"זה לא נגמר עד שהאישה השמנה שרה" אומרים חובבי האופרה. והשיר שהשמיעה דיילת הקרקע של "ולאדיווסטוק אייר" צרם לי במיוחד. אבל אני הבנתי את הרוסית שלה, ועוד יותר, את שפת הגוף. אני לא רשום על הטיסה למוסקבה.
"סנט פטרסבורג?" שאלה. "נייט" השבתי. "מוסקבה, פרנקפורט". והיא הקישה והקישה על המקלדת ופסקה: "אירופלוט", בעודה מצביעה לחלון בדלפק שממול. גם דיילת הקרקע של חברת התעופה הגדולה בעולם לא דיברה ולא הבינה מילה באנגלית, צרפתית, גרמנית או אפילו עברית. גם היא הקישה ושוב הקישה, נענעה בראשה בהתרגשות ונראתה אבודה לגמרי. מאחורי גבי החלו להתקבץ כל אנשי קבוצת העיתונות העולמית, עם אותה הבעיה. אנחנו לא רשומים על הטיסה שאמורה להוציא אותנו מסיביר. כולנו בסירה אחת, והסירה תקועה על שרטון, ועוד בסיביר.
"שמישהו יחפש את סשה, ייתכן שהוא עדיין לא נסע", אמרתי לחברים מאחוריי. סשה ואני חברים, והוא אולי הרוסי היחיד בכל אזור נמל התעופה אולן־אודה שבסיביר, שיודע לתקשר גם באנגלית. ידעתי את זה בוודאות כי ביליתי איתו את היום הקודם בנסיעה ארוכה ובטבילה באגם באיקל המופלא.
סשה הגיע. סשה סידר. בוטלה הגלות בסיביר.
25 מעלות בצל
מאזדה, בניגוד לתחושה שלנו בישראל, אינה שחקנית מרכזית בליגת העל של יצרניות הרכב. למעשה היא אפילו לא משחקת בליגה הבכירה. ככזו, היא חייבת ללכוד את תשומת הלב של הלקוחות הפוטנציאליים בצורה אחרת. היא הרי לא מסוגלת להתחרות במוניטין האמינות המצוין של טויוטה, למשל, או באגרסיביות השיווקית והפרסומית של יונדאי, שנותנת חסות כמעט לכל אירוע ספורטיבי גדול בעולם. הצורך הזה נכון שבעתיים לגבי מכונית שהצלחתה או כישלונה עשויים להוות עניין של חיים או מוות לחברה הקטנה.
זו הסיבה שמאזדה בחרה להשיק את ה־3 החדשה באופן שונה לגמרי: להוציא שמונה מכוניות ישר מהמפעל ביפן, להשיט אותן במעבורת לסיביר, ומשם להציע לעיתונאים לנהוג בהן ישירות עד המקום שבו יוצגו לעולם - תערוכת הרכב הגדולה של פרנקפורט, מרחק של 15 אלף ק"מ. קבוצות עיתונאים וצלמים ממדינות שונות הוזמנו לנהוג מרחקים ארוכים בקטעים שונים של הדרך. בחלקנו נפל העונג לנהוג בקטע השני, בן יותר מ־2,500 קילומטר, שאותו היינו אמורים לעבור בשלושה ימי נהיגה רצופים. אם אתם מגחכים לעצמכם עכשיו וחושבים ש־800 ק"מ נהיגה ליום זה לא ממש קשה, לא נהגתם מעולם בסיביר.
האסוציאציה הראשונה שעולה בראשם של רוב בני האדם הנורמליים כשהם חושבים על סיביר היא הטיה כזו או אחרת של המילה קור. מה לעשות, אם נשברים שם בכל שנה שיאים של טמפרטורות נמוכות, סביר שקר שם. יש בינינו מי שזוכרים את חבל הארץ הזה כמושבת עונשין של השלטון ברוסיה מימי הצאר ניקולאי הראשון ועד לימיו של סטאלין. חלקנו שמענו על סיביר בסיפורים של הסבא או של הדודה, שבילו שם לא מרצונם שנים לא מעטות, ודיברו על המקום לא מתוך געגועים.
שבע שעות נמשכה הטיסה ממוסקבה מזרחה, לבלאגוואשיינסק (להלן - בלאגו). שבע שעות במטוס טופולוב שידע זמנים טובים יותר ושהמושבים שלו דמו למושבי קרש של לאדה ישנה. שישה אזורי זמן עברנו בדרך. בסך הכל, כולל הזזת השעון קדימה, הגענו ליעד 13 שעות בדיוק אחרי שיצאנו ממוסקבה. האישה שישבה לשמאלי, שהתגלתה כפרופסורית לפיזיקה גרעינית, פירטה בפניי באנגלית רצוצה קצת מפלאי המקום. זה חבל ארץ גדול יותר מקנדה (המדינה השנייה בשטחה בעולם), ושמונה חודשים בשנה הטמפרטורה שם לא עוברת את קו אפס המעלות. בבלאגו חיים רבע מיליון תושבים, ויש בה אפילו אוניברסיטה, שמארחת סטודנטים סינים שמגיעים במיוחד לקורסים שהיא מעבירה. רוב התיירות לעיר שכוחת האל והאדם מגיעה מעבר לנהר - מסין; לא פלא שהסינית של הפרופסורית שלידי טובה יותר מהאנגלית. כשנפרדנו בלחיצת יד, אחרי הנחיתה, היא חייכה: "למזלכם, הגעתם בארבעת החודשים החמים של השנה".
מי שציפה למזג אוויר קר, טעה בגדול. הטמפרטורה בחוץ היתה יותר מ־25 מעלות, שלוו בגשם קל ובלחות גבוהה. ביציאה מהטרמינל זכינו לקבלת פנים מרשימה של אלפי יתושים, מתושביה הקדמוניים ביותר של סיביר. נסיעה קצרה באוטובוס לכיוון העיר הסבירה לנו טוב מאלף מילים באילו כבישים אנחנו עומדים לנהוג, ומה יחסם של הרוסים לחוקי התנועה. נהג האוטובוס, למשל, התייחס לקו הלבן הרציף כהמלצה בלבד.
בדרך ובכניסה לבלאגו עומדים בתי עץ חד־קומתִיים, עלובים ומוזנחים, עם גגות חלודים וגדרות מעץ שהרקב אחז בו. לכולם, כמעט, מסגרות כחולות לחלונות ותריסי עץ צבועים בכחול. העוני זועק. בימים הבאים נוכחנו לדעת שהבתים הרעועים הללו הם צורת המגורים הפופולרית ביותר גם בתוך הערים. בלאגו עצמה אינה מלבבת - בלוקים ארוכים וגבוהים שבהם מאות דירות, שמזכירים את השיכונים המכוערים בישראל בשנות החמישים. בסיביר נשמרים השרידים האורבניים של תקופת הקומוניזם, וגם הבניינים החדשים אפרוריים וחסרי כל ייחוד.
בלאגו שוכנת על גדת אחד הנהרות החשובים של סיביר, נהר אמור, שמצידו השני רואים את סין. בעוד העיר הסינית מתחדשת, מתייפה ופורחת, נותרה בלאגו קפואה, מוזנחת ועצובה. המקום היחיד שזכה להתחדשות הוא הטיילת הגדולה לאורך גדת הנהר, המושכת רבים מתושבי המקום שבאים לטייל, לראות ולהיראות. הנשים מפליאות לדדות על עקבי סטילטו, לבושות בהידור. בכלל, בכל פעם שהגענו במסע הזה ליישוב עירוני, בלטו הנשים בלבושן המהודר.
גם תיירים יש בעיר, כולם סינים. לרגע תמהנו מה הם מוצאים כאן, עד שראינו את שלטי הפרסום בסינית בדרכנו למלון, שמציגים בחורות בתנוחות מפתות, והבנו שהם לא כאן כדי לבקר באנדרטה לכבוד הצאר ניקולאי, שנותצה על ידי השלטון הקומוניסטי ונבנתה מחדש כשהקומוניסטים נעלמו מדפי ההיסטוריה.
המלון, אגב, היה מהודר ביחס למקום, עם מסעדה מסתובבת בקומה העליונה, מעלית ומזגן, אך ללא מים חמים במקלחות. בכיורים המים דווקא היו על גבול הרתיחה. אחרי כמה ימים, שבהם הוגש לנו רק אוכל מקומי שכלל תמיד צלוחית סלט ירקות, מרק וכופתאות בשר - ולפעמים מנת בשר, דג או עוף חסרי טעם - התגעגעתי לארוחה הסינית הטובה שהוגשה במלון.
פחות ופחות בני אדם
למחרת הגעתנו לסיביר פגשנו לראשונה את המכונית שלשמה באנו עד כאן. מצלמות נשלפו, מסרטות הוצמדו לשמשות ולגגות, מטעני הטלפונים הסלולריים והמחשבים הניידים חוברו למצתים. הנהגים תפסו את מקומם במושב וכיווננו את המרחק, הגובה וזווית הנטייה של הגב. אחרי הוראות אחרונות של הצוות (לשמור על מרחקים, לעקוף בתוך השיירה רק בהודעה מראש, להדליק אורות) יצאנו לדרך.
סיביר ממוקמת באסיה, וחלק מתושביה מלוכסני עיניים. נוסף על רוסית מדברים כאן גם בשפות מקומיות עתיקות. אולם רוב תושבי המקום הם רוסים אירופאים, שהגיעו לכאן בתקופת הצאר איוואן האיום, כשקוזאקים בראשות ארמרק, הנחשב לקולומבוס הרוסי של סיביר, הגיעו לכאן, מיפו את האזור וכבשו אותו מידי מלכים מקומיים ששלטו כאן לפניו.
האירופאים הגיעו, לרוב שלא מרצונם, החל בתקופת הצאר ניקולאי. חלקם הגדול רואה במקום את ביתם. אלה מהם שאיתם שוחחתי, באמצעות מתורגמן, לא הביעו כל רצון לעזוב את המקום, ואפילו לא התלוננו על החורף הקשה מנשוא. התערובת של אסיאתים נמוכים, כהים ומלוכסנים עם האירופאים, כשכולם חיים באותו מקום ומדברים אותה שפה, יפה מאוד לעין.
אולם ככל שמתרחקים מהעיר רואים פחות ופחות בני אדם. הדרכים ארוכות, לפעמים אינסופיות, מסביב יערות ענק של עצי מחט. וזה כל מה שהעין רואה: כביש המתפתל לאינסוף, הרים נמוכים, ועצים, אוקיינוס של עצים. יישובים כמעט אין, מדי פעם חולף הולך רגל או רוכב אופניים, וקשה לומר מאין בא ולאן הוא הולך.
בדרך חולפים ביישוב קטן. חנויות ודוכנים מציגים בדים צבעוניים ומוצרי מזון ארוזים בשקיות צלופן נוצצות. גם כאן הבתים הם אותם צריפים נמוכים עם חלונות ותריסים כחולים. "זה צבע השמיים", הסביר לי סשה, "זה מביא מזל". שלוש נשים עם דליים בידיהן ממלאות מים מברז גדול בפינת רחוב.
שחר, שותפי למכונית ולדרך, יושב ליד ההגה, ואני עסוק במחשבה למה העיירה הזו מזכירה לי את עזה, ואיך ייתכן שבעיירה של אחת המדינות הגדולות בעולם אין מים זורמים בבתים. האם זה בגלל החורף, שמקפיא את הצינורות שלא שוקעו מספיק באדמה?
ממשיכים ומגיעים לאטרקציה מקומית: צומת הדרכים הגדול ביותר בסיביר. עוצרים לצלם. מה אפשר לומר על זה? צומת של שני כבישים, האחד עובר מתחת לאחר, יש מחלף, והכל משתרע על שטח רחב. לא ממש אטרקציה, אבל זה מה שיש. הכבישים, ברובם, גרועים ביותר. לעיתים הם נראים כרשת אספלט דקה, שמחברת בין חורים רחבים ועמוקים, לעיתים כגלים על ים סוער, ויש גם שילובים בין שני סוגי המפגעים. אמנם, נתקלנו בקטעים רבים לאורך המסלול שבהם מילאו פועלים חרוצים אספלט בבורות, בניסיון סיזיפי לשפר את הכביש, אבל נראה שתנאי מזג האוויר הקיצוניים מנצחים את ניסיונות התיקון. תהליך השחיקה מתחיל עוד בקיץ, כשהגשמים היורדים מספיגים את האדמה ואת הנקבים שבאספלט במים. החורף שמגיע מוקדם מקפיא את המים, הקרח מתרחב, וממש כמו בקבוק מלא מים שמתפוצץ בתא ההקפאה, נפערים חורים באספלט.
אפשר, כמובן, לבצע תיקונים יסודיים יותר; למשל, לשפוך את האספלט הטרי על משטחים ארוכים יותר במקום לסתום חורים. אבל עשרות אלפי קילומטרים של כביש שמשרת נהגים מעטים כנראה לא בראש סדר העדיפויות של השלטון, המרוחק שבעה אזורי זמן.
אם את תהליך היווצרות הבורות בכביש עוד אפשר להבין, קשה להסביר כיצד נוצרים הכבישים הגליים. מפעם לפעם מגיחה משום מקום מין ירידה שאחריה מייד עלייה בחזרה לגובה הקודם. משהו שמזכיר את הגשרים האיריים שהיו קיימים פעם (ובודדים עדיין קיימים) בכבישי הדרום שלנו, ושימשו במקום גשרים כאשר הנחלים נשטפים במים. בסיביר זה לא נראה כמעשה מכוון, אלא אולי כשקיעה של הקרקע במקומות מסוימים.
הכי מעניינים היו המפגעים המשולבים: בסיומו של גל נפער חור במרכז הכביש, והנהג היה אמור לסטות בחדות כדי לא לשבור חישוק או שניים. מי שעזרה לנו לצלוח את הדרך היתה ליסה, מובילת המסע דקת הגיזרה ובעלת האנגלית המשובחת, שישבה במכונית הראשונה והתעקשה להודיע בקשר על כל בור או מפגע אחר. היא גם הזהירה אותנו ממכוניות איטיות לפנינו או מולנו, וסייעה לרכבים מאחור לדעת מתי יש תנועה נגדית ומתי ניתן לעקוף בבטחה בכבישים הרחבים והדו־סטריים שחוצים את סיביר. לליסה, אגב, יש חבר ישראלי, שאותו פגשה בהודו.
היום הראשון הסתיים בעיירה שנמצאת כ־650 ק"מ מנקודת היציאה. התאכסנו בפונדק דרכים הזוי, שהתגאה גם בסאונה ובמסעדה שהפכה בלילה לדיסקוטק ריק מאנשים. קרבתה לביצה קטנה הבטיחה נוכחות של יתושים רבים. שם דווקא היו מים חמים במקלחת.
רכבת שלא נגמרת
היציאה בבוקר הפגישה אותנו עם אמצעי התחבורה היבשתית העיקרי של האזור - מסילת הרכבת הטראנס־סיבירית, הנמתחת כל הדרך ממוסקבה במערב ועד ולדיווסטוק במזרח. 152 שעות ו־27 דקות לוקח לרכבת להגיע מקצהו האחד של הקו ועד קצהו האחר. לרכבת שנוסעת לעברנו עכשיו אורך אינסופי כמעט, דקות ארוכות אנחנו נוסעים מולה והיא לא נגמרת. "והרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח", מתנגנת באוזניי הפתיחה של הספר הנפלא "והיום איננו כלה", של הסופר הקזחי צ'ינגיז אייטמטוב. הנה המסילה, הנה הרכבות, והנה בית התחנה של המשגיח המקומי על תנועתן. הם עדיין קיימים כאן, בסיביר. אני מחליט לחזור ולקרוא את הספר מייד כשאשוב לציביליזציה.
יום הנהיגה השני לא היה שונה במהותו מהראשון, רק ארוך ומייגע יותר. גם הפרשי השעות הפריעו לנו להירדם בלילה. ההרים נפתחו לעיתים לשפלות ירוקות ומרהיבות, שחבקו את כל האופק הנראה לעין, ובאמצע כביש מתפתל וקו הרכבת. פה ושם ראינו כפרים עם כמה עשרות צריפים רעועים, אולי שרידים לקולחוזים של סטאלין. אנשים גרים שם עד היום.
אני מנצל את השעות שבהן שחר מאחורי ההגה, ומהרהר בדודה שלי, אירנה, שהוגלתה לסיביר על ידי סטאלין מייד לאחר המלחמה הגדולה. אני נזכר בסיפוריה על הקולחוז, איך הפכה שם למנהלת חשבונות אזורית, על הסוסה הרתומה לעגלה ששימשה אותה בנסיעה מכפר אחד למשנהו, ועל היום שבו נגנבה ממנה הסוסה. אירנה יצאה מהכפר והלכה ברגל לחפש אחריה, בחורף. לאחר יומיים של הליכה מצאה את הסוסה בכפר סמוך: היא ברחה לשם כדי לפגוש שוב את הסייח שלה, שנלקח ממנה. בסוף שנות החמישים הצליחה דודה שלי להגיע לארץ, והנעימה את ילדותי בסיפוריה. חבל שהיא איננה, ואיני יכול לחזור ולשאול אותה איפה היה הקולחוז, ואם ביקרה בכפר שאני חולף על פניו עכשיו, במכונית עם 120 כוחות סוס.
את הלילות הבאים עשינו בערים צ'יטה (אחרי 960 ק"מ נסיעה) ואולן־אודה שברפובליקה של בוראציה - ערים גדולות יותר, ועמוסות יותר במכונית ובתנועה. אפילו רמזורים היו שם. ועדיין, גם אלו ערים שנבנו בתקופה הקומוניסטית, ואינן מזכירות כלל ערים אירופיות. למי שגדל במערב קצת קשה להבין את המבנה האורבני הזה: מרכז שמוקף באזור מסחר קמעונאי, ושכונות מגורים בפרברים. בוראציה עצמה, המשתרעת עד ימת באיקל, עשירה יותר ומהודרת יותר מהאזורים המזרחיים של סיביר. ביום האחרון, שהוקדש לביקור במקדש ובכפר מורשת מקומיים, נסעתי עם סשה לעוד מסע קצר של 500 ק"מ, עד ימת באיקל המדהימה - ימת מים מתוקים ששטחה גדול משטח מדינת ישראל. נסענו, רחצנו במים הקרירים, אכלנו דג מעושן שגדל רק שם, וחזרנו לעיר.
והיתה גם המכונית
מעולם לא בחנתי מכונית משפחתית בנסיעה כל כך ארוכה ובתנאים כה קשים, כמו בפעם הזאת. זו היתה נסיעה של כמעט 2,500 ק"מ, בכבישים הכי לא ידידותיים. המאזדה 3 נאה למראה, גם אם אינה פורצת דרך. הזנב הנאה שלה מזכיר את זה של ה"אלפא ג'ולייטה". תא הנוסעים נעים לעין, עשוי מחומרים משובחים שלא השמיעו שום צקצוק אפילו אם בטעות נקלענו בכבדות לבור בכביש.
המכונית מאובזרת עד לקצה, וזה כולל מסך מגע שימושי ונאה, תצוגה עילית של המהירות ושל ה־GPS (בטיחותי מאוד), מערכת בולמת בעוצמה במהירות עירונית (בטיחותי מאוד), מערכות התרעה על הימצאות כלי רכב בשטחים מתים במראות הצד, הנעה ללא מפתח, בקרת שיוט ועוד.
על הכבישים המרוסקים של סיביר, שכללו את ה"גלים" הנבזיים, תיפקדו המתלים מצוין. שחר ואני לא נתקלנו אפילו במקרה אחד שבו איבדה המכונית את עשתונותיה בכניסה או ביציאה מ"גל" כזה. אין הרבה מכוניות שמסוגלות לחצות גלים כאלו בצורה כזאת. הרשימו והפתיעו עוד יותר נוחות המושבים וסביבת הנהג. ציפיתי לכאבים בכל הגוף בתום ימי הנהיגה הארוכים, ולהפתעתי יצאתי בלעדיהם. זה נדיר, וזה מצוין. גם המרווח והנוחות שהציע המושב האחורי היו יותר ממספקים.
השילוב של מנוע 2,000 עם 160 כוחות סוס ושישה הילוכים ידניים המותאמים לנהיגה חוסכת דלק (המכונית אכן התגלתה כחסכונית) הוכיח עצמו כחלש מדי. הקומבינציה הזו לא תגיע לארץ. לכאן תגיע המכונית עם מנוע 2,000 המספק 160 כוחות סוס ותיבה אוטומטית מהירה, שיספקו תוצאה טובה יותר. כנראה תגיע גם גירסה עם מנוע קטן יותר ותיבה אוטומטית נמרצת. אם יחידות הכוח האלה יהיו חזקות מספיק, הן יהיו נשק יעיל בידי מאזדה בדרכה חזרה אל צמרת השוק המקומי.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו