בשקט בשקט, בלי שהרגשנו, פיני בלילי, כוכב הפועל ת"א ונבחרת ישראל ואליל כדורגל בטורקיה, הפך להיות החלוץ של מכבי עירוני בת ים. וגם עוזר המאמן. וגם המנג'ר המקצועי. בזמן שחבריו לנבחרת של אז, בני דורו - יוסי בניון, דודו אוואט, יניב קטן, טל בן חיים ויואב זיו - משחקים באירופה, או לפחות בקבוצות הצמרת בישראל, בלילי חורך את המגרשים באזוּר, בבאר יעקב ובכפר קאסם. מאכזב? הוא נשבע לכם שלא.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
"זו ממש לא פחיתות כבוד לשחק בבת ים. אני נהנה כאן מאוד, אחרת לא הייתי פה, ואני שמח שאני מצליח ללמד את השחקנים הצעירים כאן לשחק נכון, להיות ווינרים, לא לוותר ולעבוד קשה במגרש".
הוא חזר לישראל לפני שלוש שנים וחצי, לשבת ליד מיטתה של אמו, קלרה. "היא נאבקה בסרטן במשך חמש שנים. אני הייתי כל הזמן הזה בטורקיה, והיה לי מאוד קשה עם זה. באתי לביקורים, אבל תמיד הרגשתי שזה לא מספיק, זה קרע אותי מבפנים. היא היתה בשבילי הכל. בזמנים הכי קשים ובודדים שלי בטורקיה היא דיברה איתי שלוש פעמים ביום ואמרה לי: 'פיני, אל תישבר', וכששמעה שקשה לי, היתה תמיד מציעה: 'בוא, תחזור הביתה'".
זו הפעם הראשונה בראיון שהוא עוצר קצת את קצב הדיבור המסחרר, שמזכיר לרגעים את קצב המשחק שלו. עיניו מצטעפות.
"כשהיא כבר היתה במצב קשה, קיבלתי החלטה שאת החודש האחרון שלה בחיים אני עושה הכי צמוד אליה בעולם. עזבתי את טורקיה וחזרתי לארץ. יכולתי להמשיך לשחק באחת הקבוצות שם, אבל הרגשתי שאני אצטער על זה כל החיים. יש רגעים שאתה חייב לעזוב קריירה, תהילה, כסף - ולהיות עם האנשים הכי קרובים אליך".
במשך שבועות ישב ליד מיטתה, עד שנפטרה. "המוות שלה טילטל אותי. בהתחלה הייתי הולך לקבר שלה פעמיים־שלוש בשבוע ויושב שם שעה וחצי כל פעם, מדבר איתה ומספר לה כל מה שעובר עלי. עכשיו אני הולך פחות, כי הרבנים אמרו לי לצמצם את זה ולתת לה לנוח".
ביום רביעי הקרוב יחזור בלילי (34), לרגע, למרכז הבמה הספורטיבית, כשיוביל את קבוצתו האלמונית, מכבי עירוני בת ים מליגה א', למשחק הגביע מול בית"ר ירושלים באיצטדיון טדי. התפאורה, כמובן, לא זרה לו; הוא שיחק כאן עשרות פעמים במדי הפועל ת"א, כבש וגם ניצח לא פעם. המפגש המחודש שלו מול אותה בית"ר, שנואת נפשו מהימים ההם, מצית לו את הדמיון.
"נכון שאין לנו עיר שעומדת מאחורינו, ואם יבואו 150 אוהדים שלנו לירושלים זה יהיה הישג. אבל אחרי שאתה משחק בכל מיני חורים בארץ, מול 30 אוהדים בקושי, זה כיף לחזור לטדי מפוצץ באוהדים, כמו בזמנים שלי בהפועל. אני עולה לכל משחק בהרגשה שאנחנו יכולים לנצח. ואם אני נותן את שער הניצחון במשחק הזה, אני מודיע אחרי המשחק על פרישה. בשבילי זה יהיה סוף אדיר למחזה שלי".
עם האישה הילה, התאומים רוי וריי ובנו מנישואיו הקודמים, רון. צילום: יהושע יוסף
"אני כאן בגלל אשתי"
בשעת צהריים מוקדמת, שלוש שעות לפני תחילת משחק האימון, שועטת הב.מ.וו הכסופה של בלילי, זאת עם הגג הפתוח, ברחובות בת ים, בדרך לאיצטדיון העירוני. המלך המקומי יוצא מהאוטו בג'ינס אופנתיים, עם חולצה שחורה ארוכה ומכופתרת, לא מגולח כתמיד, ונראה קצת עייף. בידיו שתי שקיות לבנות ענקיות. אחד האפסנאים של הקבוצה יוצא לקראתו עם עגלת סופר ומבט מעריץ. בלילי שם עליו יד מחבקת ומביא את הבשורה: "תראה איזה יופי, אירגנתי לנו טרנינגים חדשים למשחק מול בית"ר. אולי צריך גם מעילים, יהיה שם קר, לא?"
אחר כך הוא פוסע מעדנות לחדר המיוחד שלו באיצטדיון, מניח את הפנקס שלו על השולחן (הצעת הרכב למאמן הקבוצה ודגשים שכתב לעצמו לקראת הראיון), מתיישב בכיסא הגדול, משתרע לאחור ומניח שתי רגליים על השולחן.
קשה שלא לתהות איך ולמה הגיע בלילי לעמדה הזאת, ולא המשיך לשחק בליגות הבכירות בישראל. הכדורגלן המצטיין, שכונה בסוף שנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים "היגואר האדום" בזכות הריצה הסילונית שלו, שהיה מ"תינוקות קשטן" וזכה עם הפעוטות האחרים (סלים טועמה, עומרי אפק וכפיר אודי) ועם הוותיקים שמעון גרשון ויוסי אבוקסיס בכל תואר אפשרי בכדורגל הישראלי, שכיכב בהישגים ההיסטוריים של הפועל בליגה האירופית, ששיחק שבע שנים מפוארות בליגה הטורקית ורשם 29 הופעות במדי נבחרת ישראל (כולל שבעה שערים) - נחת בבת ים.
חתיכת נחיתה.
"אני כאן רק בגלל שהבעלים של הקבוצה הוא אבא של אשתי. כשחזרתי מטורקיה, לפני שלוש שנים וחצי, חתמתי בבני יהודה של קשטן. עשיתי סוויץ' לא קטן בראש, הייתי חייב לעבוד על עצמי חזק כדי לחזור לשחק מול 2,000 צופים אחרי ששיחקתי שנים מול 40 ו־60 אלף איש בטורקיה. שיחקתי שם שנתיים, ולפני שנה וחצי סיימתי את החוזה שלי. היו לי הצעות רק מקבוצות קטנות בליגת העל, וזה לא עשה לי את זה. היו גם נשמות טובות שדאגו לעשות לי שם רע בכל מיני קבוצות שהתעניינו בי, וזה הוציא לי את החשק לשחק כאן כדורגל".
למה, בעצם? מה יש להם נגדך?
"כל הקריירה שלי זילזלו בי ובמה שעשיתי בכדורגל. מעולם לא נתנו לי כאן את הקרדיט שהגיע לי. לא האמינו ביכולות שלי. הוציאו לי שם של בחור לא רציני, אחד שעושה צחוקים, בעייתי בחדר ההלבשה, לא אוהב להתאמן, לא משקיען, בליין, ועוד מיליון דברים. יש גם לא מעט אנשים שלא מוצא חן בעיניהם שאני חבר של אופירה אסייג, הם מקנאים בחברות הזאת, והם פועלים נגדי. קל מאוד לזלזל באנשים ובדרך שלהם, ובישראל יודעים לעשות את זה נהדר.
"אני לא אשכח את היום שנסעתי לשחק בטורקיה בפעם הראשונה, אחרי שש עונות בהפועל. חיכו לי עיתונאים בנתב"ג. אתה יודע מה אמרו לי? 'אתה נוסע לטורקיה, ישן שם הלילה, ומחר אתה כבר חוזר לארץ'. זה פגע בי מאוד".
ובכל זאת, למה הכל נדבק דווקא אליך ולא לאחרים? אולי היה בזה גרעין של אמת?
"נכון שאם היה לי יותר שכל הייתי משקיע יותר באימונים, עובד גם על רגל ימין שלי ומגיע אפילו לרמות גבוהות יותר. אבל מעולם לא החסרתי אימונים, לא איחרתי, לא התחצפתי למאמנים. נתתי מעצמי 300 אחוז במשחקים, ותמיד רציתי לנצח. גם אם הייתי יוצא למועדונים, אף אחד לא ראה אותי שותה או שיכור. תמיד ידעתי לשמור על עצמי, ואף פעם לא הדלפתי לעיתונאים. גם זה פגע בי, כי העיתונאים לא סלחו לי על זה. אבל אני לא מתחרט.
"גם אחרי שבע שנים ששיחקתי בטורקיה, לא פירגנו לי. מבין שלושת מאמני הנבחרת ששיחקתי אצלם - נילסן, קשטן וגרנט - רק קשטן בא לראות אותי בטורקיה, פעם אחת. על גרנט לא התפלאתי, כל פעם לפני משחק של הנבחרת הוא היה מתרגל אותי בהרכב, ובסוף, במשחק עצמו, מושיב אותי על הספסל. זה פגע בי מאוד.
"תסתכל רגע על הכוכבים שמשחקים עכשיו בארץ. כמה זמן ערן זהבי שיחק בחו"ל? כמה זמן ברק יצחקי שיחק בחו"ל? שנה, שנה וחצי. לא יותר. אני עשיתי קריירה נהדרת של שבע שנים בטורקיה, הגעתי שם להישגים עם הקבוצות שלי ולמקום שני בליגה עם סיבאספור, כבשתי שערים - ועדיין זילזלו בי בארץ.
"אני לא יכול לשכוח אירוע משותף של טורקיה וישראל שנכחתי בו ב־2005, עוד לפני המשבר בין המדינות. אירוע מפואר, 50 אישים בולטים מכל צד, מישראל הגיע הנשיא פרס ואישים בכירים, ומהצד הטורקי הגיעו ראש הממשלה והנשיא. שתבין - אני הוזמנתי בכלל מהצד הטורקי! הענקתי לנשיא פרס חולצה שלי מסיבאספור. בעיתונים בארץ זה היה בקושי כיתוב תמונה".
_0.jpg)
בלילי באימון עירוני בת ים. "זו ממש לא פחיתות כבוד לשחק כאן". צילום: יהושע יוסף
"כדורגלן הוא גם בן אדם"
הוא החל לשחק בטורקיה בשנת 2003, במדי איסטנבולספור. בתום עונה אחת עבר לקייסריספור, ובתום עונה נוספת עבר שוב, הפעם לסיבאספור, המועדון של העיר סיבאס, שם שיחק ארבע שנים והפך לכוכב לאומי נערץ. את הקריירה הטורקית שלו סיים בלילי בקבוצת אנטליהספור, שם שיחק בעונת 2010-2009.
"הייתי ילד בן 23 כשהתחלתי לשחק בארץ זרה. חוויתי הרבה משברים ועברתי הרבה תלאות. אנשים חושבים שכדורגלנים הם חומר אנושי אחר. חזקים כאלה. אז אני רוצה לספר להם משהו: גם כדורגלן הוא בן אדם. יש לו רגשות ולב ותחושות.
"תקופה קצרה אחרי שהתחלתי לשחק בטורקיה, התגרשתי. אשתי חזרה לארץ עם הבן שלנו, רון, שהיה אז בן שנה, ואני נשארתי שם לבד לגמרי. בלי משפחה, בלי חברים, בלי להיות עם מישהו בחגים ובשבתות. הבדידות פשוט אכלה אותי מכל כיוון. אני איש רגיש ופגיע שחייב ליטוף ומגע ואהבה, והיה לי קשה מאוד להתמודד עם זה. אפילו את הילד שלי, בני הבכור, לא יכולתי לראות תקופות ארוכות.
"הייתי בדיכאון. לילות שלמים פשוט לא נרדמתי ולא הפסקתי לבכות. תלשתי לעצמי את השערות מרוב ייאוש. אני זוכר שבאחד החורפים ישבתי בבית לבד במשך שלושה ימים, כי היה בחוץ שלג וקור של מינוס 30 ולא היה אפשר לצאת. הייתי בא לארץ למשחקי הנבחרת, ובניון ואוואט, שגם הם גרו בחו"ל אבל עם המשפחות שלהם, היו שואלים אותי איך אני שורד את הבדידות הקשה הזאת".
איך באמת שרדת את הבדידות?
"בזכות אמא שלי, שדיברתי איתה המון, ובעיקר בזכות אינספור שיחות שלי עם עצמי. אמרתי לעצמי, אתה לא נשבר. ידעתי שרק אני יכול להוציא אותי מהמצב הזה, ושאני בסך הכל איש חזק ויכול להתמודד.
"המזל שלי היה שקלטתי את השפה הטורקית אחרי חודש וחצי, וזה עזר לי מאוד. אני איש של אנשים, והטורקים אהבו את זה מאוד. בסיבאספור מצאתי את עצמי משחק שש־בש עם ראש העיר. נתנו לי שם הרבה כבוד".
המשבר עם טורקיה אחרי פרשת המרמרה פגע בך?
"לא היה נעים אז להיות ישראלי בטורקיה. היתה עוינות ברחובות נגד ישראל, ובקבוצה העדיפו שלא אשחק במשחקי חוץ. אבל לא פחדתי. יש לי אומץ. הייתי כבר פופולרי מאוד שם, אפילו אימצתי לעצמי שם טורקי - אטאקן אויגון: אטאקן זה השם של נשיא סיבאספור, ואויגון - שם המשפחה של המאמן. ב־2010 קיבלתי תעודת זהות טורקית ודרכון טורקי.
"אני לא מצטער על השנים האלו בטורקיה. הן חישלו אותי. למדתי להתמודד עם קשיים ולהיות אדם טוב יותר, שעוזר לאנשים במצבים קשים".
במדי נבחרת ישראל. צילום: GettyImages
"שלחו אותי ללמוד שחמט"
הוא נולד בבת ים, בנם הבכור של שמעון (55) וקלרה. יש לו שתי אחיות - רחלי (28) וקטי (25). מגיל צעיר היה היפראקטיבי. "עניין הריטלין לא היה מפותח כמו היום, אז לא קיבלתי שום טיפול. אבל יכול להיות שאם היו נותנים לי ריטלין, הריטלין היה נרגע, ואני לא.
"היה לי סיכום עם מנהל בית הספר היסודי שבו למדתי: שאגיע כל בוקר בסביבות 7 בבוקר, אנקה קצת את בית הספר, ובתמורה אקבל כדור לשחק, כדורגל או כדורסל או כל כדור אחר של משחק. זה היה המפלט שלי מבעיית הקשב והריכוז.
כמו חייל ממושמע הייתי מתייצב כל בוקר שעה לפני כל התלמידים, מנקה קצת את הכיתות ומשחק בכדור כדי לבעוט ולרוץ ולפרוק את כל המרץ. זה היה בשבילי משהו מדהים. בגיל 7 כבר התחלתי להתאמן בקבוצת הילדים של הפועל ת"א. אתה יודע שהייתי אלוף הארץ לילדים בריצות קצרות ל־60 ול־100 מטר? אחר כך, כששיחקתי בנבחרת, היו לפעמים צוחקים עלי שאני ממשיך לרוץ אפילו מעבר לגבולות המגרש. אני ידעתי מאיפה זה בא. תמיד אמרתי לעצמי, אה, לפחות רצתי. יש כאלה שלא עשו כלום במגרש".
בלילי נזכר בחיוך בפסיכולוג הספורט של הפועל ת"א, שרגא שדה, שניסה לטפל בבעיית הקשב והריכוז שלו. "הוא שלח אותי ללמוד שחמט, מתוך תקווה שזה יעזור לי להתרכז. הלכתי לשיעור או שניים ועזבתי, כי ראיתי שזה לא בשבילי. עד היום אני לא יכול לראות סרטים, לא קורא ספרים, וגם את הכתבה הזאת אני בטח לא אקרא".
לפני כארבע שנים, כשהגיע לארץ לטיפול בפציעה בכתפו, הכיר את הילה אלקובי (34). "ישבתי אצל רואה חשבון, והיא היתה שם. אמרו לי שהיא סוכנת נסיעות ושכדאי לי לדבר איתה, כי היא תוכל לעזור לי עם הטיסות לטורקיה ולארץ. לקחתי את הנייד שלה, ואחרי שעה התקשרתי. הצעתי לה להיפגש בבית קפה. מאז אנחנו יחד".
לפני כחצי שנה נולדו לו התאומים, רוי וריי. "אני לא אגיד לך שזה היה קל לחזור לעניין הזה של החלפות חיתולים ולתת להם בקבוק ולטייל איתם, אבל אני עושה איתם הכל - ותחשוב שזה לא תינוק אחד, זה שניים יחד. ירדתי שבעה קילו בחצי השנה האחרונה כי אין לי כמעט זמן לאכול, אבל אני נהנה מאוד מהאבהות.
"יש לי הסכם עם הילה: היא מטפלת בהם בלילות, ואז אני משחרר אותה עד הצהריים. אין ברירה, אני נשפך למיטה מוקדם בגלל כל המרץ שאני מוציא במהלך היום. אני נרדם בשמונה וחצי, אחרי החדשות בטלוויזיה, וקם בשש בבוקר כמו פנתר, נותן להילה לישון כל הבוקר, ובצהריים היא קמה ועובדת מהבית. יש ימים שאני לוקח איתי ילד אחד לסידורים ולפגישות עד 2 בצהריים, אז אני מתחיל להתפנות לאימונים.
"הבן שלי רון, שהוא בן 10, גר עם אמא שלו, אבל אני רואה אותו הרבה. הוא שחיין מצטיין וחולה על הפועל ת"א. 90 אחוז מזה שאני עולה עכשיו על המגרש בבת ים זה בגללו. הוא בא כמעט לכל משחק ומטריף אותי מפתיחת המשחק, 'אבא תיכנס, אבא תיכנס'. הילד רוצה ליהנות מאבא שלו כמה שעוד אפשר, כמו פעם בהפועל. בסוף אני נשבר, נכנס במחצית השנייה ומשחק חצי שעה. זה השלב שהמגינים של הקבוצה היריבה עייפים, אז יותר קל לי".
בלילי במדי הפועל ת"א, נגד לידס יונייטד האנגלית. צילום: GettyImages
כשהוא מזכיר את הקבוצה שהכי מזוהה כאן עם השם שלו, עיניו בורקות.
"פניתי להפועל וביקשתי לחזור. אפילו לא ענו לי. הם יודעים שאני מת לחזור בכל רגע נתון. הפועל ת"א היא אהבת חיי, זה החלום הגדול שעוד נשאר לי בכדורגל - להיות שם שוב. אני מתפלל שזה יקרה. בבית שלי אסור עד היום ללבוש צהוב, הבן שלי יושב בשער 5, במקום שבו אני ישבתי פעם ועודדתי כנער צעיר. יש בי צער גדול שאני לא שם. כואב לי על המצב שהם נקלעו אליו".
מה אתה חושב על ההגמוניה של מכבי ת"א בשנים האחרונות?
"מכבי עשו מהפכה נדירה בקבוצה שלהם, הניהול שלהם הוא כמו במועדונים הגדולים באירופה. זה דבר חיובי מאוד לכל הקבוצות האחרות. כל תוספות המזון שהם הכניסו, ה־GPS על השחקנים, העובדה שיש שם שבעה־שמונה מאמנים על המגרש ושהשחקנים כל הזמן נצפים וחייבים לעבוד קשה באימונים - זה מדהים".
היית יכול לעבור מהפועל למכבי, כמו ערן זהבי?
"בפירוש לא. בשבילי הפועל זה הכל בחיים. אבל אני לא שופט את ערן, כי כל סיפור הוא משהו אחר. יש לי גם הרבה הערכה למכבי ולדרך שלהם בשנים האחרונות. אני וערן בקשר, אנחנו גרים באותו קומפלקס דירות בראשון לציון. היו לי שיחות איתו על העניין הזה, ניסיתי לשכנע אותו להמשיך לשחק באיטליה. חשבתי שעם הכישרון הגדול שלו, הוא צריך להמשיך שם. תראה איך יוסי בניון מחזיק מעמד באנגליה שנה אחרי שנה, ולא מוותר".
מה חשבת על ההחלטה של גוטמן לא לכלול אותו בסגל של הנבחרת?
"גוטמן הוא מאמן מצוין, אבל בלי קשר, חשבתי שלא נותנים פה מספיק כבוד לשחקנים גדולים. ויוסי הוא שחקן ענק, ששיחק בקבוצות הגדולות של אנגליה ועדיין משחק שם, והוא יודע להגיע ולתת מעצמו משחקים טובים בנבחרת. זה לא נעים ולא מכובד מה שעושים לו. אני לא שמעתי שלנבחרת יש משחק מחר, אז למה צריך להחליט שבניון לא בסגל לתמיד? הגיע הזמן שיפרגנו במדינה הזאת לספורטאים כמוהו".
אתה שומר איתו על קשר?
"פגשתי אותו בקיץ. אמרתי לו שלדעתי הוא לא צריך לחזור לארץ, אלא לחפש קבוצה בחו"ל ולהמשיך שם. הוא עשה קריירה גדולה שם ואין סיבה שיחזור".
בלילי עבר קורס מאמנים וקורס מנכ"לים בספורט. הוא מרבה לבוא לאימונים של הפועל ת"א, להתייעץ עם רן בן שמעון, משה סיני, יוסי אבוקסיס ("ממנו למדתי מה זה להיות ווינר בנשמה"), גילי לנדאו, ניר לוין ואחרים.
"יש לי חברים מהכדורגל, למשל זהבי, ודני עמוס (שוער הפועל; ע"נ) שגר לידי. אבל הם חברים של כדורגל, לא חברי נפש שאקרא להם ראשונים כשיש לי בעיה אישית".
עם מועדונים ובילויים הוא גמר, לדבריו. "זה שייך להיסטוריה. אין לי כבר זמן לשטויות האלה".
גרנט וקשטן. "רק קשטן בא לראות אותי בטורקיה". צילומים: אלן שיבר, GettyImages
"פיני חולה נפש אמיתי"
הקבוצה שלו, מכבי עירוני בת ים, משחקת בליגה א' דרום. נכון לסוף השבוע שעבר היא היתה ממוקמת במקום התשיעי מתוך 16. בלילי, מתוקף מעמדו, מקבל כאן כבוד מלכים. הוא מתלבש לאימונים בחדר משלו, קובע את ההרכב עם המאמן משה טליאס (אחיו של שוער העבר של הפועל ת"א, יום טוב טליאס), וגם מסכם איתו מתי הוא יעלה למגרש.
בזמן המשחק הוא מטריף את השחקנים בהוראות, ובכלל לא משנה אם הוא על הקווים או בהרכב. "תבעט לשער, אל תמסור!" הוא צועק לחלוץ יוסי פליקר (24), שרק נולד כשבלילי כבר שיחק בילדים של הפועל.
"פיני הוא משוגע, חולה נפש אמיתי שמטריף אותנו בצורה מאוד חיובית במגרש ומחוצה לו", מעיד מאור אלחנן (23), המגן השמאלי של הקבוצה, "זאת חוויה בשבילי ששחקן כזה משחק איתי, מלמד אותי, וגם צועק מדי פעם, לא נורא. לא נעים לנו להפסיד לידו, כי הוא ווינר אמיתי שלא מסכים לוותר אפילו על משחקון פנימי בין השחקנים, בטח שלא על משחק אימון נגד קבוצה אחרת".
כמו רבים מחבריו לקבוצה, גם אלחנן נאלץ לעבוד במשך היום: בליגה א' אי אפשר להתפרנס מכדורגל. המשכורת של שחקן עומדת על 5,000 שקלים לחודש, במקרה הטוב.
"אני לא מדבר על כסף, ואם יש לי כאן חוזה או אין לי", מחייך בלילי, "אני בכלל משחק כאן בחינם".
מאוחר יותר יגיד לי הבעלים, יוסי אלקובי (חמיו של בלילי), שפיני עולה לו כמו חמישה שחקנים, "אבל שווה כל אגורה. תראה איזה נגיעות בכדור יש לו. כואב לי לראות אותו משחק בליגה א'. אם תבוא הצעה טובה בשבילו, אני משחרר אותו בשנייה, אפילו שהוא מאוד משדרג לי את הקבוצה. הוא יכול בקלות להיות גם היום החלוץ הכי טוב של הפועל ת"א".
במשחק האימון נגד הפועל הרצליה בלילי בכלל מתחיל כשופט, עד שהשופט הרשמי מגיע. אחר כך הוא יורד לספסל ומזמין בסלולרי שלוש סלסילות פירות יבשים ופיצוחים, כי ט"ו בשבט היום. הוא משוחח לא מעט עם מאמן הקבוצה היריבה, ובפתיחת המחצית השנייה נכנס לשחק. הנעליים שלו, אגב, צהובות דווקא.
מדי פעם רואים את הטאץ' המוכר שלו בכדור; הספרינט הארוך שהוא עושה, במאמץ לא מבוטל, מזכיר קצת את הימים היפים של מספר 7 אדום בבלומפילד. אבל ניכר עליו שהוא לא בכושר משחק מלא. מדי פעם הוא תופס מנוחה על הקו או מחזיר לעצמו את הנשימה כשידיו על מותניו.
בעונה שעברה כבש בלילי עשרה שערים, והקבוצה סיימה במקום השלישי. העונה החל לשחק רק לפני כמה מחזורים, מאחר שהתעסק בעניינים המקצועיים - הוא שימש מאמן אחרי שהמאמן הקודם פוטר. "עכשיו חזר לי החשק לשחק ולהתאמן יותר. חשוב לי ללמד את הצעירים מהניסיון שלי, מהקשיים שעברתי בקריירה ומהרצון להצליח תמיד ולא להישבר".
בלילי מספר שסיים זה עתה לכתוב את הביוגרפיה שלו, שעליה הוא שוקד מגיל 18. יקראו לה כנראה "כוח רצון". בימים אלה הוא מחפש מוציא לאור, שיביא לדפוס את החוויות שרשם בכל אימון ומשחק, בתקופות הקשות והשמחות בחייו. "עברתי חיים לא קלים, אבל תמיד ידעתי לצאת מהם מחוזק. אלוהים שם אותי לא פעם במבחנים אישיים לא פשוטים, ואני מרגיש שעמדתי בהם. אבל גם כשהייתי במקומות הכי נמוכים שלי, אמרתי לעצמי משפט אחד כמו מנטרה: אם אין אני לי, בלילי".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו