הוא נינוח ולעולם לא ירדוף אחר אוטובוס חולף, מצידו שהאוטובוס ירדוף אחריו.
היא לחוצה, כל היום רצה. גם אחרי אוטובוסים.
הוא לעולם לא יחל בוויכוח ביוזמתו - למה לו, בעצם?
היא מתווכחת בלי הפסקה.
הוא שלו ורגוע, מתנהל על מי מנוחות.
היא מתרגשת מכל דבר שרק אפשר.
הוא פסימי, רואה תמיד שחורות.
היא זו שמשתדלת להסתכל על העולם דרך משקפיים ורודים.
הוא למד אנגלית שוטפת כהרף עין, בלי שכף רגלו דרכה בשיעור אנגלית אחד.
היא לא הצליחה עד היום ללמוד לדבר עברית כמו שצריך, למרות ששהתה קצת באולפן.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
הוא יעקב ויצמן, בעוד חודש בדיוק יחגוג 90 ("אבל אני בן 90 צעיר, כי יש גם בן 90 זקן, זה לא המקרה שלי"). היא נעמי, שחגגה בנובמבר 88, ועדיין, כשהיא מסתכלת על יעקב, מנצנץ בעיניה זיק אוהב. חתונת היהלום כבר מאחוריהם, ועדיין הם מחזיקים ידיים כשהם מתהלכים זה לצד זה, קרובים מאוד בגופם, מייצרים קצב צעידה הרמוני ושלם, ככה כבר 62 שנים, מהרגע שהכירו.
יוצא לי לראות את הזוגות הללו לעיתים רחוקות, כאילו גם הסוג הזה של האהבה כבר נכחד מהעולם. זוגות שחצו את שנות השמונים לחייהם ועדיין מתהלכים שלובי זרוע או מחזיקי ידיים, ואי אפשר להסיר מהם את המבט, ולרגע אופטימי במיוחד הם צובעים את העולם בלבבות ורודים. השילוב של צעדיהם האיטיים, הקמטים החרושים בפניהם, הגו הקמור וכפות הידיים משורגות הוורידים, השלובות זו בזו, מרפרפות לי את הלב תמיד, מערבלות התרגשות עם עקצוצים קטנים של אכזבה וכישלון פרטיים, וכמיהה לדבר האמיתי. ליחד כזה, שמוכיח שהנה, זה קיים, וזה ייתכן וזה אפשרי.
כשהויצמנים הזמינו אותי לשבת איתם על קפה (פילטר אמריקני, "לא התרגלנו לקפה של הארץ") ועוגת תפוזים בדירתם היוקרתית בקומפלקס "אחוזת בית" ברעננה, התחשק לי לרגע, רק לרגע, להפסיק לרוץ ולהיות בת 90 נאהבת. בי נשבעתי שלא אשאל אותם לפשר הסוד שלהם. הייתי נחושה לגלות את העניין הזה בעצמי: לזהות את הדבק הנדיר שמדביק אותם יחד כל כך הרבה שנים ברשת ביטחון איתנה ואוהבת.
הם לעולם ייכנסו יחד לחדר האוכל. לעולם לא יקדים אחד מהם את האחר ויותיר אותו משתרך מאחור. לעולם ילכו יד ביד, ולא משנה לאן. כבר קרה לא פעם ששאלו את יעקב: "תגיד, זו אשתך השנייה?" והוא הקפיד לענות לכולם בקריצה המאפיינת אותו: "השלישית. השלישית".
בגיל 90 יעקב עדיין מקפיץ כדור פינג פונג מעל ומתחת רגליו, מקפיד לשחק פינג פונג פעם בשבוע. הפינג פונג החליף את משחק הטניס, שבו הצטיין; עד שנאלץ לפרוש מהטניס, לפני שנתיים, שיחק בכל שבוע, ו"כן, נעמי הצטרפה אלי לעיתים, היתה לה יופי של מכת הגשה, רק שהיא לא כל כך ידעה מה לעשות עם הכדורים שחזרו אליה".
בעברית המליצית השגורה בפיו הוא מסביר את יכולותיו הווירטואוזיות בהקפצת הכדור: "שני דברים על האדם לעשות כדי לשמור על עצמו כל כך הרבה שנים במצב טוב. עליו לשמור על גמישות הגוף, ועליו לשמור על גמישות המוח. התעמלות והרבה ספורט ידאגו לגמישות הגוף, משחק שחמט וקריאת הרבה ספרי מתמטיקה ידאגו לגמישות המוח". מגיל 20, הוא מספר בגאווה, לא העלה גרם אחד במשקלו, כי הוא דוגל באיכות ולא בכמות.
"יש לי שלוש אהבות מרכזיות בחיי: טניס, ארוחות גורמה, ונעמי. נעמי היא ללא ספק בראש הסולם".
והוא לא מפסיק להצחיק אותה, את האישה שלו. הם כל הזמן צוחקים יחד. למרות שנדמה שהיא כבר יודעת לדקלם את כל הסיפורים שלו ומכירה את כל הפאנצ'ליינים שיגיעו בסוף, היא עדיין צוחקת כשיעקב מספר על החברים שלהם, שאחרי 50 שנה של נישואים החליטו להתגרש. "אז הייתי חייב לשאול את הגבר, נו, 50 שנה סבלת, לא יכולת למשוך עוד קצת?" או כשהוא מספר ש"במקרה שלנו מצא מין את מינו. היא נעמי, והיא נעימה לי עד מאוד, ואני יעקב - כל השנים הללו אני עוקב אחריה ללא הפסקה".
בדצמבר 1951 באה נעמי, אז נעמי שוורץ, יהודייה אמריקנית בת 26, לביקור בישראל עם אביה. הם התגוררו בברוקלין, והיא מעולם לא היתה כאן. באו באונייה לשלושה חודשים, והשתכנו בביתו של קרוב משפחה ברחוב בוגרשוב התל־אביבי.
בוקר גשום אחד התדפקו על דלת הדירה שני גברים. האחד היה מכר של אביה, השני היה יעקב ויצמן בכבודו ובעצמו, גבר חסון ונאה בן 28. רק אחר כך התברר לה שהביקור היה מיועד מטרה: יעקב בא מראש כדי להכירה. היא ידעה כמה מילים ספורות בעברית; הוא, שעלה לארץ מרומניה בגיל 21, ידע כמה מילים בודדות באנגלית. היא נחרדה לשמע מוצאו.
"שמעתי דברים נוראים על הרומנים. מה לא אמרו עליהם? שהם גנבים, שהם שקרנים, שאסור לבטוח בהם. ואני קצת חששתי מהעניין".
יעקב הציע לה לרדת לטייל, והם טיילו בתל אביב של שנות החמישים, שהיתה תוססת והרבה פחות צפופה. "הלכנו לכיוון קפה 'נגה'", היא נזכרת בחיוך, לא מורידה מיעקב את העיניים, "והיינו צריכים לשלם דמי כניסה, כי היו שם כנרים שניגנו. הוא מישש את הכיס האחורי ואמר: 'שכחתי את הארנק בבית, את מוכנה לשלם ואחזיר לך מאוחר יותר?'
"אמרתי לעצמי: הנה, רומני. ידעתי. היה לי כסף בתיק, אבל מה נראה לך? שאני אשלם? אמרתי לו שאין עלי כסף. מה בדיוק הוא חשב לעצמו, האדון הצעיר?"
אבל יעקב, נינוח ושלו, הציע לה שיחזרו לדירתו כדי לקחת את הארנק. הוא עבד אז כבנקאי בסניף המרכזי של בנק לאומי, והתגורר ברחוב שלמה המלך. הם צעדו עד לדירה שלו, והוא עלה לקחת את הארנק, בזמן שהיא חיכתה לו למטה, והם חזרו לשבת בקפה "נגה", להאזין לכנרים ולשתות קפה, "ובאמת היה לנו מאוד נחמד יחד".
"הוא תמיד היה שם בשבילי"
בימים ובשבועות שבאו אחר כך המשיך לחזר אחריה, עם זרי פרחים ומיני הפתעות ובהן טיול עם רכב ועם נהג צמוד, והיא הרגישה איך היא הולכת ומתאהבת בו, בגבר נעים ההליכות. היא הזהירה אותו שהיא לא יודעת לבשל, והוא אמר לה שהוא רוצה רק שני ילדים, למרות שהיא חלמה על ארבעה.
באוקטובר 1952 התחתנו. הימים היו ימי צנע, ומי שהתחתן קיבל אישור מיוחד לקבל אקסטרה, מנת דגים לסעודת החתונה. נעמי זוכרת עד היום איך יעקב הביא הביתה כמות גדולה של דגים חיים, והוא זה שנאלץ להרוג אותם לפני הבישול.
"היתה לנו חתונה בסדר, לא אלגנטית, באולם ברחוב שינקין. היום, כמובן, הייתי עושה את זה אחרת".
יעקב ונעמי ביום חתונתם. "היתה לנו חתונה בסדר, לא אלגנטית". צילום מהאלבום הפרטי
שמלת הכלה שלה, שנקנתה בחנות המיתולוגית "אנגלנדר", שמורה אצלה עד היום, רק "חבל שאין סיכוי שהיא תעלה עלי", היא מחייכת. ועדיין, היא אישה מטופחת, עונדת תכשיטים ואוהבת להתחדש בבגדים חדשים, "לא כמו יעקב - מבחינתו אין בעיה ללבוש אותו בגד מאה שנה. מזל שאני זאת שאחראית על הארון שלו".
טבעת החתונה המקורית עדיין על אצבעו של יעקב, כבר 61 שנה, נעמי הספיקה לאבד את שלה פעמיים ולהתחדש בטבעות אחרות.
אחרי שנישאו, החליטו להישאר בישראל. נעמי מצאה עבודה במעבדה, והם עברו לגור בדירה שכורה ביד אליהו. כעבור שנה נולדה עידית, בתם הבכורה, שהיא היום בת 60, ושלוש שנים אחר כך, בתום הריון קשה, נולדו להם תאומים, יצחק ומנחם (57), שמתגוררים בארה"ב.
יעקב למד מהר מאוד לדבר אנגלית. נעמי ניסתה ללמוד עברית באולפן. מהרגע הראשון הם הקפידו להיות כל הזמן יחד ולתמוך זה בזה. "גם לא היתה לנו ברירה", היא מסבירה. "אני התייתמתי מאם בגיל 11, וכל משפחתי היתה בברוקלין. יעקב עלה ארצה כניצול שואה. הוא איבד שם את כל משפחתו פרט לאחיו הבכור, ולא היה מי שיעזור לנו ויתמוך. היינו זוג צעיר עם שלושה ילדים, והיינו חייבים להיות שם אחד בשביל השני, ואגב, מהר מאוד למדתי לבשל".
ב־1958 חזרו לברוקלין, להיות קרובים לאביה ולאחיה של נעמי. הם מספרים שלא היה קל שם, "מתברר שהמרצפות בניו יורק לא מצופות זהב כמו שחושבים". את יעקב לא רצו לקבל לעבודה בבנק, בגלל המבטא הרומני הכבד, ולבסוף הוא מצא עבודה במחלקת הכספים של חברה גדולה. 34 שנים באותו מקום עבודה.
נעמי למדה בערבים לימודי הסבת אקדמאים להוראה, והפכה להיות מורה בבית ספר. "היא אשת חיל של ממש", הוא אומר עליה בהערצה, "איך שהתמודדה עם עבודה וגידול ילדים". והיא מצידה מפרגנת ש"הוא תמיד היה שם בשבילי. הכל עשינו בשיתוף פעולה מלא".
כשיעקב מספר את שעבר בתקופת השואה, היא מביטה בו בעיניים מעריצות. זו לא הפעם הראשונה שהיא שומעת את הסיפור שלו, אולי גם לא הפעם העשרים, ועדיין יש בה את הצמא הזה לשמוע אותו משחזר, בקול בוטח וצלול, איך היגלו אותו ואת משפחתו מבֵּסָרַבְּיָה שברומניה לגטו ברשד שבאוקראינה, איך הידרדר למשקל של 45 קילוגרמים אבל לא נשבר מול הרעב והקור המקפיא והעבודה הקשה בסלילת פסי רכבת, איך מתו הוריו בגלל הרעב, מוות ארוך ומייסר, ואיך נורה אחיו הקטן למוות, ובדיעבד הוא מתנחם בכך שלא סבל.
היה זה חוסנו הגופני שנתן לו את הכוח לא להתייאש, גם כשהרגיש שערך הפטיש שהוא אוחז בידיו עולה על ערך חייו שלו בעיני הנאצים, וכמה חבל שהוא לא יודע עד היום איך קראו לאישה האוקראינית שנתנה לו אוכל, והצילה כך את חייו. בכל שבוע היה מתגנב מהגטו כדי לקבל ממנה פת לחם ומנת אוכל מבושל, והיא היתה מחכה לו בחלון שיגיע. ידעה בדיוק באיזה יום ובאיזו שעה הוא נוהג לבוא. ביום שרגליו כבר לא נשאו אותו אל מחוץ לגטו והוא היה בטוח שהסוף הגיע, היא הצליחה להיכנס אל הגטו ולהגניב לו אוכל.
"יודעים לתת ספייס"
לפני שהתחתן עם נעמי, סיפר לה יעקב את כל מה שחווה. מאז לא דיבר על העת ההיא, עד שעידית, בתם הקטנה, שאלה אותו כשהחלה ללמוד על השואה בבית הספר. מעולם לא התהלך מדוכא ועצוב ולא ביכה את מר גורלו, תמיד נאחז בחיים וביקש לחיות אותם וליהנות מכל מה שיש להם להציע.
54 שנים הם חיו בברוקלין שבניו יורק, אבל הקפידו להגיע בכל פסח לישראל, כי "למי יש כוח לשני סבבים של סדר פסח הנהוגים שם בגולה", הוא מתבדח. יש להם ארבעה נכדים, בן ושלוש בנות. הגדולה בת 31, הקטנה בת 20, והשתתפה לא מכבר בפרויקט תגלית.
לפני שנתיים חזרו לארץ. בתם, עידית מדי־ויצמן, שיכנעה אותם לבוא ולחיות לידה ברעננה.
"אחרי כל השנים האלה יחד הם עדיין נהנים להיות אחד עם השני", אומרת עידית, פסיכולוגית קלינית במקצועה. "הם קמים בבוקר, רואים שהשמש זורחת ושהיום יום יפה, לוקחים אוטובוס למרינה בהרצליה ומטיילים כאילו היו זוג צעיר. הם גם יודעים לתת אחד לשני את הספייס, מכבדים את התחביבים אחד של האחר. כשאני התחתנתי, היה ברור לי שזה לכל החיים, כי זה המודל שעליו גדלתי בבית. הוריי שימשו לי השראה ודוגמה. זה לא שהם לא רבו והתווכחו, אבל היחד שלהם היה מאוד ברור ומובהק".
אחרי שעה איתם, אני לא מתאפקת. לא יכולה להרשות לעצמי לפספס את המתכון שלהם, אולי יתמזל גם מזלי לחוות אהבה כזאת. "אנחנו פשוט אוהבים להיות יחד", הם עונים כמעט בו בזמן. ויעקב מתנדב לפרט: "אנחנו לא צריכים עוד אנשים בסביבה כדי ליהנות. אין בנו שום צורך בכליזמרים שישעשעו אותנו. אנחנו משעשעים זה את זה, אנחנו מעניינים זה את זה.
"למרות השוני בינינו - שאנחנו מכבדים אותו כי אחרת לא נגיע רחוק - אנחנו גם דומים מאוד. שנינו אנשים שקטים וצנועים, שאוהבים את השיגרה שלנו: לקום בבוקר, ללכת לרופאים, לשמוע מהם שהכל פחות או יותר בסדר איתנו, ואז לראות סרט טוב, לאכול ארוחה טובה, ולחזור הביתה מאושרים. בלילה אנחנו אוהבים לשכב במיטה ולקרוא ספרים, יחד, זה לצד זה. אפשר להגיד ששם משפחתנו האמצעי הוא יחד".
נעמי: "אני תולעת ספרים וקוראת הרבה בעיקר רומנים, ויעקב קורא את ספרי המתמטיקה שלו".
"את רוצה לראות את התנ"ך שלי?" הוא שואל, ולפני שאני מספיקה לענות הוא כבר שב עם ספר עב כרס שנקרא "אובססיבי למספרים ראשוניים", שמגולל את סיפוריהם של גדולי המתמטיקאים. "המתמטיקה היא אמנות, כמו ציור של רמברנדט!" ונעמי לא מתאפקת: "את מבינה למה אני אוהבת אותו? הוא הרי כזה מקסים! אבל שלא תחשבי, יש ימים שבא לי להרוג אותו, כן? זה לא שאנחנו לא רבים ולא מתווכחים. אבל אני פשוט אוהבת את האיש האינטליגנטי וטוב הלב הזה".
כשנוחת עליהם מצב רוח רומנטי, הוא ישמיע לה את "Fly Me to the Moon" של פרנק סינטרה, או את "Dream a little dream of me" של דוריס דיי. גם את שירי שושנה דמארי היא אוהבת, במיוחד את "כלניות", שהיא זוכרת משנות החמישים שבהן חיו בישראל.
יעקב: "עם הזיקנה כבר לא רואים כל כך טוב, לא שומעים כל כך טוב, ואי אפשר לרוץ כמו פעם. אז מה כן נשאר לו, לאדם המבוגר? האהבה. היא זו שמשאירה אותו חי ונמרץ. הרי לא סתם הגיעו לא מזמן למסקנה שתוחלת החיים של גברים רווקים קצרה ב־13 שנים מתוחלת החיים של גברים נשואים. זה אך ורק בגלל העובדה שלא טוב היות האדם לבדו.
"וחוץ מזה, בדור שלנו גירושים הם לא אופציה. זה לא קיים בלקסיקון שלנו. אז אתה עושה את כל המאמצים להישאר יחד וליהנות מהיחד. אני יודע בדיוק מה אתם, הצעירים, חושבים. אתם בטוחים שבגילנו אין יותר רומנטיקה ואין יותר תשוקה, ושיש הבדל מאוד גדול בין זוגיות צעירה לזוגיות מאוחרת. אבל אני אומר לך חד־משמעית שאין הבדל. כל עשור שעובר, האהבה הופכת להיות יותר מיוחדת ויותר שונה. כאילו היא מבשילה כל הזמן עוד קצת".
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו