ביום שבו רפאל ארמוזה שבר את הכוס בחופה, משהו נשבר בתוכו, כמו שיישבר אחר כך, אצל הבן שלו, גבריאל, כשיבוא הוא בברית הנישואים, ואחרי זה בדוד שהתחתן עם לונה, הנכדה של רפאל והאמא של גבריאלה, שמהפה שלה יוצא הסיפור על "מלכת היופי של ירושלים", הרומן החדש של שרית ישי־לוי.
"אני אישה של סתיו אני, אישה צהובה בשלכת", מציגה עצמה גבריאלה בפני הנכנסים בדלתות הספר. "נולדתי בשערו האחורי, שתי פסיעות לפני החורף". בקולה אני שומעת את קולה הצרוד של שרית, כאילו התיישבה המחברת על הכיסא שבחדר כדי לקחת אותי אחורה אל ירושלים של ראשית המאה ה־20, שם מתחיל הסיפור שנמשך שלושה דורות, על גברים שידעו אהבה גדולה וּויתרו עליה. על המחיר שנתבע מהם ומנשות הפשרה שנישאו להן. על מרקדה, שרפאל שלה היה בא אל גופה בעדינות אבל מעולם לא נשק לה, והיא נאספה אל השמיים הקדושים של ירושלים בלי לדעת שהיה חסר בחייה דבר. על לונה, מלכת היופי של העיר, שדָּוִד שלה טבע בה עלבון הרסני כשעמד איתה מתחת לחופה והלב שלו באיטליה. ועל רוזה, שנישאה לגבריאל היפה שהשאיר את הסדינים שלה חפים מקמט, והיא השביעה את גבריאלה הקטנה שתעשה הכל בשביל להרגיש את האהבה ולא תפסיד אותה כמו שהפסידה היא.
וכשהתערסלתי בתוך העברית השזורה בלדינו, הייתי בטוחה שישי־לוי מספרת את המשפחה שלה. שזו היא הילדה שיצאה בשליחות עיתונאית ראשונה, לחטט בקרביים של המשפחה שלה, לחשוף את ההריסות המשמשות יסודות לבית.
"השתגעת?! הספר לא אוטוביוגרפי בשום פנים ואופן. אף אחת מהדמויות לא קיימת במציאות. למרות שיש שם דברים ביוגרפיים. אמא שלי באמת נפצעה במצור, אבל לא כשהיא הלכה לחפש עבודה אלא כשהיא הלכה לחפש לי חלב. ואבא שלי אכן היה בצבא הבריטי, ואנחנו ס"טים, כמו משפחת ארמוזה. וכן, לסבא שלי היו שלוש חנויות במחנה יהודה, מעדניית רפאל נחמיאס. אבל הדמויות הן לגמרי המצאה. יותר מזה. הספר הזה נכתב כמו בתקשור. הדמויות כתבו את עצמן. לא ידעתי מראש מה יהיה המהלך של כל אחת מהן".
אהבות רבות
שלושה ילדים נולדו ללבנה ומרדכי ישי, ספניולים גאים, דור שביעי בירושלים למשפחה שמוצאה מטולדו. שרית הבכורה ושני בנים, רפי ואלון. מגג הבית שלהם ברחוב שלומציון המלכה היה אפשר לראות את העיר העתיקה, את גן העצמאות ואת רחביה. עיר במלוא תפארתה, ששרית עזבה כי שנאה אותה וכשחזרה אליה עם כתיבת הספר, השלימה איתה, התאהבה בה מחדש.
"החלום שלי זה שהספר כל כך יצליח, שעל הבית של סבתא שלי יהיה לוח נחושת, כמו שיש על כל כך הרבה בתים במתחם של הבוסתן הספרדי, שעליו ייכתב: 'פה היה הבית של משפחת ישי'".
גם ביחסים עם אמא שלה מילא הספר תפקיד. "הוא היה בשבילי תרפויטי. עשה בשבילי דרך ארוכה להשלים עם אמא, שלא היו לי איתה יחסים טובים. לצערי זה קרה אחרי שכבר לא היתה בין החיים. נפטרה לפני 14 שנה מחיידק טורף שנכנס לה ללב. כמו גבריאלה ללונה, ככה גם אני הייתי בשביל אמא שלי 'משונה מכל הבריות'. לא הייתי הילדה שהיא רצתה שתיוולד לה. היא רצתה ילדה כמוה, שמה שמעניין אותה זה בית, ילדים, אופנה ואיפור. ואני הייתי פרא אדם שהיא לא הבינה. לא הבינה מה פתאום אני עוזבת את ירושלים והולכת ללמוד משחק, כמו שלא הבינה איך זה שאני לא מתחתנת עם החבר שהיה לי בין החמישית לשמינית. אני הייתי הילדה של אבא".
אהבות רבות ידע הלב של שרית, וכשאני שואלת אותה אם היא מאמינה שכמו בספר שלה, לכל אחד יש אהבת חיים אחת, היא חושבת לרגע ופוסקת: "חד משמעית. אנחנו מתאהבים הרבה פעמים ואומרים וואי ושומעים פעמונים, או מוסיקת רוקנרול, במקרה שלי. אבל יש לנו רק אהבת חיים אחת. שלי, אגב, עוד לא הגיעה. הטרגדיה שלי היא שלא פגשתי בה בגיל 18. שלא הגיע אז האיש שלי, שאיתו אתחתן ואיתו ייוולדו כל ילדיי ואיתו אחיה מאז ועד עכשיו. אז אני מתאהבת, וזה נמשך שלוש, חמש, עשר שנים. ודי. חבל".
כתבת על שלושה זוגות שמשלמים את מחיר הפשרה. את היית יכולה לחיות כך?
"לא הייתי חיה כך אפילו יום אחד. אני אוהבת להיות בזוג, אבל מעדיפה לחיות לבד על פני פשרה. רק שצריך לזכור שכולם היו קורבנות של תקופה. גבריאלה, למשל, כבר היתה מתגרשת מזמן".
את עוזבת בקלות?
"אני לא אישה שהולכת. אני לא יודעת להיפרד. אני גורמת לזה שילכו ממני".
כמו במשפחת ארמוזה, ככה גם במשפחה שלה אף אחד לא התגרש עד שהיא התגרשה, בפעם הראשונה ממפיק הסרטים מיכה שרפשטיין ואחר כך מהעיתונאי גדעון לוי, אבי ילדיה. כמו לונה ודוד, ככה גם הוריה היו בליינים גדולים. נסעו, טיילו, ראו. על אבא שלה, שנפטר לפני תשעה חודשים, היא אומרת שהיה וומנייזר גדול, "צעיר ברוחו אבל מאוד לא בריא בגופו. הוא התייסר בין הראש הצלול והסקרן. מת מוות מיותר, נפל ונקע את הצלעות. לקחו אותו לבית חולים, רצו לאשפז אותו במחלקה הגריאטרית. הוא סירב, רצה לעשות צ׳ק אאוט. אבל לא נתנו לו. אחרי זה הוא הפך למונשם ומורדם, ומזה כבר לא התעורר. אין לי ספק שאם הוא היה במיטה שלו, הוא היה חי. אז היה כואב לו, אבל הוא היה עובר את זה. כי כמו שהוא אמר לי בטלפון: 'אין מה לטפל, צלעות מתאחות, והן יכולות להתאחות במיטה שלי'".
ההורים שלך הכילו אותך?
"לא הבינו ולא הכילו. מאוד סבלו. הרגישו שאני מתרחקת מהמקורות ומהמשפחה. אבל מצד שני, חיבקו אותי בלי שאלה בכלל. ילדתי את מיה כשהייתי ילדה צעירה ולא נשואה בת 22. לא רציתי להתחתן כי חשבתי שלא אשאר נשואה, אבל רציתי ללדת. נקשרתי למיה כשהיא היתה ביצית. וההורים שלי קיבלו את זה, אפילו שבירושלים בשנות השבעים זה היה מעשה שלא ייעשה. והם היו משוגעים עליה. כל חייהם".
אחרי ששירתה בחיל המודיעין, ישי־לוי הלכה ללמוד משחק אצל ניסן נתיב. הוא זרק אותה כי לקחה הצעה שהגיעה מתיאטרון האוהל. "הייתי שחקנית גרועה. תמיד עשו לי אודישנים לתפקידים ראשיים וגמרתי בתפקידים זניחים". נשנושי המשחק שלה כוללים תפקידים ב"מלכת הכביש", "ז'קו והיצאניות", "אריאנה" ו"אני אוהב אותך רוזה", וגם אודישן אחד אצל אורי זוהר לסרט בשם "מציצים", לתפקיד שהפסידה למונה זילברשטיין.
אחר כך למדה באוניברסיטה לימודים כלליים ולא סיימה, כי "אני לא מתמידה בלימודים. אין לי סבלנות. אני לומדת מהר ומשתעממת". ואז החליטה לתת עוד הזדמנות לשחקנית שבה ונסעה ללונדון ללימודים בדרמה סנטר. נס על הבמות לא התרחש שם, אבל "המהפך של חיי קרה שם".
היפים ודראג קווינס
בלונדון היא חיה בקומונה, בבית אנגלי עתיק בקאנטרי סייד, עם חבורת היפים שכללה גם אמנים ישראלים ושהיתה מארגנת מסיבות רבות משתתפים. שם פגשה מוסיקאי אנגלי, ומסיפור האהבה שלהם נולדה מיה, היום עורכת תוכן ומפיקה בקרן "קופרו" לקידום קופרודוקציות של סרטים דוקומנטריים. "אני חשבתי שהלידה הזו היא הדבר הכי חשוב בעולם, משהו בסדר גודל של ג׳ורג׳, הנסיך שנולד עכשיו לקייט מידלטון. מבחינתי זה היה מאורע סנסציוני ברמה הזו. עשיתי כתבה על הלידה של מיה, שהתחילה במשפט: 'החודש התשיעי בחיי אישה הוא החודש הארוך ביותר בעולם', משפט שהפך להיות מצוטט בלי סוף. זו היתה הכתבה הטובה ביותר שפירסמתי אי פעם. בלי הנחיות עורך ובלי התערבות. נתתי לחברים בקומונה לקרוא, ואחרי זה שלחתי אותה ללביאה הון, הסוכנת שלי, שפנתה לטומי לפיד שהיה אז עורך 'את', והוא פירסם את זה".
ואז היא קיבלה טלפון. טומי ביקש שתכתוב לו עוד. "אומרים עליו שהיה שמרן, אבל הוא היה האיש הכי ליברלי ופתוח שפגשתי. סקרן. היה בינינו קשר מיוחד".
היא כתבה על הדראג קווינס בבלאק־אפ, על נסיעות לאמסטרדם ועל ההיפים של לונדון, שצהלה ושמחה בשנות השבעים. "זו היתה תקופה של סקס, סמים ורוקנרול, עולם חדש שנפתח. הרגשנו חלק מאנשים שרוצים לחוות עולם. אני לא מכחישה, וזה לא נעים לי מול הילדים שלי, אבל זו היתה התקופה ואלה היו הימים".
קשה לי לדמיין אותך מסטולה. את נראית לי קונטרול פריק.
"נכון מאוד. בגלל זה אף פעם לא הגזמתי. לא התמכרתי. הייתי בעיקר בסמים קלים. סביבי הלכו אנשים לאיבוד. היו בנות שהיו שומעות מוסיקה, מטלטלות ראש מצד לצד, וזה תמיד הצחיק אותי. אף פעם לא הייתי כזו. הלכתי יחפה והלכתי בלי חזייה, וכן, גרתי ב'כסית'. אבל אף פעם לא הייתי פרי ספיריט כמו מונה זילברשטיין, למשל. לא הייתי זרוקה. תמיד נשאר בי משהו מהילדה הטובה של ירושלים".
כשחזרה מלונדון בשנת 75׳ הלכה לטומי, שהיה אז מזכיר המערכת ב"מעריב" (״זה היה מוסד גריאטרי אפל וחשוך ומלא זקנים"). טומי אמר לה שישלח אותה לאילת אם זה לא מתאים לה, אבל היא הלכה ל"העולם הזה".
"אורי אבנרי קיבל אותי מייד, וטומי אמר לי: 'זה סוף הקריירה שלך'. הוא טעה. אבנרי היה המורה הדגול מכולם. למדתי שם לתת כותרות, לעמד. הוא שלח אותנו להיות בדפוס. רצה שנהיה מעורבים בכל. במקביל התחלתי לעבוד בעיתון 'מוניטין', וגם שם היה לי מנטור ענק, אדם ברוך, שהיה חבר טוב שלי. ראיינתי שם את יו הפנר, את ג'יין פונדה, את כריס כריסטופרסון, שהיה בדיוק אחרי ההצלחה של הסרט 'כוכב נולד', את מוחמד עלי. יו ניים איט. ב'העולם הזה' סיקרתי את פינוי סיני, את המהומות בשטחים ואת מלחמת לבנון הראשונה".
באמצע המלחמה ההיא, יוני 1982, בדירת מסתור במערב ביירות הנצורה, הגיע הסקופ הגדול בקריירה שלה. עם אורי אבנרי וענת סרגוסטי, שהיתה אז צלמת, ראיינה את יאסר ערפאת. ראיון שבעקבותיו נחקק החוק האוסר מפגש של ישראלים עם אנשי אש"ף.
פחדת?
"הפחד היה רק בתהליך של מעבר הגבול. עברנו ארבעה צבאות, זה היה מסוכן. בכל רגע מישהו היה יכול לירות עלינו. אבל ברגע שהגענו לדירת מסתור, הרגשתי בטוחה לגמרי".
ואז ערפאת נכנס, ומה? באחת התמונות מהראיון הוא נראה מניח עלייך את היד, ואת נינוחה, צוחקת.
"בתקופה ההיא ערפאת היה האיש הכי שנוא במדינה. בגין קרא לו האיש עם השערות על הפנים. ואז הוא נכנס לחדר, מצוחצח, עם זקן מגולח שנראה כאילו עוצב עם מכונת גילוח מיוחדת מהסוג שהיה לשחקני קולנוע. אני זוכרת שהוא התכוון לחבק אותי, ואני שמתי את היד על החזה, לחסום אותו. לא רציתי שייגע בי. היה לי קשה עם זה. לימים, הבנתי לגמרי את הרתיעה של רבין כשנדרש ללחוץ לו יד. לקח לי זמן עד שהפשרתי במחיצתו. בחדר היה גם המשורר הפלשתיני, מחמוד דרוויש. ערפאת שאל אותי אם אני נשואה, הציע שאולי נתחתן. זו היתה הדרך שלו לנסות ולשבור את הקרח".
הוא נענה לשיחה בקלות או שלקח הרבה זמן לדובב אותו?
"הוא דיבר הרבה יותר ממה ששאלנו. הוא נשפך. כאילו חיכה לזה הרבה זמן. בשביל אורי זו היתה פגישה פוליטית, אני ייצגתי את העיתונות. שאלתי את כל השאלות הכי חצופות. השיא היה כששאלתי אם אפשר לפגוש את הטייס אהרון אחיעז, שהיה אז בכיר השבויים שלנו. אורי כמעט התפלץ, אבל ערפאת אמר כן, ואנחנו פגשנו אותו. זו היתה התרגשות גדולה. ענקית. מבחינתי זו היתה פגישה משמעותית יותר מאשר הראיון עם ערפאת. כשחזרנו משם, הדבר הראשון שעשינו זה לרוץ למשפחה שלו עם הקלטת".
נשארת בקשר עם אחיעז?
"הוא היה חבר שלי אחרי ששוחרר, עד שלכאבי הרב, הוא נפטר מסרטן".
זרעים של אסון
אני הכרתי אותה בסוף שנות השמונים, כשהיתה כתבת בעיתון "חדשות" ואני המפיקה החדשה שהגיעה לעבוד ב"סגול", מוסף הנשים של העיתון, שם פירסמה בכל יום שני טור קבוע בשם "ארגון אימהות עובדות". ישי־לוי תיארה בו את השנה הראשונה בחייו של תום, הראשון משלושת ילדיה מהעיתונאי גדעון לוי. "לכל אנשי התקשורת נולדו אז ילדים, והטור הזה הפך להצלחה גדולה". אבל כמו בספר שלה ככה בחיים, השדים אורבים לילדים קטנים, בעיקר לזכרים, שאותם השדה לילית אוהבת במיוחד, ולכן בירושלים של תחילת המאה ה־20 הספניולים הלבישו את הבנים בבגדים של בנות, כדי לבלבל את לילית יימח שמה, שלא תיקח אותם כמו שלקחה מגדעון ומשרית את תום, שבוע אחרי שמלאה לו שנה. חיידק אלים נכנס לו למוח.
"תום היה אושר גדול שהתפוגג", היא אומרת, ואני מתפללת שהעיניים שלי יתאפקו עכשיו כמו שמתאפקות העיניים היפות שלה. "זה משהו שקשה לי לדבר עליו גם היום. אחרי שהוא נפטר נסענו לחו"ל, מיה, גדעון ואני, לבית מדהים של חברים בדרום צרפת. בימים חייתי שם כרגיל, אני זוכרת טיולים ונוף מטריף, אבל כשהגיע הלילה הייתי בוכה. מיה סיפרה לי שהיא שמעה אותי. כל לילה. לילות שלמים הייתי מייללת".
אחר כך באו דן (27) ואורי (23), אבל הנישואים לא החזיקו מעמד. "עם האסון נזרעו הזרעים. השבר היה גדול, כל אחד מאיתנו התמודד עם האבל אחרת. אני לא חלקתי את הרגשות שלי. יש אנשים שמכירים אותי היטב ולא יודעים את הסיפור הזה. גדעון מאוד אוהב לחלוק. הוא דיבר על זה גם ב'מחוברים'".
מצאת את עצמך נחשפת שם בדברים שלא רצית?
"ברור. מצד אחד, התנגדתי לזה שהבן שלי, אורי, ישתתף בתוכנית. הוא היה אז בן 20, ואני חשבתי שהוא צעיר מדי בשביל להבין את ההשלכות של חשיפה כזו. הוא אמר שאם לא אאשר לו, הוא לא ישתתף, אבל אני לא מוכנה לכפות את דעתי על איש. בטח שלא על ילדיי".
ואז, ב־97', החלו הדיבורים על זה ששרית הצטרפה לפיזיקל אימורטליטי, התנועה שייסדו זוג אמריקנים בשנות השבעים, שדיברה, בין היתר, על חיי נצח. "כשגדעון הלך אחרי עשר שנים שהיינו יחד, הלב שלי התרסק לרסיסים. פשוט לא רציתי להיות בבית בימי שישי, ויגאל קראוס המתוק, זכרו לברכה, הציע לי לבוא איתו לפיזיקל אימורטליטי. בהתחלה הם נראו לי כמו משוגעים, ואז זה הפך להיות החיים שלי. דיברו שם על זה שצריך לחיות כאילו כל יום הוא היום הראשון בחיים שלך. כאילו יש עוד נצח לפניך, ולא כאילו זה היה היום האחרון, כמו שתמיד מלמדים אותנו לעשות. הייתי אישה בת 45, במשבר. הסתיימו הנישואים שלי, העיתון שלי, 'חדשות', נסגר, הייתי מאוד מרוכלת בכלי התקשורת. תחושה של סוף העולם. פתאום באתי למקום שאומרים לי 'הי, הכל יכול להיות! את יכולה עוד חמש דקות לפגוש את אהבת חייך. כלום לא גמור'. וזה מה שקרה. הכרתי אנשים מדהימים ופרחתי. אני, עם הלב השבור, התאהבתי שם בגבר הורס. אהבה שנמשכה שמונה שנים".
ומה עם חיי הנצח?
"הגורו האמריקנים דיברו על גן אימורטליטי שרדום בגוף שלנו. לזה לא התחברתי. אני התחברתי לאפשרות לחיות כל רגע כאילו הוא יימשך לנצח".
היו דיבורים על טיפוח גוף מוטרף, על ניתוחים פלסטיים כדי להישאר צעירים.
"בכל הזמן שלי שם שמעתי רק על ניתוח פלסטי שעשתה ברני, המנהיגה מארה"ב. לא משנה שגם בזה אני לא רואה פסול. מעבר לזה הטיפו לשמירה על הגוף. מה רע בזה? מה הבעיה בלקחת תוספי תזונה או לעשות ספורט?"
אז היית בכושר?
"מטורף. שאת לא מאמינה".
"אני מאושרת"
היום היא ב"עולם האישה". כותבת רזה, ענייני. כאילו שמרה את עושר השפה לרומן הראשון שלה. "כתיבה עיתונאית היא מסרסת גדולה של יצירתיות. אני לא עיתונאית מתפייטת. המטרה שלי היא להביא את הבנאדם איך שהוא. לא להתחיל לחפור מתחת לאישיות שלו. אני לא מנחשת על האנשים שאני מראיינת. אני כותבת את מה שאני רואה, את מה שהם מספרים".
שש שנים וחצי עבדה על הספר. ישבה בספרייה, דיברה עם בני משפחה, בעיקר עם דודה מרים, האחות של אמא, שלימדה אותה על ה"פרנקה", מנהג שלפיו חתן וכלה יכולים לגור בשנה הראשונה בבית ההורים ועל חשבונם. ש"מוחרם" זה לקחת את המיטלטלים ולעבור דירה. למדה על הפחד מהשדים והלכה אצל הספרים של בן ציון נחמיאס, בן דוד של אמא, והחליטה לקרוא רק אחד מהם כי "לא רציתי שמישהו יתערב לי בדמיון".
כבר שנים היא מתמקדת במה שעושה טוב לאנשים. על שולחן הסלון ערומים הספרים שחיברה, מספרים לנו איפה המקום שבו כדאי להתעורר ובאיזה ספא נמצאות הידיים הכי שוות. "כשהחיים התחילו להיות קשים, אני התחלתי לכתוב על מה שעושה טוב". היא עורכת התוכן של אתר שמקדם את התיירנים בצפון, שמאחוריו עומדת רעיה שטראוס. "היא החליטה שהיא רוצה להפוך את ישראל לאחת מ־15 המדינות שהכי טוב לחיות בהן. לפני שנה היא אמרה לי שהיא רוצה שאני אתגייס כדי לבדוק את האתרים לפי קריטריונים מאוד גבוהים, ופתאום נפתח לי עולם חדש. עולם האינטרנט. אני מאושרת. פייסבוק, טוויטר. עולם הדור השלישי. בגיל 65 אנשים יוצאים לפנסיה, ואני מתחילה קריירה חדשה. מסתובבת בדרכים לא־דרכים בין ג׳ת לינוח, בין ינוח לכליל, את כל הקיצורים אני מכירה. אני בונה מסלולים, ואני מאושרת".
מה מפחיד אותך?
"שיקרה משהו רע לילדים שלי. שהספר לא יצליח".
מפחיד אותך שלא תדעי עוד אהבה?
"זה לא בא בחשבון".
hillaal1@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו