"שלחו אותנו לשחיטה"

כשהתעורר בבית החולים תל השומר רצה יאיר ברקאי, סגן מפקד פלוגה ל' בחטיבה 11, לדעת שני דברים. "שאלתי מי נהרג, ושאלתי איפה האקדח שלי. רציתי את האקדח, כדי שברגע שאוכל - אלך להרוג אותו".

"אותו" זה את האיש ששלח אותם ל"מטווח הברווזים הזה, קרב התאבדות שאין לו סיכוי", שבסופו מצא את עצמו ברקאי עם פצע חודר בריאות, קליעים ביד וברגל, וחברים שלא ישובו עוד. מאוחר יותר החזירו לו את הציוד שלו - ארנק מגואל דם, דסקית וגם פריטים אחרים, "אבל את האקדח לא ראיתי. מישהו הולך איתו עד היום, כנראה".

הכעס של ברקאי (67), תושב ירושלים, קצת שכך מאז, אבל מהזיכרון הוא לא מצליח להרפות. ושמעון גלבוע (65), שהיה סמל מחלקה, מוסיף: "הוא שלח אותנו סתם. בלי מחשבה, בחיפזון. הרגשנו פשוט ששלחו אותנו לשחיטה. שזה היה חסר תוחלת מלכתחילה".

הם היו אז לוחמי חרמ"ש (חיל רגלים משוריין), שביום העשירי למלחמה קיבלו משימה: לפרוץ את הדרך המובילה למוצב "בודפשט" שבצפון תעלת סואץ, שנחסמה על ידי מארב מצרי. זה נגמר ב־18 הרוגים ו־35 פצועים. על כמות הצלקות המנטליות כבר אין מה לדבר. אז הם לא דיברו. שנים הם שתקו, וחלק מהפרטים שנחשפים כאן לא היו ידועים אף לקרובים להם. רק לאחרונה החליטו ברקאי, גלבוע ואחרים שאת הסיפור הזה הם יספרו, גם אם באיחור של ארבעים שנה.

אחרי המלחמה עבר ברקאי תהליך התאוששות ארוך. בגלל הפגיעה ברגלו נאלץ להיעזר בקביים, וגם יד ימין היתה משותקת במשך חודשים. "אבל הכל השתקם", הוא אומר, "חוץ מהשריטה העמוקה שכולנו שותפים לה".

*   *   *

פלוגה ל' היתה חלק מחטיבה 11, שקצת אחרי מלחמת ששת הימים עברה הסבה - מחטיבת חי"ר לחטיבה ממוכנת. "כמעט כל שנה עשינו חודשיים מילואים, זה היה טירוף", מספר ברקאי, "והפלוגה היתה המצטיינת בגדוד".

למ"פ שלהם קראו עוזי דגני. הם מספרים על "מפקד מדהים" מקיבוץ יד מרדכי, שבמלחמת השחרור, כשהיה בן שלוש, נפל אביו על הגנת הקיבוץ. "הוא אפילו לא חשב לנצל את היותו יתום כדי לא להיות קרבי", אומר ברקאי, "הוא היה הלוחם הכי הכי: הנווט הכי טוב, המכונאי הכי טוב, החייל שטיפל בנשק הכי טוב. הפקודים והמפקדים העריצו אותו".

הווי לא חסר שם, והם התראו לא רק במדים אלא גם בשמחות משפחתיות. ורד גפני (64), היום ד"ר למדעי המחשב ועובד בתעשייה האווירית, מספר על הקשר האמיץ שנוצר בינו לבין שלמה בלבן כשנה לפני המלחמה. "הוא סיפר לי שהוא נוסע ללמוד וטרינריה בהולנד, נתן לי שטר של עשר לירות ואמר לי: אם אתה מריח שעומד לקרות משהו, שלח לי מברק עם הכסף הזה".

ב־6 באוקטובר נשלחה פלוגה ל', כ־80 לוחמים, לאזור בלוזה שבסיני. כשהגיעו לשם חזה גפני בתמונת המלחמה הראשונה שלו: שני טנקים ישראליים עולים באש. "אתה רואה את כולם נעשים לבנים, ומתחילים להבין שזה לא זה. המצרים היתלו בנו". את המברק ההוא, אגב, הוא לא הספיק לשלוח. גם לא היה צורך - בלבן עלה מייד על מטוס בחזרה לישראל, איתר את הפלוגה בכוחות עצמו והצטרף אליה אחרי כמה ימים. גפני: "פתאום, באמצע סיני, מישהו קופץ עלי מאחור ואומר לי: 'שמוק, תחזיר לי עשר לירות'".

היום הגורלי של הפלוגה היה 15 באוקטובר. כך כתב ורד גפני ביומן המלחמה שלו ("ברגע שגויסנו לקחתי איתי את הפנקס"): "השכמה עם שחר, מנקים נשק, ובלבן, כרגיל, דואג לכוס תה מחמם. פתאום מתחיל מכשיר הקשר לטרטר ברעש צורמני. מתברר שעלינו לעזוב הכל... ולטוס לכיוון רומאני. מישהו מתלוצץ שקיבלנו אפטר".

תוך כדי תנועה מתבררת המשימה: חיילים מצרים התבצרו על ציר "מכפלת", המוביל אל מוצב בודפשט, והפלוגה הצטוותה להצטרף לחטיבה 204 בפיקודו של אל"מ צבי רם כדי לפתוח את הדרך. ניסיון קודם לפרוץ את החסימה נכשל: כוח חרמ"ש מגדוד 141, שהיה שייך לחטיבה 204 עצמה, ניסה לפרוץ את הציר וספג פגיעות קשות. חלק מהחיילים נשארו תקועים סמוך למוצב בודפשט.

גפני כותב ביומנו: "מתקרבים לטווח של כמה מאות מטרים, ומתחילה הפגזת מרגמות מטווחת במדויק עלינו. אדלר נפצע מרסיס. אני מוריד אותו מהזחל"ם וסוחב אותו מעט אחורה לעבר תלולית. שוכבים כמה לוחמים מסדיר, אני מבקש מאחד מהם לפנות את אדלר אחורה. הוא עונה לי: 'אני לא מרגיש טוב, עזוב אותי'. התגובה של חבריו דומה. אני לא מבין מה קורה כאן, כמו חלום בלהות".

בנקודת החבירה יורדים המ"פ דגני וסגנו ברקאי ונפגשים עם המח"ט רם. "הוא אמר לנו שבינינו לבין המוצב יש בערך 30 חיילים מצרים", משחזר ברקאי, "האחרים כבר חוסלו, והוא רוצה שאנחנו נטהר את השטח באופן סופי ונצא". לפי ברקאי, היה בפקודה עוד פרט אחד חשוב: חייבים להסתער ברגל, מכיוון שהכוח המצרי ממוקם באזור ביצות מלחה, שבו הזחל"מים עלולים לשקוע.

בנוגע להוראות שניתנו בחפ"ק יש חילוקי דעות. מצד אחד, גירסתם של לוחמי פלוגה ל', ומהצד האחר - זו של המח"ט רם. תחקיר צה"לי על הקרבות סביב מוצב בודפשט, שחובר בתחילת שנות השמונים על ידי מחלקת היסטוריה והגיע לידי "ישראל היום", מציין כי "הטיעונים הסותרים של חטיבת האם והחטיבה הקולטת אינם מקלים את הבהרת המצב".

לדברי ברקאי, המ"פ דגני ביקש לנהל קרב מסודר: לעלות לתצפית, לזהות מטרות ולקיים תדריך. אלא שהמח"ט רם סירב בתוקף. את ההתנהלות שלו מתארים החיילים כ"היסטרית לחלוטין". "הוא צעק: 'תן פקודה בנסיעה! נוע! נוע! זוז כבר!'" משחזר ברקאי. "פתאום אתה רואה אלוף משנה צורח ומנפנף בידיים", מוסיף גפני, "אבל אין הרבה זמן להתחיל לשוחח ולחשוב מה קורה".

לפי התחקיר הצה"לי, "המפגש בין המח"ט למ"פ נמשך כמה דקות בלבד. סביר להניח שהמח"ט העביר למ"פ את הלחץ שהיה נתון בו מצד מפקד האוגדה [ששון יצחקי], שהאיץ בו בתקיפות להזדרז ולפתוח את הציר". במחקר מצוטט דיווח של חטיבה 11, שאליה השתייכה הפלוגה, ולפיו "הפלוגה הוכנסה לקרב באורח חפוז, ללא תדרוך, ללא סיוע וללא אפשרות לסרן עוזי דגני, המ"פ, לתכנן את המתקפה".

"אין מודיעין, אין פקודה מסודרת - ואתה הולך להסתער בשטח חשוף", אומר שמעון גלבוע. "המח"ט פיקד על גיזרה, וידע על ניסיונות הפריצה הקודמים, שנכשלו".

"הוא לא קרא את המארב בצורה נכונה ולא ידע מה קורה שם", מחזק דב גרשטיין (65), תושב קיבוץ נחשונים, שקיבל על תפקודו בקרב את עיטור העוז.

במחקר הצה"לי העיד המח"ט כי הוא והמ"פ השקיפו יחד על המארב, "שמיקומו צריך היה להיות ברור לגמרי למ"פ. מה גם שהצביע על המחלקה של גדוד 141, שנתקעה מעבר למארב. תותחי 120 מ"מ הוצבו בקרבת החפ"ק והיו אמורים לחפות על הפלוגה המתקדמת".

לא היה להם זמן, וגם לא רצון, להתווכח. "פקודה זו פקודה, ודגני זה דגני", אומר ברקאי, "התחושה היתה שאנחנו מגינים על הקיום, שכל מה שעושים במלחמה זה גורל המדינה".

גלבוע: "מי היה מסוגל אז להגיד 'לא'? אנחנו לא היינו מסוגלים".

בתום המפגש חזרו דגני וברקאי אל הפלוגה. "עוזי אמר למ"מים שיש מארב שצריך לחסל בינינו לבין 'בודפשט'", נזכר ברקאי. "התארגנו במהירות, והתחלנו לנוע. אחרי כמה דקות נפתחה עלינו אש תופת".

*   *   *

בדיעבד התברר שלא 30 מצרים חיכו להם, אלא 150 - אנשי קומנדו שהגיעו לאזור רגלית דרך הביצות ועקפו את מוצב בודפשט מדרום. הם היו מצוידים בנשק נ"ט וברובי צלפים.

"כשהתחלנו את המתקפה פשוט לא ראינו אותם", מספר גפני. "הם היו מחופרים היטב. התחלנו לירות, לא ידענו בדיוק להיכן. רק כשהתקרבנו ונכנסנו לתוך המארב, הם חשפו את עצמם באש".

בשלב הזה כבר נפגעו לפחות מחצית מחיילי הפלוגה. "אחד עצור, אחד עצור", צעק המ"פ דגני בקשר למפקד מחלקה 1, יעקב פישר ז"ל, שעמד בראש הכוח. ברקאי: "התשובה בקשר היתה: 'אחד איננו, אחד נהרג'. הוא לא עצר, ומשך את כל הזחל"מים עד פאתי המוצב, הכל תחת אש נוראה. עוזי צעק: 'לסובב את הזחל"מים, ולעשות את כל התוכנית בכיוון ההפוך!'"

הזחל"מים הסתובבו לאיטם, והחלו בנסיעה חזרה אל מול המארב. שם נעצרו. כשהוא חשוף למטחי האש קפץ דגני מהכלי, רץ בין הזחל"מים ופקד על החיילים להסתער.

"כולם קופצים", כתב גפני ביומנו, "אולם ברגע זה ניתכת אש מצרית עזה, נורים טילי כתף ובזוקות. תוך שנייה הופך האזור לגיהינום".

כמה מהלוחמים שכן הסתערו נלחמו באויב ממש במחפורות עצמן. אחד מהם מצא את עצמו פנים אל פנים מול אחד החיילים המצרים, והיכה אותו בקת הרובה, עד שהמצרי התעלף. במהלך ההסתערות נהרג מפקד מחלקה 3, אריה יהלום ז"ל, ואיתו רוב החיילים שהגיעו עד לעמדות האויב. המפקד דגני נקלע לנתיב האש הקטלנית של חיילי הקומנדו המצרים, נפגע ונהרג.

ברקאי: "ראיתי שעוזי נופל - והלכתי להחליף אותו. היה ברור לי שאני איהרג. כשקפצתי מהזחל"ם, ממש ביציאה, נפצעתי קשה. לא יכולתי לנשום. הצלחתי לשכב על פצע היציאה, לקחתי את היד שהיתה משותקת, ולחצתי על פצע הכניסה. והייתי מאושר! הייתי מאושר, כי אמרתי: 'אולי עכשיו אשאר בחיים'".

גפני, מצידו, זוכר מאותם רגעים מראה סוריאליסטי: "איש קומנדו מצרי קם ממחפורת, עשרה מטרים לידי, וחייך אלי. הוא החזיק רימון ביד - וזרק. יריתי בו. הרימון פגע בדופן של הזחל"ם שלי והתפוצץ. איכשהו, אף אחד לא נפגע". את ההסבר לחיוך חסר ההיגיון הם קיבלו רק אחר כך, כשבמחפורות המצריות התגלו גלולות מרץ. חלקם אף מעידים שאנשי הקומנדו החזיקו מזרקי אדרנלין באפודיהם.

באותו קרב השתתף גם משה לוי, שאיבד במהלכו את ידו. "שמעתי אותו צועק 'רימון!'", נזכר גפני. "ואני זוכר שבתוך כל הירי המטורף הזה, שאלתי אותו את השאלה הטיפשית ביותר שאפשר לשאול: 'משה, איפה היד שלך?'"

כשיצא גפני מהזחל"ם, לא ידע בדיוק היכן הוא נמצא. "חשבתי שאני קופץ לתפוס מחסה, אבל קפצתי היישר לתוך המארב המצרי. בלבן משך אותי אחורה. מי שהרים את הראש, חטף כדור. במצב הזה בלבן פשוט תפס את הפיקוד, היה הראשון שהרים את הראש - וגרם לנו ללכת אחריו".

בזמן הלחימה, כשירה לעבר העמדות המצריות, קרה לגפני משהו שהוא מתקשה להסביר. "כל ימי חיי עד אז תמיד נמנעתי מעימותים. אולי אפילו הייתי פחדן. אבל שם היתה לי פתאום תחושה נהדרת: שאני הופך לחיה, שאני והרובה זה גוש אחד, שאני יכול להרגיש כל עצב וכל נים אצלי. הרובה כאילו היה יצוק בתוך ידיי. כל העניין הזה של הפחד פשוט נעלם".

בשלב מסוים החליטו להפעיל את המרגמה, אבל התוצאות לא היו יעילות מספיק. גפני כותב ביומנו: "מסתכל קצת מה קורה מסביב, יהלום ויורם שוכבים בתוך עמדה מצרית... השטח מלא פצועים והרוגים. זחל"ם בודד מגיח מדי פעם ואוסף כמה פצועים, אך תוך כדי החילוץ נפגעים אחרים.

"בלבן קובע שיש להוריד את מקלע ה־0.3 מהזחל"ם. אני זוחל לזחל"ם כשהוא מחפה. לאט לאט אני משחרר את החצובה, כשכל תנועה לא זהירה מלווה בכמה דקות של אש תופת עלי... אחרי זמן שנראה כנצח, החצובה אצלי. מציבים במהירות את המקלע, ובלבן מתחיל לירות.

"אנחנו שוכבים צמודים איש לרעהו ומתחלפים בירי ובהטענת ארגזי פעולה. בלבן אומר לי שהמקלע השתחרר, והוא רוכן עליו להכניס את הבורג חזרה. פתאום הוא צועק 'איי'... נושם שלוש נשימות כבדות ומשתתק. אני צועק 'בלבן! בלבן!' אין תשובה. אני מניח את ידי על ידו. הדופק נדם. אני מבין שהוא מת, אבל לא תופס".

על מעשיו בקרב ההוא קיבל בלבן את עיטור העוז.

*   *   *

אלו, כמובן, רק עדויות חלקיות מיום הדמים ההוא. אסור לשכוח שקרבות כאלה התנהלו גם בזחל"מים נוספים, כשכל כוח פועל לבדו. כך או כך, אחרי כמה שעות החלה התפנית. המצרים החלו להראות סימני חולשה. גפני: "בשלב מסוים ראינו אותם קמים ובורחים מהעמדות האחוריות. רק אז הבנו עד איזה עומק הם היו פרושים. הם קמו ממקומות שבכלל לא חלמנו שיש בהם לוחמים".

מי שחתמו את הקרב באופן סופי היו כוחות צנחנים, שהגיעו למקום ופתחו באש לעבר הבורחים. אבל במסמך הצה"לי נכתב במפורש: "קיימת תמימות דעים שהאויב הגיע למצב של שבירה עוד לפני התערבותם של הצנחנים, שהשתתפו רק בשלב המסיים".

במסמך מכוּנה המקרה "פרשה טרגית והרואית כאחת. פרשה טרגית כי מספר הנפגעים של הפלוגה הפורצת, פלוגה ל'/128, עלה בהרבה על מספר הנפגעים בכל שלבי הלחימה האחרים על המוצב ועל דרכי הגישה אליו. פרשה הרואית, כי רבים מחיילי הפלוגה לחמו בעוז, ולארבעה מהם הוענקו עיטורים: עיטור גבורה, שני עיטורי עוז ועיטור מופת" (ראו מסגרת).

זאב קרישר (67), אחד החיילים ששרד את הקרב, מסכם אותו בצורה פשוטה הרבה יותר: בעיניו מדובר באירוע ש"נוצח על ידי גבורה של חיילים, כי כבר לא היו להם מפקדים".

המסמך הצה"לי מנסה להסביר מדוע הופתעה פלוגה ל' על ידי המארב המצרי. "ההסבר ההגיוני היחידי העולה מנסיבות המקרה הוא טעות בזיכרונו של המח"ט באשר לפרטי התדרוך שמסר למ"פ בטרם קרב, כך שבמציאות היו הפרטים מדויקים פחות ומעורפלים יותר".

מפקד חטיבה 204 במלחמה, צבי רם, בחר שלא להגיב לפניית "ישראל היום".

רמי קנטור (75), ששימש עוזר קצין האג"ם של חטיבה 204 בדרגת רס"ן, והיה בחפ"ק לצד צבי רם ביום הקרב, אומר על שליחתם החפוזה של חיילי הפלוגה לקרב: "לדעתי זה הכל מהלחץ שהיה מהפיקוד על צבי רם. אני חושב שלא היה לו מידע מספיק. יכול להיות שהיתה טעות ויכול להיות שלא - אני אפילו לא יודע - אבל האינפורמציה שאנחנו קיבלנו היתה מוטעית, לא שהוא החסיר דבר".

אחרי הקרב שבו לוחמי הפלוגה למפקדה בבלוזה. "בהתחלה לא הבנו את גודל האסון", נזכר גלבוע. "את משה לוי ראיתי הולך בלי יד, בחור אחר ראיתי עם לסת מרוסקת. אבל רק כשחזרנו והתחלנו לספור את הזחל"מים ואת האנשים, הבנו. איפה פישר? איפה יהלום? איפה עוזי? רק אני וזאביק קרישר נשארנו מכל המ"כים, מכל הסמלים, מכל הקצינים".

משם המשיכו הלוחמים להיאחזות נח"ל ים, לשיקום. אלה היו ימי חג הסוכות, ובאמצע הדרך עצרו כמה מהם להתפלל בחולות ליד הכביש. כמעט כולם הצטרפו אליהם. כשניסים החובש אמר קדיש, גלבוע נשבר. "זאביק הלך הצידה, ואני לא יכולתי להחזיק מעמד. התחלתי לבכות כמו ילד קטן".

בנח"ל ים הם זכו למקלחת, לארוחה חמה ולמדים חדשים במקום אלה המגואלים בדם. יום אחרי הקרב, ב־16 באוקטובר, כתב גפני ביומנו: "מתחילים לארגן אותנו מחדש. אינני מסוגל אפילו לגעת בציוד. הכל [נראה כמו] איזו בדיחה איומה, ועוד מעט הכל ייפסק, כולם יופיעו מאחורי הגבעות בחיוך על פניהם, [ויגידו] 'איך סידרנו אתכם, סתם נשכבנו על החול, רק עשינו צחוק, זה לא באמת".

הפלוגה נשארה באזור כחצי שנה, ונסוגה בעקבות הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים. אלא שלאחר מכן גילו לוחמיה שהמלחמה רק התחילה.

ברקאי: "התקופה הראשונה היתה נוראה. לא יכולתי לעכל את זה שהפלוגה שלי הושמדה. הייתי הולך כמו סהרורי. לא הרגשתי שהפצע הזה נסגר". "לא, הוא לא נסגר אף פעם", מתערב גלבוע.

"עד היום אף אחד לא חזר לשיגרה", אומר גפני. "אני חושב שכולנו חיים את הקרב הזה ארבעים שנה, 24 שעות ביממה. אין יום שאתה לא נזכר בזה, שזה לא עולה פתאום באמצע העבודה, באמצע המחשבות, באמצע הרצאה שאני נותן באוניברסיטה".

ורק עכשיו, אחרי ארבעה עשורים, הם בחרו לשבור שתיקה ולחשוף את הסיפור של מה שקרה ביום ההוא. אחד הזרזים שלהם היה איתמר דגני, בנו של המ"פ שהם העריצו כל כך. פעמים לא מעטות הוא ביקש מהם לספר את הסיפור.

"בכל יום כיפור מספרים סיפורי גבורה, מדברים על החווה הסינית, על כוחות ברמת הגולן שנשארו עם לוחמים בודדים שנלחמו בעוז. אז זה עוד אחד מסיפורי הגבורה", מספר איתמר (45), מנהל הרפת בקיבוץ יד מרדכי, שהיה בתקופת המלחמה ילד בן חמש וחצי. "בסופו של דבר הם התישו את המארב הזה. הם היו פלוגה לתפארת. הם פשוט נכנסו לתוך האש, כמו שאימנו אותם".

והיתה עוד סיבה. ברקאי: "כל השנים חשבנו שאין צורך להוסיף כאב למשפחות השכולות. גם בפגישות איתן לא סיפרנו אף פעם שהכניסו את הפלוגה לקרב בצורה מבישה ממש, אלא רק שהחיילים לחמו בגבורה. חשבנו שהעובדה הזו תפגע בהן, שהן יחשבו שהבנים שלהן נפלו שלא לצורך. במשך השנים היו כמה פעמים שהתלבטנו בעניין הזה, וגם הפעם - קיימנו דיון בין חברים, והחלטנו שהגיע הזמן. שצריכים לספר את האמת, גם אם היא מכאיבה מאוד מאוד". 

*   *   *

בשבועות שאחרי המלחמה ביקרו חלק מהלוחמים את משפחות הנופלים. לגלבוע, תושב שערי תקווה וכיום מדריך טיולים בהתנדבות, היה ברור שהמשפחה הראשונה שיבקר תהיה זו של אריה יהלום ז"ל בקיבוץ עין דור. הם היו חברים טובים עוד בסדיר, וכשיהלום גויס לפלוגה ביום הכיפורים, ביקש גלבוע - שתיפקד כמ"מ בפועל אף שלא היה קצין - שיהלום ישמש מפקדו. "אהבתי אותו אהבת נפש, אני מרגיש באיזשהו מקום שגזרתי את גורלו, כי ביקשתי שהוא יהיה המ"מ שלי. כל כך סמכתי עליו".

הביקור אצל אלמנתו של יהלום, ציפי, לא היה הביקור האחרון. השניים התקרבו זה לזו, וכשנתיים לאחר המלחמה נישאו. את בנו של יהלום ז"ל, אבנר, גידל גלבוע כאילו היה בנו שלו. "הוא ילד מקסים", מחייך גלבוע כשהוא מדבר על אבנר בן ה־41, "התאהבתי בו לפני שהתאהבתי בה". מאז נולדו להם שלוש בנות ביחד: יעל, ענת ומיכל.

בימים אלה מקדמים לוחמי פלוגה ל' את הקמתה של אנדרטה ל־18 חללי הפלוגה, שעל בנייתה עמל במרץ זאב קרישר, פסל במקצועו. "אני מאמין בחיים", אומר קרישר, תושב קיבוץ חצור. "אני מאמין שיש המשכיות לכל דבר".

התכנון שלהם היה להציב את האנדרטה בלטרון, אבל מסיבות ביורוקרטיות זה כנראה לא ייצא אל הפועל. "אני יוצר את האנדרטה הזו בלי קשר למקום שבו תוצב. אם זה לא יעמוד בלטרון, זה יעמוד אצלי בקיבוץ, מה הבעיה?" 

shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו