סמיכות החושך של הסרנגטי מחביאה בתוכה עיניים. בחושך אנחנו נצפים יותר מאשר צופים. ירח דק כציפורן משאיר את המופע הגדול לכוכבים. עדר גאנו חוצה את הדרך, צבוע רוכב על פס האור של פנסי המכונית, רץ לפניה. ג'ירפות ופיל בצידי הדרך. בשעה הזו הם נראים לי כולם כאילו ברחו מספר ילדים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
תמיד הכי קר לפני עלות השחר, ואני לא הבאתי בגדים חמים. כשהפיילוט של הכדור הפורח העביר הוראות בטיחות, תתחלקו־לזוגות־תחגרו־היטב־אסור־לעשן־הנחיתה עלולה להיות קצת כואבת, אני רעדתי מקור, וגם קצת מפחד.
אפריקה מתעוררת, ומכל תאי הכדור עולות קריאות. הנה ארנבות! הנה צ'יטה יושבת! יענים! באפלו! יואו, ג'ירפות! עדרים גדולים של צבאי תומסון וצבאי גראנט חוצים את האדמה שתחתינו. אם הצ'יטה תחליט ללכת על ארוחת בוקר, היא תעדיף בהרבה את הגראנט, כי הוא רץ ישר. התומסון מביא לה עצבים עם הפניות החדות שהוא עושה.
צללי העצים מתארכים מאוד בשעה הזו של הבוקר. כל שיטה נמוכת קומה מתהדרת בצל ענק, וכל כדור פורח נדמה על הקרקע כמו חללית גדולה. פילפילון ואמא שלו נסוגים לאחור. מכמיר לב לראות פיל נרתע מצל.
אף אחד לא מתעסק עם הפיל האפריקני חוץ מציידי השנהב, יימח שמם, שמחקו זנים שלמים מעל פני האדמה. יש משהו מעורר יראה בחיית הענק הזאת, שמתהלכת על פני האדמה בלי שתיתן לדבר לעמוד בדרכה, שיכולה למעוך רכב בספארי אם רק תיבהל. בגלל זה צריך לשמור על שקט מוחלט כשפיל מתקרב.
שיחים נרמסים תחת רגליה, עצים נשברים, אבל מלאיי אומר שזו תרומתה לחידוש הצמיחה. שלא נטעה במגושמות של כף הרגל הזאת, כי היא מצוידת בספוג רגיש, שמאפשר לפילים לקלוט צלילים, לתקשר זה עם זה ממרחקים גדולים. החדק יודע להרים את העדין שבענפים, להשקות, לקלח, להרגיש ולגעת. על כל כך הרבה דברים הוא אחראי. פיל עם חדק פצוע הוא פיל אומלל.
18 שעות ביום מקדיש הפיל האפריקני לאכילה, עד 300 ק"ג עשב, ובשביל להגן על השיניים משחיקה, הוא מחליף את הצד הלועס פעם בעשר שנים. העשב בסוואנה קשה יותר, ולכן הפילים שחיים בה גומרים את השיניים שלהם לפני אלה שחיים ביער ומתים עשר שנים מוקדם יותר, איפשהו בסביבות גיל 60.
הטבע, שאוהב את כל החיות, לא היה יכול להסכים שאת כל זה יאכל הפיל לבדו, אז הוא סידר לו קיבה עדינה. מאחורי כל פיל נשרכים בבונים ופניניות, לדלות מהצואה שלו מיני זרעים וגרגרים שהוא לא מסוגל לעכל. הפילה הבכירה היא השולטת במשפחה, שיכולה להגיע עד לחמישים חברים. יש לה שתי אסיסטנטיות, והיא שולטת גם בהחלטה לאן הולכים. מצוידת בזיכרון של פיל היא יכולה להוליך את המשפחה דרך מקום עם מים או עשב גבוה בלי להתעכב, כי היא זוכרת שבמקום אחר יש בצמחים מינרל הדרוש להם. היא גם זו שמחליטה מי יזדווג עם מי, והיא תתערב פיזית כדי למנוע זיווג בין אם לבנה או בין אחים.
22 חודשים נמשך ההריון של הפילה, כמעט שנתיים עד שיבוא לעולם פילפילון אפו ארוך, שלא יידע לדרוך. תשכחו ממה שסיפר לנו מרדכי זעירא, הרך הנולד ממש לא מחכה שאבא יחזור הביתה בשביל ללמוד ללכת. חצי שעה אחרי שהוא מגיח מבטן אמו הוא כבר נעמד על הרגליים, ובחצי השעה הזו, הפילה הבכירה היא שמסייעת ליולדת בהגנה על הפילון, למקרה שלאיזה טורף ייכנסו רעיונות לראש.
עם זיכרון של פיל אף אחד לא רוצה להסתבך. אם הרגת פיל והברחת את החברים שלו, הם יזכרו אותך היטב, ולמרות שהם נמנעים בדרך כלל מתוקפנות - אם תשובו אי פעם להיפגש, הם ינקמו. הפילים זוכרים את מתיהם, וכשהם עוברים ליד שלד של אחד מבני מינם, הם עוצרים לרגע, כמו לטקס זיכרון קצר.
מלאיי לא מפחד מפילים, גם לא מאריות. משום חיה, בעצם. אומר שאם נכבד את החיות, הן יכבדו אותנו. הוא, שנתן לנו שם לכל חי וציפורת, הבטיח שלטורפים מספיקה חתיכת בד כדי לכבד את הטריטוריה שלנו, ואם יגיע איזה באפלו עצבני, המסאי ששומר כל הלילה יידע איך להרחיק אותו עם החנית שלו, זו ששברנו לו קודם כשביקשנו ממנו שייתן לנו לנסות לזרוק אותה.
זה קרה ביום השלישי, אחרי שטיפסנו על ראש הר בגובה 2,400 מטרים, אדי הצלם, מרב, קארין ואני, לעשות את הלילה ב"לאופרד נגורונגורו קמפ", מחנה אוהלים על שפת המכתש, שם אפשר להקשיב לחיות מפטפטות בכל כך הרבה שפות, עד שד"ר דוליטל בעצמו היה חוטף כאב ראש.
האורחים האחרונים שהיו שם לפנינו היו קבוצה של מטפסי הרים, ואנחנו בנות שהטיפוס האחרון שלהן היה על נעלי העקב שבארון. האוהל מציע מיטה צרה, פשוטה, מקלחת דלי שממלאים במים חמים, ובמשיכת ידית יורדים המים. אין רשת אלחוטית, גנרטור מקציב חשמל, אבל יש מדורה בוערת במרכז, ויש שולחן ערוך במיטב הכלים, יופי של יין מדרום אפריקה, ובשעה שש וחצי, כך הודיע אדון מנהל, יש שקיעה. כשצעדנו אחריו בתוך הסבך, ארבעה מטיילים עם כיסאות מתקפלים ומסאי עם חנית, ביקשתי מהשמיים היפים של אפריקה שיבקשו עלינו רחמים, וששום נחש לא ייצא מהשיחים.
כתום ואדום החלו פולשים לכחול העצום שנפרש לפנינו, מכהים את הגבעות, נושקים בזהב לצמרות הבאובב, כמה יפה יודע העולם להיות, סוֹפר מחונן שלא נדרש לדלוּת האותיות. ואני לא יודעת מה חשבנו לעצמנו, כשמול שמש המסיימת יום עבודה ביקשנו מהמסאי שילמד אותנו לזרוק חנית. מהרגע שהוא נולד הוא מתאמן על הכלי הזה, שבהטלה ראשונה התרסק על הרצפה, בשנייה כבר נשברה ידית העץ, ועד עכשיו אני לא יודעת אם זה נכון מה שסיפרו לנו, שכשאישה שוברת חנית זה נחשב למזל. ואולי מלאיי רק ניסה להרגיע אותנו בפולנית.
[image gallery]
לנצח את זבובי הצה צה
מלאיי הוא אחד שאוהב לדייק, בקי בפרטים, ורוצה שיהיו ברורים. בן של רופא, היחיד מבין ארבעה אחים שוויתר על מסלול אקדמי, כי ביקש להישאר קרוב לחיות. מאז שהיה ילד הוא לומד אותן, ונדמה שאין חיה שמצליחה להסתתר מפניו. פעם אחר פעם התרוממה האצבע שלו לעבר האופק להכריז על אריה שוכב, בעצם שניים, או על זוג קרנפים שחורים, נדירים כל כך, בתוך קבוצה של באפלו. ואנחנו, בעיניים שרק לומדות להסתכל, הרמנו משקפת לגלות ששוב לא טעה.
ביום שבו נפגשנו, בדרך משמוּרת מניארה לסרנגטי, הוא קירב אלי פרי צהוב, "סולנום החדק" שמו, והוא נזכר כבר בתנ"ך. העסיס שלו טוב לחיטוי פצעים ולטיפול בדלקות חניכיים, ענפיו משמשים להברשת השיניים, ומהשורשים שלו מפיקים תרופה לטיפול בכאבי בטן.
צידם האחד של העלים רך, ופעם, לפני הרבה שנים, שימש כנייר טואלט, בעוד הצד השני, המחוספס, שימש לרחיצת כלים. התביישתי לספר לו שהשיח ואני הכרנו מזמן, שבמסורת המשפחתית שלנו סולנום החדק משמש לבכי של ילדים ודי, כי פעם, כשנסעתי עם ההורים שלי לים המלח וקטפתי לי את הפרי הצהוב מהשיח, קפצה אמא והעיפה לי אותו מהיד, אמרה שזה רעל שאפשר למות ממנו, ושאני מוכרחה להפסיק לדחוף כל דבר לפה. בכיתי נורא. אמרתי לה שלא התכוונתי לאכול, רק לשמור אותו, אבל היא לא רצתה לשמוע. וכשמלאיי לא הסתכל, הכנסתי את הפרי עמוק לתוך התיק, מתנה לילדה קטנה שלא תהיה עצובה.
עמדנו על שפת המצוק, לרגלינו יער גשם סמיך, ומאחורינו מכתש נגורונגורו. לפני שני מיליון שנים או יותר היה שם הר געש גדול אבל הוא קרס, משאיר אחריו מכתש בעומק 610 מטרים, שאם מסתכלים עליו מלמעלה לא רואים את המולת החיות שמתנהלות למטה. מלמעלה המכתש הזה נראה כמו חתיכת ירח שוממה, שנשכחה על פני האדמה.
ימים שלמים אפשר לשתוק את נקודת הנוף הזו. לתת לעין לעבור שוב ושוב על ערבות המכתש, לצלול בתוך היער ומשם הלאה, אל גבעות מבולו, שאליהן הגיעו אבות אבותיו של מלאיי, בני שבט העירקווי, שעזבו את אתיופיה לפני 1,500 שנה ומצאו לעצמם אדמה טובה לחקלאות ולמרעה, שאיש לא התעניין בה בגלל זבובי הצה צה שחיו בה. העירקווים למדו את הזבובים בשנות נדודים ארוכות, וכרתו את כל עצי השיטה הסמוכים למקורות המים. בתי הגידול של הזבובים נהרסו.
על כל עצי היער יודע מלאיי לספר. על חוזקם של עצי ה"עמוד" הטובים לבנייה, על הכוח המרפא שטמון בעצי השיטה, על עצי הבאובב, המבטיחים לנשים שאם יחסו בצילם ייפתח רחמן, ועל עצי הנקניקיות, שקיבלו את שמם מהפרי שלהם, המשתלשל כבד ומוארך, והוא שמשמש את המסאים בהתססת הבירה, ואין טובה מהקליפה שלו לגרום להקאה במקרה של הרעלה. מלאיי אומר שבאדמה של אפריקה צומחים פתרונות מצוינים למגוון תחלואים, אבל אחרי שנים שהאדם הלבן משנן באוזני המקומיים שהתרופות האלה לא שוות כלום, ושעליהם לסמוך על כדורים תוצרת חוץ, האפריקנים התחילו לאבד אמון במסורת הריפוי שלהם.
המסאים הם הרופאים הגדולים של היער. יותר מ־130 שבטים חיים בטנזניה, וחוץ מכמה סכסוכים מקומיים, בדרך כלל על שטחי מרעה, השקט נשמר. התרבות של רובם נמהלה בערכים חדשים שהביאו הנצרות והאיסלאם, ובתוך עולם הולך ודוהה, המסאים הם האחרונים שעוד מתעקשים על דרך אבות.
יותר מ־120 צמחי מרפא הם מלקטים באחו, מתפללים לאל אנגאי שיאיר דרכם, שיוריד הגשם ולא תבוא בצורת, שיְצַמֵח היער וששטחי המרעה ימלאו עשב ירוק, מאכל לצאן ולבקר. פעם, המרחבים האינסופיים של הסרנגטי היו הארץ שלהם והם הילכו בה, עדרי הצאן והבקר שלהם התערבבו לא פעם בעדרי חיות הבר, והרג אריה היה חלק קבוע בטקסי ההתבגרות שלהם. אבל ב־1951, כשהסרנגטי הוסבה משמורת ציד לשמורת טבע, פונו המסאים לנגורונגורו, הציד נאסר עליהם, וכך גם הכניסה לסרנגטי. המסאים הם שנתנו לנגורונגורו את השם, מצליל פעמוני העץ לצוואר הבקר שאיתו הגיעו אל האדמה החדשה, משאירים מאחוריהם את ארץ האדמות הבלתי נגמרות - סרנגטי, בשפתם.
התפריט שלהם מבוסס על מזון מהחי - בשר, גבינות ודם, שאותו שותים הגברים, מאמינים שהוא נותן להם כוח. מזון מהצומח, אם בכלל, הם מלקטים ביער. מחקלאות הם נמנעים, כי היא פוצעת את האדמה המצמחת מרעה. במקומות שמתארח האדם הלבן, בלודג'ים המפוארים ובחדרי האוכל של מחנות פשוטים, יוגש לו האוכל בכלי פורצלן, וגם הפשוט שבתבשילי הירקות יובא לצלחת במצקת מוכספת מתוך מרקייה מפונפנת, אוכל שמנסה לדבר אנגלית. את הדגים ופירות הים, בשר עֵז מצוין או בקר מיובא מדרום אפריקה, שבים והורגים בצלייה ארוכה על האש. ביבשת הזו, המסאים הם הגרילמנים הכי משכנעים שפגשתי.
בנים לא בוכים
בדרך למכתש, מלאיי סובב פתאום את האוטו לעבר מעגל קוצים גדול, שאל אם למישהו יש בעיה עם בשר, ולא ממש חיכה לשמוע אם לא. מתוך המעגל החלו לצוץ גברים מסאים, והוא ניגש אליהם לסכם תנאים.
המסאים יודעים כבר מזמן שהם הדוגמנים המבוקשים ביבשת. קבוצות התיירים מוזמנות לבקר בכפרים, להתכופף לתוך בקתות הבוץ שבנו הנשים, להקשיב לשירת ברוכים הבאים, לראות את ריקוד הקפיצות, לקנות כמה תכשיטים ולצלם כמה שרוצים - לא בחינם, חלילה, כי הם מאמינים שבכל תמונה נלקחת מהם פיסת חיים, ועל זה צריך לשלם. בטח כשהם בעיצומו של האַלקיפוּרוּ, טקס אכילת הבשר, שמתקיים תמיד מחוץ לגבולות הכפר.
בתוך רמץ גחלים ניצבו שני צלבי עץ דקיקים. באחד מהם היה נעוץ חזה, ובאחר שוק טלה. סיר כבד הונח על מדורה קטנה, ותחת עינו הפקוחה של רופא האליל בושל בו שומן החיה עם מים ושרף עץ שיטה. את המרקחת הזו נושאים איתם בני המסאי כשהם יוצאים למסעות ארוכים, לרעות את הצאן או ללכת ליער לקושש צמחים, מעסים אותה אל עורם להקלת כאבי שרירים.
אחד הגברים הזדרז וחתך למלאיי פרוסה ורדרדה, ואני הרגשתי איך אני מאבדת את הבושה. זו הפעם הרביעית שלי באפריקה, ומעולם לא ראיתי שם בשר כל כך יפה. רק שאצל המסאים, הילדים והנשים הם אלה שאוכלים את הראש ואת חלקי הפנים, ואלה כבר מזמן הועברו לכפר. מלאיי הציע לקנות את כל הנתח, אבל התברר שהוא כבר נמכר למישהו מכפר שכן. אם האדונים יואילו לחכות, הם יוכלו לקנות את הנתח מהשחיטה הבאה, אבל בסדר, תמורת כמה פרוטות הם ייתנו גם לאישה לטעום.
למסאים של טנזניה כבר אין במי להילחם, אבל זה לא אומר שהם מפסיקים להתכונן. החיים שלהם מתחילים באימונים, ובגיל העשרה הם עוזבים את הכפר לשנה שלמה, שבה ילמדו להסתדר בעצמם. במרחבים הפתוחים של שמורת נגורונגורו רואים אותם - ילדים עם פנים צבועים בלבן, שבטח מצליחים להפחיד איזו רוח רעה, ישנים בבוקר וערים בלילה, יושבים סביב המדורה שאליה מגיעים הגברים הבוגרים, מביאים איתם נתח בשר, עצות וסיפורים מלאי ניסיון. ובכל יום שעובר הם יודעים ששעת המילה מתקרבת.
אחרי שנה בחוץ הם עוברים את טקס המילה שלהם. טקס קבוצתי, שלפניו כל הלילה לא ישנים הנערים, ועם זריחה הם רצים היישר לתוך נהר קפוא, לאלחש את שמחכה להם. כל אנשי הכפר עומדים להאזין מחוץ למתחם, שבו נערים צעירים נושכים שפתיים, רק לא להשמיע שום צליל, שלא תיפלט איזו יבבה. לא בזמן שחותך בהם הסכין ולא כשנמרח על הפצע דבש שלוקט ביערות, למנוע זיהומים. באפריקה, מי שרוצה להיחשב גבר, צריך להוכיח לעולם שהוא יודע לשאת כאב.
"ואם מסאי רוצה לבכות?" אני שואלת את מלאיי.
"הוא יברח עמוק ליער. שאיש לא ישמע ואיש לא יראה".
כשהבנים כשירים להפוך למורן, לוחמים, הם מגדלים מחלפות, שכמו שידע כבר שמשון הגיבור, מוסיפות כוח. הם מתקשטים בתכשיטים שנתנה להם אמא ובנוצות צבעוניות שאספו מכל ציפורי היער, ועם כל השיק המטריף הזה יוצאים לחפש פרנסה. שומרים בכניסה למלונות, ומסתובבים בין תיירים למכור להם תכשיטים וחפצי נוי, שחלקם הגדול יוצר בכלל בסין.
לאן שהם לא נכנסים, בנות מסובבות אחריהם את הראשים. רחוקים מהכפר, מהעין של אמא, הם הופכים לנערי השעשועים של נשים מבוגרות מאירופה בכפרי הנופש שלחופי זנזיבר, מתנחמים במחשבה שכמו האריות, גם הם מתעצמים מריבוי מעשי ההזדווגות. וכמו האריה, שמסוגל להרוג מקנאה, ככה גם המסאי לא יסבול אם גבר אחר יתקרב לאישה שאיתו, גם אם היא קונה אותו בכסף.
כשמתחשק ללביאה מקדונלד
בשמורות הטבע של צפון טנזניה צילום הוא הציד החדש. מצלמות מתחרות ביניהן על אורכן של עדשות, סמסונג באייפון על איכות הצבעים, ומי שמביא את הפריים הכי שווה הוא הגיבור של בני השבט. בזנזיבר כולם ידעו שאיציק כהן, שופט בכיר במחוזי של חיפה, תפס במצלמה אריות מזדווגים, שזה לא פחות נחשב מצילום של לביאות מתנפלות על זברה או צ'יטה על מקדונלד, ככה קוראים בספארי לאימפלה, בגלל ה־M שיוצר הקו השחור המשוך על אחוריה.
כמו הטורפים והנטרפים, כך גם המציצים בהם נדרשים לסבלנות ולמזל. כזה שיביא את הג'יפ שלהם למקום הנכון בזמן הנכון, שהבטרייה תהיה טעונה, שהאור ייפול טוב, שהיד לא תרעד, ואז ללחוץ, ושוב ללחוץ, ועוד, והנה האריה גוהר מעל הלביאה, והיא על הגב כשהוא מעליה, שואג. בתמונה אחרת הוא שרוע מעליה, והיא כמו מרימה פניה לנשיקה, ובצווארה המתוח, בעיניה העצומות, ניכרת הנאה גדולה.
כשכהן הראה לי את התמונות ("לא תקבלי, הן הולכות לתחרות צילום של הנשיונל ג'אוגרפיק"), חשבתי שכבוד השופט לא סתם צילם הזדווגות. הוא הנציח מעשה אהבה. אז מה אם זה נמשך רק דקה.
כשאריה בוחר לביאה מיוחמת, הוא מזווג אותה, ורק אותה, במשך שישה או שבעה ימים. זה מתחיל בשלוש־ארבע פעמים בשעה. ביום השני יורד הקצב לשתיים־שלוש פעמים בשעה, ובהמשך יפחת מספר הזיווגים בהתמדה, עד שביום החמישי יגיע לפעם־פעמיים בשעה, וככה עוד יומיים, עד שהלביאה מבינה שזהו, האריה שלה מותש, והיא עוזבת אותו שינוח כמה ימים עד שיעבור לנקבה הבאה.
קרבות על נקבה מיוחמת, קרבות על טריטוריה וקטל גורים הפכו את האריות לאויבים הכי גדולים של עצמם. ככה למדנו ממלאיי כשהעביר לנו את השיעור על חיי האהבה של האריה. באותו היום ראינו אריה נושא בפיו גור מת. מלאיי היה נסער. בכל השנים שבהן הוא מדריך ספארי, זו רק הפעם השנייה שהוא מצליח לראות, כמעט, את קטל הגורים של האריות.
זה מתחיל באריה צעיר או בקואליציה של שניים עד ארבעה זכרים, בדרך כלל אחים או בני דודים, שבגרו והורחקו מלהקת האם שלהם, ועכשיו יוצאים לעולם למצוא להם להקת לביאות משלהם. בנות שימשיכו את השושלת, שייצאו לציד וידאגו להם. רק שלביאות לא מסתובבות חופשי בשמורת הסרנגטי, ובשביל להשיג נקבות משלהם, הפולשים צריכים להרוס להקה, להביס את הזכר שלה. קרב מתפתח, הזכר המותקף נלחם ונוהם, נשרט וננשך עד טיפת דמו האחרונה או עד שהוא מוותר ונעלם. אולי ימוּת מזיהום, אולי מתשישות, אולי יחלים ויחזור להילחם על שאבד. בעולם האריות יש גם סרטים עם סוף כזה.
האריה שראינו פעל לבד. כמו כל אריה מנצח, הוא בסך הכל ביקש לשמר סדרי עולם מראשית הזמנים, להעמיד במהירות כמה שיותר צאצאים, שיספיקו לגדול ולהתחזק לפני שימצא אותו זכר צעיר אחר ויעשה בו ובצאצאיו את מעשה הכיבוש שהוא עצמו השלים הרגע. אך לביאה מטופלת בגורים לא מתייחמת, ולכן יוצא האריה למסע הרג של כל הגורים שהוליד קודמו.
לעיתים מסתירות הלביאות את הגור שלהן, ולעיתים רחוקות הן יוצאות להילחם עליו. לרוב הן מניחות לזכר הפולש לעשות את שלו. יעברו 21 שעות מהרג הגור ועד שהלביאה שהמליטה אותו תתייחם שוב. אם זכר פולש התרשל במלאכתו ואחד הגורים שרד במחבוא, מלאיי אומר שכשיגדל, הוא יבוא חשבון עם רוצח אביו. נדמה לי שכבר שמעתי את זה ב"מלך האריות".
המסעדה הגדולה בעולם?
בקשר מגיעה קריאה על לביאה בעשב, שזוממת על עדר זברות. בשמורות הטבע אף אחד לא שומר אינפורמציה לעצמו. מי שרואה משהו מעניין, מודיע על זה לכולם. לא מסתיר ולא רוצה שיסתירו ממנו. ספארי טוב הוא אינטרס משותף לכולם.
שעה ארוכה עמדנו בטור ג'יפים שקט, חוצצים בין הלביאה לעדר זברות. רואים אותה נדרכת בתוך העשב, מתפללת שלא ישתנה כיוון הרוח ויישא את הריח שלה לנחיריים של הטרף הפוטנציאלי.
העניינים, כך היה נדמה, הלכו מצוין. שתי לביאות תפסו מיקום משני הצדדים, לחכות לזברה שתחצה את הכביש לעברן, למקום שבו נמצא מקווה מים קטן. עכשיו העדר רחוק מדי, ולביאות, כמו שאר החתולים, לא אוהבות לבזבז אנרגיה על ציד לא בטוח. יש להן סבלנות ויש להן אמצעי תקשורת - תנועות האוזניים, שבצידן האחורי פסים בשחור לבן, צבעים שהאריות רואים היטב.
את האות למתקפה, אגב, נותן קצה הזנב. זה יכול לקרות בכל רגע, וזה יכול לקחת יום שלם. וככל שמתארכת ההמתנה, ככה חמלה בת שנים, זו שטוּפחה בתצלומי התקריב של סרטי הטבע, מתחילה לנדוד מהצד של הנטרף לזה של הטורפים.
שעה חלפה, האוזניים פיטפטו בלי סוף, אבל שום זנב לא התרומם. אולי זו הרוח שהשתנתה. אולי איזו זברה שמעה משהו. העדר החליט לוותר על המים, והלביאות ויתרו על הבשר.
"לא פשוט לאכול בסרנגטי", מחייך מלאיי, ואני נזכרת בסרט שפעם ראיתי, שהגדיר את שמורת הסרנגטי כמסעדה הכי גדולה בעולם. עדרים גדולים של צבאים, חזירי בר, באפלו עבי בשר ששמיעתם המצוינת מפצה על ראייה חלשה ועל כובד תנועה, שני מיליון גנו, אימפלות וזברות. מופע הנדידה הגדול מתחיל בחצי השני של חודש מאי, אז מסתיימת ההמלטה במישורים הדרומיים של השמורה, ומתוך היער הסמיך שמעל לנהר הגרומטי הם יוצאים בעקבות הגשמים, המצמיחים עשב ירוק. אין טורף בשמורה שלא רוצה לנשנש בהם - תנינים, נמרים, צ'יטות, צבועים ואריות מחכים לנעוץ בהם שיניים. עופות דורסים מחכים לנעוץ טפרים בוולדות הצעירים.
אבל הם כמהים לעשב ירוק, ושום דבר לא יעצור אותם כשילכו בעקבות הגשמים, עד שיגיעו צפונה לקניה. יחצו את נהר המארה, יחיו שם כמה חודשים, ואז ישובו לכאן. וחוזר חלילה, ככה במחזוריות של שנים.
האריה ההורג חזר אל הנקבות. ישב תחת עץ, וסביבו לביאות שכמה שעות אחרי שהמיט עליהן שכול, עשו לו עיניים. רקדו מולו, נשכבו פשוקות על הגב, והוא - כלום. משחק אותה קשה להשגה, או שאולי הוא סתם עייף. זה בטח לא קל להרוג כל כך הרבה ביום אחד.
מהעשב מגיחה לביאה קשישה, בת 16 לפחות, אומר לנו מלאיי, והיא שקועת לחיים ועל צווארה קולר. "זו הלביאה הבכירה בלהקה", מודיע מלאיי, ומגיש לנכי העיניים משקפת, כי הרי בלעדיה לא נראה דבר. "החוקרים סימנו אותה למעקב".
הגברת הראשונה מתקרבת אל הזכר, הגיל ניכר בתנועותיה, וכשהיא מתקרבת אליו, ובלי שהנידה עפעף, הוא קם לקראתה ומתחכך בה גוף לגוף, צוואר אל צוואר. העדשה של אדי הצלם מתארכת, התרגשות מטפסת לאורך הגב, הנה הוא ייקח אותה עכשיו מול עינינו בנות המזל.
"אתם לא רואים נכון", מחייך מלאיי. "זה עניין של כבוד למעמד שלה. שום זיווג לא יהיה כאן היום".
* * *
החל מ־3,250 דולר לאדם
באביב תוציא "ספארי קומפני" מבחר חבילות המשלבות את הספארי בטנזניה ונופש בזנזיבר במינונים שונים. החבילה הפופולרית כוללת חמישה לילות ספארי ושלושה לילות זנזיבר במלון נופש, או ספארי ל־8 לילות בטנזניה, במבחר תוכניות ושילובים - עם או בלי הר הקילימנג'רו. לא מדובר בטיולים מאורגנים אלא בחבילות הנתפרות בהתאמה אישית.
המחירים מתחילים מ־3,250 דולר לאדם ומטפסים מעלה. המלונות שבהם לנים קובעים את המחיר. הטיול שאליו יצאנו אנחנו כלל לודג'ים מרשת SOPA, וחוות אירוח יפהפייה בשם GIBBS FARM, שבשבילה תידרשו להוסיף כסף. הספארי בכדור פורח נמכר כחבילה העולה 400 דולר, וכוללת כוסית קאווה מצוינת אחרי הנחיתה וארוחת בוקר אנגלית באמצע שום מקום. גם לינה במחנה פשוט בשטח תעלה לכם קצת יותר.
המחיר הוא לפנסיון מלא, וכולל טיסות ישירות של סאן־דור (הגעה בבוקר, חזרה בערב), מה שמאפשר טיול של תשעה ימים מלאים ונהג־מדריך מקומי. הידע שהמדריך מביא איתו, מידת העדינות וחדות העין הם המפתח לכל הסיפור. אם תעלו על הרכב ויסתובב אליכם נהג ובחיוך מבויש יגיד לכם "בוקר טוב, קוראים לי מלאיי סיימון גוואנדו", מסרו לו דרישת שלום ודעו שאתם בני מזל.
מה שצריך לדעת
1. נסיעה לאפריקה מצריכה כמה וכמה חיסונים. חיסון נגד קדחת צהובה הוא הכרחי, ומומלץ גם להתחסן נגד פוליו, טטנוס וצהבת. יש סיכוי שבשדה התעופה בכניסה לטנזניה או לזנזיבר יבדקו אם חוסנתם. מלריה שנגרמת מעקיצת יתוש נפוצה במדינות העולם השלישי, ויש שני סוגים עיקריים של כדורים למניעתה. לפני הנסיעה גשו למרפאות "למטייל", שם יגידו לכם בדיוק נגד מה אתם כבר מחוסנים ומה צריך להשלים; יש חיסונים שתקפים לשנים. רצוי להשלים את החיסונים שבוע־שבועיים לפני הטיסה, למקרה שיצוצו תופעות לוואי.
2. בעיית היתושים נפוצה מאוד באפריקה. בשוק או באינטרנט נמכרים צמידים מבד או מסיליקון, שבהם תושבת לטבלית דוחה יתושים. היעילות של הטבלית מספיקה לשבועיים, והיא עמידה בפני מים. המחיר: בסביבות 100 שקלים. מי שלא רוצה, יכול להצטייד בנוזל או במשחה דוחי יתושים - יש גם כאלה מחומרים טבעיים.
3. הצטיידו בכדורים להורדת חום ונגד כאבים, כדורים נגד אלרגיה, משחה נגד עקיצות וקרם הגנה מפני השמש.
4. המטבע בטנזניה הוא שילינג טנזני, ושער החליפין שלו - כ־1,600 שילינג טנזני לדולר. ברוב המקומות מקבלים גם דולרים, אבל לא יורו. מאחר שהמחיר עבור טיולי ספארי אמור לכלול הכל, ההוצאות העיקריות בטיול יהיו בחנויות מזכרות למיניהן.
5. קחו כמה בגדים חמים עבור הבקרים והערבים, ולמקרה שתמצאו את עצמכם מרחפים בכדור פורח. נסו להקפיד על בגדים בהירים לספארי; הכהים, כחול כהה ושחור, נוטים למשוך אליהם מיני מעופפים. קחו נעלי הליכה טובות ונוחות. בחלק ממקומות הלינה יש בריכות.
6. כדאי מאוד לקחת משקפת, ומצלמה היא הכרחית (אלא אם אתם מוכנים להסתפק במצלמה של הסמארטפון). כרטיס הזיכרון של המצלמה מתמלא במהירות, ולכן רצוי לקחת כמה כרטיסים רזרביים, או לפטופ שאפשר להוריד אליו את התמונות. קו אינטרנט באפריקה הוא לא פעם בגדר המלצה בלבד.
7. באפריקה שקעי החשמל שונים מאשר אצלנו, כך שאפשר לחבר מכשירי חשמל ולטעון את הסמארטפונים רק עם מעביר מיוחד. אפשר לקנות כזה בחנויות למטיילים.
8. אפשר לבקש בקשות. אחרי הכל, זה היתרון בספארי אישי. אפשר להתעכב בשוק, או אם מזדמן בדרככם גריל מסאיי, לעצור ולקוות לביס. אל תבקשו לרדת מהרכב כי אסור. אל תאלצו את המדריכים שלכם לעשות את מה שאסור להם. השמורות מתנהלות תחת כללים נוקשים, שבאים לשמור על החיים בתוכם - חיות ובני אדם.
hillaal1@gmail.comהכותבת היתה אורחת של "ספארי קומפני" ומשרד התיירות של טנזניה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו