בלי תפאורה, בלי תלבושות, בלי העמדה, בלי כוריאוגרפיה. השחקנים, חלקם מוכרים מאוד, יושבים על הבמה ומקריאים טקסטים. זה מה שקורה בכל שנה בצוותא במסגרת פסטיבל "צו קריאה" - פסטיבל שמטרתו לקדם מחזאות ישראלית מקורית ובמסגרתו מוצגים מחזות חדשים ומקוריים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מחר ייפתח הפסטיבל התשיעי במספר, שיימשך עד מוצ"ש. הפעם מתחרים ביניהם שישה מחזות מקוריים, שנבחרו מתוך 60 שהוגשו לפסטיבל. המחזה שיזכה במקום הראשון יקבל 15 אלף שקלים - מענק שנועד לפיתוח המחזה ליצירה בימתית שתעלה על בימת צוותא. המחזות שיתחרו השנה על הפרס הם: "מת על החיים" מאת רוני נוימן־מחזאי ובבימויה של אלינור אגם בן־דוד; "איוב 2020" מאת בונה תירוש ובבימוי דניס שמיע; "תקווה טרגדיה" מאת נועה שכטר ובבימויה; "הקשבה נעימה" מאת ערן טובול ובבימוי יובל לירון; "שיפרלה לא גרה פה" מאת דבי כץ ובבימוי נועה בוקר; "אישתו" מאת עידן שוורץ, שירי אלירז ואביב פינס. השחקנים שישתתפו בהקראה של המחזות השונים: גילת אנקורי, תחייה דנון, יוסי מרשק, רון שחר, ריקי בליך ולירית בלבן.
היוזם של הפסטיבל ומנהלו האמנותי הוא אורן דולפין. "זה התחיל מרעיון, שלא אני המצאתי, של קריאה מבוימת", מספר דולפין, "כשמתחילים לעבוד על מחזה בחדר חזרות, בשלבים הראשונים יושבים השחקנים ומקריאים את המחזה מתוך הדף עצמו. במציאות הישראלית, אם אתה רוצה לעשות פסטיבל, לקחת שישה מחזות ולהעלות אותם בהפקה מלאה - זה מאוד מסובך. זה דורש המון כסף. אז החלטנו לעשות פסטיבל קריאה מבוימת.
"לצופים זו חוויה אחרת לגמרי. מצד אחד הקהל לא רואה הפקה ממש, אבל מצד שני זה נותן מעין הצצה לתהליך היצירה. המטרה של הפסטיבל היא לגלות כמה שיותר יוצרים ולתת להם דחיפה לצאת החוצה".
הצלחת לגייס שחקנים מוכרים להשתתף בפסטיבל. קל לשכנע אותם?
"זו עבודה של בערך חודש מבחינת חזרות, כך שבאופן יחסי זה לא דורש הרבה, ואני יכול לומר שההיענות היא גבוהה. לא נדרש מהם ללמוד טקסט בעל פה, ומבחינת התחייבות אין פה חודשים אינטנסיביים של חזרות".
המטרה היא שלפחות חלק מהמחזות יגיעו לבמה כהפקה מלאה?
"כן. עד היום, בשנים שעברו, לפחות שני מחזות - ולפעמים שלושה - הגיעו לבמות. בימים אלה מוצגת בבימרתף ההצגה 'היריקה' - מחזה של גדעון רייכר שהוא כתב אותו לפסטיבל. זו לגמרי השאיפה".
יש היענות של הקהל לאירוע הזה? מגיעים לצפות גם כאלה שאינם מתחום התיאטרון?
"דווקא הקהל מאוד מגוון. לרוב, מי שחווה את החוויה הזו פעם אחת - חוזר שוב. זו חוויה שהיא קצת כמו של האזנה לתסכית רדיו, שהיתה נפוצה פעם. זה לוקח אותך למסע מסוים, ולפעמים הוא יותר מעניין מהצגה ממש. זו לא חוויה מעייפת. לא נתקלתי אף פעם במישהו שהיה לו משעמם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו