבים עלי. אני אישה הרבה יותר שלמה, אני אוהבת את עצמי הרבה יותר, מקבלת את עצמי.
"רוג'ר פדרר אמר פעם בראיון, 'אני אוהב את הטניס'. קראתי את זה וחשבתי, אני לא אוהבת טניס! הייתי בטירוף על המשחק הזה, עבדתי קשה, אבל לא אהבתי אותו. התאמנתי כמו משוגעת, לא ידעתי מה זה יום חופש, לא ידעתי מה זה להעניק לעצמי טיפת נשימה בחיים. רק טניס, טניס, טניס.
"היום אני מרשה לעצמי לנשום. אני מבינה שזה מגיע לי. דווקא עכשיו, כשאני לא בשיאי, אני יותר אוהבת את הטניס. אומרת תודה, ומרגישה שזכיתי. זכיתי שתהיה לי קריירה כזאת מדהימה ומעשירה. היום יותר חשובים לי הבריאות הנפשית שלי והאושר שלי. ואת זה יש לי עכשיו במנות לא קטנות. היום אני לא רק טניסאית, אלא יותר צוחקת וזורמת וקלילה".
את השיחה הראשונה קיימנו לפני שבועיים, אחרי הפסד צורב לקנדית שרון פישמן בטורניר אינדיאן וולס. זה היה ערב מתסכל במיוחד: שחר הרגישה שהיא בדרך הנכונה, שהנה, הטניס הטוב שלה כבר ממש כאן, ובעוד רגע יבוא שטף הניצחונות, ואחריו הביטחון העצמי וההנאה המחודשת. אבל אז קרה לה משהו שהיא לא מצליחה להסביר.
"שיחקתי כל כך הרבה משחקים בקריירה שלי. ניצחתי והפסדתי, היו משחקים כאלה ואחרים. עד עכשיו אני לא מבינה מה קרה במשחק הזה. הכנתי את עצמי מצוין, שיחקתי טוב, ניצחתי במערכה הראשונה והפסדתי בשנייה, ובמערכה השלישית והמכרעת הובלתי כבר 1:4, אבל פתאום איבדתי את זה. איבדתי לגמרי את הריכוז ואת הקצב.
"בחיים לא חוויתי דבר כזה. דיברתי עם עצמי, עודדתי את עצמי, ולא הפסקתי להחטיא. פשוט לא הצלחתי להחזיר את הכדור כמו שצריך.
"כשהמשחק נגמר והפסדתי, ירדתי לחדר ההלבשה ובכיתי. בכיתי המון. אני בתקופה טובה, מרגישה שהטניס שלי מאוד משתפר, וזאת היתה כאפה בפרצוף.
"זה היה מתסכל כל כך. היה לי לילה לבן. רוב הזמן אני בחו"ל, בערך תשעה חודשים בשנה, ואני תמיד מכינה לי ספרים לנסיעות הארוכות האלה, כדי לקרוא במקום להשתגע ממחשבות על המשחק. אז באותו טורניר היה לי את הספר 'הסתערות' של מאיה בנקס, ולא עזבתי אותו כל הלילה. קראתי איזה 180 עמודים, עד שסיימתי אותו".
לא מעט צעירים בני גילך דווקא היו שמחים לטייל בכל העולם.
"זה כבר לא מרגש אותי. מה מרגש בלטוס כל הזמן, להיות בג'ט־לג, להיות במקסיקו, לטוס לארה"ב, ואחר כך לטוס בתוך ארה"ב, וחוזר חלילה? ואל תשכח שיש הפסדים לפעמים, וזאת לא ההרגשה הכי מדהימה".
איך נראה סדר היום בחו"ל?
"אני קמה בדרך כלל בשמונה בבוקר, אוכלת משהו קטן במלון, ואם אין משחק באותו יום יוצאת לאימון ראשון. אחר כך אוכלת צהריים, עושה עוד אימון, לפעמים בחדר כושר, יוצאת לריצה, ובערב אני כבר עייפה מאוד וחוזרת לחדר".
הבדידות קשה?
"אני לא מרגישה בדידות גדולה, אבל ברור שזה לא קל. אני מדברת לא מעט עם המשפחה ועם החברים בסקייפ. אמרתי לך, הגעתי למצב שהייתי מאוד עצובה מהחיים האלה".
לפתע היא משתתקת, ואז מפטירה במעט ביישנות: "מי יודע, אולי יבוא נסיך כזה מהאגדות וייקח אותי?"
כן, היא כמהה מאוד לאהבה. "לצערי אין לי כרגע אהבה בחיי. נפרדתי מהחבר האחרון שלי לפני חצי שנה. זה מאוד חשוב לי העניין הזה של חבר, אהבה, קשר זוגי. בגלל כל התהליך המנטלי העמוק שאני עוברת, אני מרגישה שאני בשלה עכשיו לאהבה אמיתית. ברגע שאני מצליחה ככה לאהוב את עצמי, אני מאמינה שאוכל להעניק את זה גם לאיש אחר. מסקרן אותי מתי זה יגיע".
הנסיעות התכופות לחו"ל פגמו בקשרים הזוגיים שהיו לך?
"הצלחתי לקיים קשרים של כמה חודשים גם כשהייתי בחו"ל. יש היום סקייפ ואינטרנט וטלפונים, ולפעמים אפילו היה בזה סוג של יתרון וחופש. אבל עובדה שעדיין לא מצאתי את האחד שלי.
"אני יודעת שלפעמים יש לגברים רתיעה ממני. בעבר חשבתי שמשהו לא בסדר איתי, אבל היום אני חושבת שאולי זה בגלל שאני מפורסמת. אני לא אישה מפחידה, אני הרבה יותר נחמדה מבעבר. אפילו יותר רגועה. אני נותנת מעצמי מכל הלב למי שאני אוהבת. אני גם ביישנית לפעמים".
שחר פאר, שזכתה בכל כך הרבה תארים ופרסים, ביישנית?
"זה שזכיתי בטורניר לא מחסן או מחשל אותי. לפני פגישות ראשונות יש לי פרפרים בבטן. זה מגרש אחר, וגם בו אני מאוד רוצה להצליח, להקים משפחה ולהיות מאושרת".
"היו סוקלים אותי כאן"
פאר משחקת בסבב הטניסאיות הבוגרות מאז גיל 17. היא זכתה בשישה טורנירים, הגיעה לשמינית הגמר בווימבלדון ולרבע הגמר באליפות ארה"ב הפתוחה ובאליפות אוסטרליה הפתוחה. במהלך הקריירה גרפה פרסים בסך כולל של כ־4.8 מיליון דולר - לא רע לצעירה ישראלית באמצע שנות העשרים לחייה.
"כסף זה לא הכל בחיים", היא מכריזה. "ברור שיש לי יותר מלנשים אחרות בגילי, אבל אל תשכח שמהסכומים האלה יורד מס, ושאני מוציאה הרבה מאוד כסף על השהות שלי בחו"ל, על מאמנים, על ציוד. בשנים האחרונות אני בכלל לא מרוויחה, ואם אני מסיימת בלי הפסד כספי, זה טוב.
"האמת היא שאף פעם לא שיחקתי טניס בשביל הכסף. אני באה מבית שלא היתה בו מצוקה כלכלית, ברוך השם, וזה לא מה שמעסיק אותי".
שחר משחקת טניס מגיל שש וחצי, אחרי שאמה, עליזה, לקחה אותה במושב האחורי של המכונית המשפחתית לאימונים של אחיה הגדולים שלומי (היום בן 34) ושני (31). היא ראתה אותם חובטים בכדור - והתאהבה. "הייתי ילדה היפראקטיבית. בבית קראו לי יאסר. אבא שלי דוביק אמר שהייתי ממש מחבלת קטנה", היא צוחקת.
בגיל שבע היא כבר סומנה כעילוי וקיבלה אישור מיוחד מאיגוד הטניס לשחק בתחרויות ארציות. "ניצחתי, הצלחתי והתקדמתי יפה, וזה הפך לדבר המרכזי בחיים שלי. כשהתבגרתי התחלתי לצאת לטורנירים בחו"ל, ואבא נלחם במשרד החינוך כדי להשיג לי תוכנית מיוחדת לבחינות הבגרות, כך שאוכל לעבור אותן בזמנים שלי. הצלחתי לעשות בגרות מלאה, וזה היה הישג גדול".
היו לך חיי חברה?
"השתדלתי מאוד לא להחמיץ את חיי החברה. הדבר היחיד שהפסדתי היה הנסיעה לפולין בתיכון. עד היום יש לי חברות מאוד טובות משנות העשרה שלי, והקשר איתן חשוב לי. לא ניתקתי את עצמי חברתית, למרות שהיו מצבים שהלכתי לישון מוקדם והייתי צריכה להקדיש את עצמי לטניס".
בגיל 14 כבר שיחקה בנבחרת ישראל. ב־2007 הובילה את הנבחרת להישג השיא בתולדותיה - ההגעה לבית העליון בגביע הפדרציה, שבו משחקות שמונה הנבחרות הטובות בעולם. כשאני אומר לה שלעיתים נשמעת ביקורת על כך שהיא דאגה לקריירה האישית שלה ופחות לנבחרת, היא נדרכת.
"זה מאוד מוזר לי. הגעתי לכל המשחקים של הנבחרת, אין לזה אח ורע בעולם. שום טניסאית או טניסאי ממדינה אחרת לא שיחקו בנבחרת כמו שאני שיחקתי ונתתי מעצמי. ואוי ואבוי לי אם לא הייתי מתייצבת למשחק אחד, אחד! הרי היו סוקלים אותי כאן. הובלתי את הנבחרת עם סמאשנובה, עם ציפי אובזילר ועם יוליה גלושקו. היו לנו הרבה הצלחות. הנבחרת מאוד חשובה לי, זו גאווה עצומה בשבילי לייצג את ישראל, ומי שאומר עלי משהו רע בעניין הזה לא יודע על מה הוא מדבר".
בשנה שעברה היה שלב שגלושקו עקפה אותך בדירוג ונישלה אותך ממעמד הטניסאית הבכירה בישראל.
"לא אשקר לך, הציק לי שהיא עברה אותי ושאמרו שהיא הטניסאית הבכירה בישראל. זה עיצבן אותי. אבל מעצבן אותי גם שטניסאית אחרת בעולם עוקפת אותי. יוליה שחקנית טובה, והיחסים בינינו טובים למדי, למרות שאנחנו לא חברות נפש, כמו אלו שיש לי מימי בית הספר".
היא יותר טובה ממך?
"מבחינת ההישגים, עשיתי יותר ממנה עד היום. זה שהיא הצליחה והתקדמה לא יכול לקחת ממני את ההצלחה האישית הגדולה שלי. זה רק דירבן אותי לעבוד יותר קשה".
מה מחכה לטניס הישראלי? לא נראה שיש באופק שחר פאר חדשה.
"אין ספק שהטניס שלנו בירידה כבר הרבה שנים. מאוד עצוב שלא מגיעים שחקנים צעירים מלמטה וכובשים עוד פסגות. אני לא יודעת להסביר למה זה קורה. יש את מרכז הטניס ויש את איגוד הטניס, וזה שהם לא משלבים ידיים לא תורם להצלחת הטניס בארץ. צריך לאחד כוחות, לעשות מאמץ מרוכז ולרכז במקום אחד את הכישרונות הצעירים, לתת להם את המאמנים ואת התנאים הכי טובים. רק אז נחזור להצליח".
והיא בכלל רצתה למלצר
לפני כחצי שנה היא קנתה דירה בתל אביב. הוריה עזבו את הבית המשפחתי במכבים ועברו לגור בדירה שמעליה. מכונית אין לה, כי בלאו הכי היא לא בארץ 75 אחוזים מהזמן. "עד עכשיו גרתי בבית של ההורים, וזאת הפעם הראשונה שאני גרה בדירה משלי, שאני משלמת ארנונה וחשמל וחשבונות", היא צוחקת, "ממש ילדה גדולה".
עוצרים אותך אנשים ברחוב?
"כל הזמן. ברחוב, בסוּפר. באים אנשים ושואלים, 'רגע, אני מכיר אותך. אבל מאיפה? מבית הספר? מהתיכון?' אני תמיד צוחקת ומסבירה בנימוס שאני שחר פאר, וכנראה הם מכירים ומזהים אותי מהטניס".
זה מטריד, מפריע?
"זה לא מפריע לי שמזהים אותי, לפעמים זה נחמד. אבל לא תראה אותי בצילומי פפראצי. אני לא אלך לשבת שעות בים רק כדי שיתפסו אותי שם צלמים ואככב בטורי הרכילות".
יש לה תזונאית צמודה, וזה חשוב לה, כי היא אוהבת לאכול. ולאכול טוב. "בכל מקום שאני נמצאת בו אני מתה על מסעדות טובות. אוכל גורמה, אוכל מפנק, אוכל שעושה לי טוב. גם בישראל יש מסעדות נהדרות".
אוכל טוב עדיף בעינייך על בגדים שווים?
"לא מעניין אותי לקנות בגדים של מותגים שווים. תן לי להוציא את הכסף שלי רק על אוכל טוב. בכלל, יש לי עניין עם האוכל. אני אוהבת מאוד לאפות. אתה יודע מה הייתי הכי רוצה לעשות? להיות מלצרית".
מלצרית?!
"אני מתה שתהיה לי מסעדה טובה אחרי הפרישה שלי מטניס. בסוף גם זה יגיע. וכן, אני גם אמלצר שם. אני לא יודעת מתי זה יקרה, אבל ברור לי שלא אשחק טניס כל חיי".
שחר קשורה מאוד למשפחה שלה. בצעירותה, אמה נסעה איתה כמעט לכל התחרויות. אביה ואחיה שלומי מעורבים מאוד בקריירה שלה, והיא מאוד קרובה גם לאחותה שני.
"המשפחה שלי מלווה אותי בכל צעד, תומכת בי הכי חזק שאפשר. כשאני לא נמצאת בארץ תקופות ארוכות, אני מתגעגעת אליהם נורא. לעולם לא אשכח איך אבא שלי היה איתי בדובאי, כששיחקתי שם. זאת היתה הפעם היחידה שפחדתי בטורניר טניס. הצמידו לי שומרי ראש אמיתיים, והיה קטע שאכלנו במסעדה ופתאום המאבטחים יצאו ונכנסו והיו בלחץ, כי חשבו ששמעו משהו בחוץ".
אבל יום שני השבוע היה, לדבריה, היום המאושר בחייה. "אתה לא יודע כמה זה מרגש שאני מדליקה משואה. זו פיסגה נפלאה עבורי. זאת היתה הפעם הרביעית בחיי שבכיתי מאושר".
מתי היו הפעמים הקודמות?
"הראשונה היתה כשניצחתי את המשחק הראשון שלי בדובאי. השנייה היתה כשאח שלי התחתן, בחופה שלו. השלישית היתה בחופה של אחותי.
"קשה לי להסביר במילים את התחושה הזאת. זה פשוט לא נקלט! אין לי ספק שיהיה לי במה להתגאות כל חיי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו