אלירז זר־אביב יושבת יחפה על כרית הפוף הגדולה, שערה השחור אסוף לאחור בקפידה. אישה נמוכת קומה, עם פנים עדינות ומבט מבויש. היא מסמיקה כשאנחנו אומרים לה שהיא לא שגרתית.
"תמיד כשאנשים פוגשים אותי, הדבר הראשון שהם אומרים זה איזו ילדה את", היא מחייכת. יש בה מתיקות כזאת, של נערה שמחייכת בפה כמעט מלא, וכשהיא מדברת על הילד שלה, על ילדים של אחרים, על היכולת להביא ילדים לעולם, יש בה רכות של אמא. וגם נחרצות של אישה שעברה דבר או שניים בחיים.
"בא אלי זוג וסיפר לי בדמעות איך הוא לא מצליח להביא ילד לעולם. הסתכלתי על העיניים שלהם, הן ביקשו עזרה. אחרי כמה ימים נסעתי לפגוש מישהי שפנתה אלי כי היא רוצה להיות פונדקאית, ביישוב קטן בצפון. דיברנו שעות. הבנתי שהיא מתאימה לזוג הזה, שמחפש בשורה. עשיתי שידוך. אתמול הם התקשרו ואמרו: 'אנחנו רוצים אותה, איך ממשיכים מכאן?' זה היה רגע של אושר צרוף.
"תחושת השליחות פועמת בי בכל הכוח. תהליך פונדקאות לא חייב להיות מייגע, מייסר וכואב. אני הרי יודעת שהוא יכול להיות מקסים ועוצמתי, עברתי את זה בעצמי. אז אני רוצה להנחיל את זה גם לאחרים".
היא נולדה בקריית ארבע למשפחה דתית, בת זקונים אחרי שתי בנות. כשהיתה בת שנה הוריה התגרשו. אביה עקר לחו"ל, והיא נותרה לגור עם אחיותיה ועם אמה. "חיינו בקומונה של ארבע בנות. אמא שלי היא סייעת בגן ילדים, את רוב שנות הילדות ביליתי אצלה בגן, התחברתי מאוד לילדים ועזרתי לה. היא מלכת העולם עבורי".
מכל המראות והריחות והחיים המעורבים של דתיים וחילונים ביישוב הקטן שלה, משכו אותה דווקא נשים בהריון. "כן, זה קצת מוזר לילדה להתבונן דווקא על זה, אבל זה נראה לי פלא. עולם שלם, מלא רגשות, שסיקרן אותי מאוד. נצמדתי למחזה הזה, וכל הריון חדש נראה לי וואו".
בגיל 17 וחצי, קצת לפני שהחלה את השירות הלאומי בהרצליה, עם נוער בסיכון, הכירה את בעלה לעתיד, חילוני שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות. "המשפחה שלי היתה בשוק. מה שרציתי יותר מכל הוא משפחה משלי. כשהתחתנו הייתי מאושרת".
הם עברו להתגורר ברעננה. אלא שהאושר ושמחת הנישואים חלפו די מהר. במשך שנה עברה טיפולי פוריות, שבסיומם נכנסה להריון וילדה את בנה, רועי. "כשהוא היה בן שנתיים, רציתי להיכנס שוב להריון והתחלתי שוב טיפולים. הזרקת הורמונים. בסבב השני החלטנו שאין מה להמשיך יותר, כי לא טוב לנו יחד ואנחנו לא מוכנים לעוד ילד. עברו עוד שנה וחצי מהרגע שהבנתי שאני רוצה להתגרש עד לרגע שבו הצלחתי להביא את עצמי לעשות את זה. אלו היו ימים וחודשים של בכי. בעיקר על רועיקי שלי. הרגשתי שאני עושה לו את מה שההורים שלי עשו לי. אמרתי בדמעות לאחד החברים שלי, 'איך אני עושה את זה לבן שלי', ו'אני כמו אמא שלי', ו'מי בכלל ירצה לצאת עם גרושה פלוס ילד'".
כבר כשהיתה בתהליך הגירושים גמלה בליבה ההחלטה להיות אם פונדקאית. "הייתי בת 24 עם ילד קטן, גרנו לבד ברעננה, והיה בזה משהו מאיים. רציתי לדעת שיש לי ביטחון כלכלי, למרות שמבחינה כספית יכולתי להסתדר גם בלי זה. רציתי להיות בטוחה שאני לא צריכה עזרה מאף אחד. לא מאמא ולא מחברים".
יש דרכים פשוטות יותר להשיג ביטחון כלכלי.
"במהלך טיפולי הפוריות שלי שמעתי סיפורים קורעי לב על נשים שלא הצליחו להרות. היה מפגש של נשים אצלי בבית, ואחת סיפרה שהיא עברה 20 הפריות, ושהיא בודקת אופציה להשתמש בפונדקאית. היא סיפרה בדמעות, באבל נוראי, שהיא כבר לא תהיה לעולם בהריון. כולן נרעשו ולא הבינו מה זה בדיוק פונדקאות ושל מי הביצית, ואני דווקא זוכרת שאמרתי לעצמי, מה הביג דיל, אני דווקא יכולה להבין את הסיטואציה שאישה מגדלת עובר בשביל אישה אחרת. זה זרק אותי למשהו שבטי כזה, שנזרע עמוק בתוכי. אחרי הגירושים, חזרתי לרעיון של הפונדקאות. זה היה עבורי מין פסק זמן. לעצור רגע, לראות איפה אני עומדת בחיים שלי".
אלירז התקשרה למשרד שעוסק בפונדקאות ונדהמה. "עוד לפני שהבנתי מה אני בכלל רוצה להגיד להם, הם התנפלו עלי שאתן פרטים, תעודת זהות, מסמכים כאלה, פרטים אחרים. זנחתי אותם מייד, והחלטתי לעשות את זה באופן עצמאי. פירסמתי מודעה באינטרנט, דרך פורום שמתעסק בפונדקאות, ונתתי רשימת דרישות: אני רוצה לעבור את התהליך עם הרופא שלי, אני רוצה לתעד את התהליך, כדי שאוכל להסביר לבן שלי בעתיד מה עשיתי, אני רוצה שהזוג יהיה מוכן להחזיר רק ביצית אחת, ואני רוצה ללדת בלידה טבעית.
"הורים מיועדים קראו את זה ונכנסו בי בכל הכוח. זה היה קשה. קיבלתי מייל ממגשרת שמלווה תהליכי פונדקאות, שהציעה לי עזרה. השבתי לה 'לא, תודה', והתחלתי להיפגש לבד עם המון זוגות. זוג אחד עם מחלת כליות, אחת נרפאה ממחלת הסרטן, זוג נכים, זוג שלאישה אין רחם. יצאתי מאיזון. הסתכלתי לשמיים ואמרתי, 'אלוהים, איך מחליטים למי עושים ילד?' זה נראה לי גדול עלי.
"חזרתי למגשרת, עינב אשכול, וביקשתי עזרה. היא מיקדה אותי, מצאה זוג שמתאים לי, שכבר היו לו ילדים, ויום אחר כך נפגשתי איתם בבית שלי. זה היה בקליניקה שלי, ולא חשבתי על זה שעל הקירות יש המון תמונות של תינוקות ולידות. פתאום קלטתי לאן הכנסתי אותם, התנצלתי, והם דווקא היו מאוד אופטימיים. לכולנו היה ברור שזה זה".
לפני כמה ימים שלחה האם לאלירז את היומן שניהלה באותם ימים. היא כתבה בו שהספיקה לה שעה כדי להבין שהיא הבחורה שלהם. כמו כולם, גם היא הגדירה אותה כ"לא שגרתית".
רק אחרי שפגשה את ההורים הפוטנציאליים, הודיעה לבני המשפחה. "התחלתי אז ללמוד לתואר ראשון בחינוך מוסיקלי במכללת לוינסקי, ואמא שלי אמרה: 'תסיימי קודם את התואר'. אחותי בשמת שאלה למה אני עושה את זה בשביל זוג שכבר יש לו ילדים".
אני כמו כל אישה רגילה
אף שמדובר בתהליך ארוך ומייגע, וגם רצוף אכזבות במקרים רבים, אלירז נותרה אופטימית לאורך כל הדרך. "קרו לי כל כך הרבה דברים יחד - גם הגירושים, גם הפונדקאות, גם הלימודים במכללה. חברות שלי ניסו להניא אותי מלהיות פונדקאית. אחרי חודשיים שהייתי עם הזוג באישורים, כתבתי להם שאני יוצאת לפסק זמן. אמרתי סטופ, קאט. ואז, ביום הגירושים, אחרי שכמעט לא דיברנו במשך שבועיים, הם כתבו לי: 'אנחנו מחכים לך וסומכים עלייך, מבינים את ההתמודדות שלך כעת, נשתמע'. השתחררתי. הרגשתי שאין עלי לחץ להחזיר תשובה לאף אחד, ושאני יכולה לחזור. עברנו את כל ההליכים, וחתמנו חוזה.
"הייתי צריכה להסביר לרועי שאמא תהיה בהריון, אבל לא יהיה לו אח אחרי זה. התייעצתי עם פסיכולוג איך עושים את זה. הוא היה בן שלוש. סיפרתי לו שיש נשים שמגדלות לאמהות אחרות את התינוק, כי הן לא יכולות להיכנס להריון. ביום השמיני, אחרי החזרת העוברים, רועי שם לי ידיים על הבטן ואמר: 'אמא, יש לך תינוק בבטן!' בדיקת דם מגלה את זה רק אחרי 12 יום, אבל הוא ידע.
"כשהלכתי להיפגש עם זוג ההורים, לקחתי אותו איתי. שאלתי אותו מה יש לאמא בבטן, ושל מי התינוק. הוא ענה: 'לאמא הזאת (זו שאלירז היתה פונדקאית עבורה; ע"נ) יש פצע בבטן, לך אין'. שאלתי: 'אתה גם רוצה שיהיה לך אח?' והוא אמר: 'כן, אבל קודם את צריכה להתחתן'".
בגיל 24 מצאה את עצמה שוב בהריון, הפעם בשביל זוג אחר. שלושת החודשים הראשונים עברו עליה בעיקר בהתעלפויות ובבחילות. במהלך כל ההריון שיתפה את חבריה בפייסבוק במה שעובר עליה, במין בלוג. ביקשה לא להסתתר. "אני חושבת שאחד הדברים שהיה לי הכי קשה להבין זה למה פונדקאיות מתחבאות. היה לי דרייב להיות ההפך. להגיד שכן, אני אם פונדקאית, וכן, אני גאה בזה. תפסיקו להפוך את זה למשהו שצריך להסתתר ממנו".
זה לא הפריע לה לנהל מערכת יחסית זוגית עם איתמר, שאותו הכירה בלימודים. "התחלנו לצאת עוד לפני שנכנסתי להריון, והוא ידע מראש לאן הוא נכנס, אבל אני לא חושבת שהוא הפנים שזה ממש קורה, ממש עכשיו. אמרתי לו שהוא יכול ללכת, שהוא לא חייב להישאר בסיטואציה הזאת. והוא נשאר. אין לי ספק שבלעדיו ההריון לא היה עובר בקלות כזאת".
היא חוותה דילמות רבות במהלך ההריון. כשהעובר התחיל לזוז, התחבטה אם להתקשר לאם, חששה שמא זה יעציב אותה שלא היא מרגישה אותו. כשההורים ביקשו שהיא תבצע בדיקת מי שפיר לזיהוי תסמונת דאון היא סירבה, כי פחדה מהבדיקה. רופא גנטיקאי שיכנע את ההורים שאין סיבה גנטית לבצע את הבדיקה. "אני חושבת שמה שהחזיק את הקשר בינינו כל כך טוב זה שדיברנו על הכל. לא היה דבר שמישהי הרגישה ולא אמרה, הכל היה על השולחן.
"ילדתי בבית החולים לניאדו בנתניה, כי שם האמינו בי ובאם וראו את החיבור בינינו כמשהו מבורך. בלידה היינו אני, החבר שלי, האם, אחותה וחברה שלי".
כדי לא להיקשר לתינוק, אלירז ביקשה שלא יניחו אותו עליה אחרי הלידה, כמקובל, אלא יעבירו אותו אל אמו. אלירז חתכה את חבל הטבור בעצמה, והאם הטרייה היניקה את התינוק שרק נולד בזכות כדורים המעודדים ייצור חלב. "בדרך כלל לוקחים את התינוק מייד מהחדר, כדי שהפונדקאית לא תחווה נטישה, ומאשפזים את היולדת במחלקת נשים. אנחנו היינו שעתיים בחדר, עם התינוק, ואחר כך התעקשתי להתאשפז במחלקת יולדות. כי ילדתי. לא הפריע לי לשמוע את הבכי של התינוקות. הקשר בינינו המשיך באופן טבעי, ונמשך גם היום. אני יודעת שאצל מרבית האמהות הפונדקאיות הקשר נגמר עם לידת התינוק".
את כל מה שעבר עליה תיארה בפייסבוק. "היה בסיפור שלנו משהו שריגש אנשים, סוג של הצצה נדירה לקרביים של התהליך. כל מי שכתבה משהו על פונדקאות תייגה אותי. ארבעה ימים אחרי הלידה, כבר הלכתי ללימודים, היו לי מבחנים, אבל פתאום התחלתי לקבל מבול של טלפונים. זוגות שאלו והתייעצו, נשים שרוצות להיות פונדקאיות ביקשו להבין מה כולל התהליך, כדי להחליט אם זה באמת מה שהן רוצות לעשות. זה העסיק אותי במשך רוב היום. נשאבתי לשיחות על גבי שיחות בנושא הפונדקאות.
"אני חושבת שאנשים הופתעו לגלות שאני כמו כל אישה רגילה. לומדת, סטודנטית, אמא, אינטליגנטית. התחלתי לקשר בין זוגות שרצו ילד לבין נשים שביקשו להיות פונדקאיות. אני חושבת שהם האמינו בי, כי יש לי את השילוב בין אמא פונדקאית שעברה את כל התהליך לבין דולה שמלווה תהליכי הריון, פוריות ולידות".
גברים חושבים שאני קשוחה
כשהיתה בהריון הפונדקאי, פנתה אליה אם פונדקאית אחרת וביקשה שהיא תלווה אותה בעת הלידה. "היא לא רצתה שהאם המיועדת תהיה בלידה. אחרי שילדתי ישבתי איתה, והבנתי שיש לי מה להעביר הלאה. שאפשר להפוך את הלידה לתהליך שכולן יוצאות ממנו מועצמות, שאף אחת לא יוצאת בתחושה לא טובה. גם היא עברה איתי תהליך, ובסוף הסכימה שהאמא תהיה בלידה".
לפני כחמישה חודשים היא פתחה את המיזם שלה. אם פונדקאית, שהחליטה באורח נדיר למדי לעזור לזוגות אחרים ולקשר אותם לאמהות פונדקאיות פוטנציאליות. בעיקר החליטה להמשיך ולהתמודד רגשית עם עולם מורכב וסבוך. עד כה כבר חיברה שישה זוגות הורים לאמהות פונדקאיות לאחר התאמות שונות, ורובם, גם הזוגות וגם המועמדות לפונדקאות, מחכים לאישור הוועדה של משרד הבריאות כדי להתחיל בהליך הפונדקאות והכניסה להריון.
איך את מסננת את הפונדקאיות?
"אני לא לוקחת בנות שהן במצב סוציו־אקונומי מאוד נמוך, למרות שגם לנשים במצב כזה יש את עניין הנתינה. אבל זה הקו שלי. אני רוצה שאישה שנכנסת לזה לא תהיה אחת שזקוקה לכסף בצורה מטורפת, אלא רק שזה יוכל לשדרג אותה".
תחום התיווך לפונדקאות פרוץ למדי. בשוק כבר פועלים לא מעט משרדים, שמציעים שידוך בין הזוג המחפש לבין אם פונדקאית, ליווי לאורך התהליך וכן עלויות של הבדיקות הרפואיות (כולל בדיקת פסיכולוג, הנדרשת על פי חוק), השגת אישורים מהמשטרה וממשרד הפנים והכנת החוזה המשפטי בין הפונדקאית להורים. העלות יכולה להגיע גם ליותר מ־30 אלף שקלים.
אלירז אומרת שחוזה ההתקשרות שלה עם הזוגות שונה מזה של משרדי תיווך אחרים העוסקים בתחום. "אצלי זה מחולק לתחנות, שבכל אחת מהן אפשר לפרוש. פגישה ראשונה עולה 250 שקלים, רק אם הם ממשיכים יחד בתהליך הליווי. אם אני משדכת בין בני הזוג לבין פונדקאית, אני גובה מההורים 250 שקלים על הפגישה ביניהם. יש כאלה שנפגשו עם פונדקאית דרכי והמשיכו בלעדיי. אחרי אישור רפואי של הוועדה של משרד הבריאות משלמים עוד 1,500 שקלים, ואם יש הריון, משלמים עוד 3,500. מרכזי תיווך נוהגים לקחת את הכסף גם אם אין הריון. בסך הכל אני לוקחת על כל הליווי 15 אלף שקלים, פלוס 9,000 שקלים על פסיכולוג ועורך דין שאני מפנה אותם אליהם. אני לא רוצה שזוגות ישלמו סתם. בלאו הכי הם צריכים לשלם לפונדקאית 200-150 אלף שקלים, שזה סכום גבוה מאוד".
במשרד הבריאות מדגישים כי "המשרד אינו מתערב בהתקשרות של הצדדים בהסכם פונדקאות, אינו מפקח על סוכנויות ואינו מתערב בגובה התשלום המועבר אליהם, כל עוד ההתקשרות נעשתה מרצונם החופשי של הצדדים ובלי לקפח מי מהם. שני הצדדים נדרשים להציג את הסכם הפונדקאות לוועדת האישורים ולקבל את אישורה. בהסכם מפורטים, בין היתר, גם סכומי ההוצאות. ועדת האישורים בודקת את סבירות ההסכם בלבד". יצוין כי הוועדה בוחנת אם לא קיים חשש לפגיעה בבריאות האם הפונדקאית או בשלום הילד שייוולד ומוודאת שאין בהסכם תנאים הפוגעים בזכויות הילד שייוולד או בזכויות אחד מהצדדים.
"לא מעט זוגות שיוצאים לתהליך הזה שומעים רק סיפורי זוועה, כמה פונדקאיות יכולות להיות לא נחמדות ולא אחראיות", אומרת אלירז. "כשהם נפגשים איתי, הם רואים תהליך חיובי, רואים מי נמצא מאחורי הסיפור הזה, מבינים שזה לא משהו ערטילאי. רבים מהזוגות שפנו אלי ביקשו שאהיה בעצמי הפונדקאית שלהם. הם אמרו שהם מוכנים לחכות לי אפילו שנה. אבל אני כרגע לא בעניין".
היא נוסעת לכל רחבי הארץ, לפגוש נשים שרוצות להיות פונדקאיות. באוטובוסים, כי אין לה רישיון נהיגה. "אני מכירה אותן, מתרשמת, ומכניסה אותן למאגר שלי. במקביל, באים אלי זוגות לקליניקה. אני רואה כמה הם זקוקים לליווי ולתמיכה, לפעמים גם בשעות מאוד מאוחרות בלילה. יש לי המון שיחות נפש. אני יודעת כמה קשה להיות במצבם, כשאתה לא מצליח להיכנס להריון. עברתי את הכל".
י' ובעלה פנו לאלירז כדי שתסייע להם למצוא אם פונדקאית. "חלמנו להביא הרבה ילדים לעולם", מספרת י'. "נולד לנו ילד אחד, ולפני ארבע שנים, כשניסינו שוב, לא הצלחנו. עברנו תקופה מאוד לא פשוטה. חוסר ההצלחה להביא שוב ילד לעולם העמיד אותנו בפני מצבים קשים ומורכבים. לקח לנו הרבה זמן להגיע להכרה שאנחנו צריכים עזרה.
"שמענו על אלירז דרך קבוצה של אמהות בפייסבוק. לפני חמישה חודשים פנינו אליה וביקשנו שתעזור לנו למצוא אם פונדקאית. היתה פגישה מאוד עמוקה. הבנו מייד שיש לנו כתובת, שהיא כבר היתה שם. ראינו שהיא זמינה עבורנו בכל שעה, בכל משבר שצץ, גם באכזבה שהיתה לנו מול אם פונדקאית פוטנציאלית. הרגשנו שהיא נותנת לנו הרבה יותר קירבה, משהו יותר אנושי ואישי, ושאנחנו לא עוד זוג מתוך הרבה זוגות שממתינים לאם פונדקאית במשרד תיווך רגיל.
"תהליך של פונדקאות הוא כמו רכבת הרים, יש היי ויש דאון, צריך המון סבלנות והשלמה מלאה שזה התהליך שיביא לך ילד לעולם. עכשיו אנחנו עומדים לפגוש עוד אם פונדקאית, שאלירז משדכת לנו. יש ציפייה ותקווה ויש מתח אם זה יסתדר, אם נמצא כבר את האחת שתגשים לנו את החלום".
ועדיין, בכל העבודה האינטנסיבית שלה, אלירז עצמה לבד עכשיו, אחרי מערכת יחסים של כשנה עם בן זוגה. "אני יודעת שאני נותנת לפעמים יותר ממה שאני צריכה", היא אומרת. "הזמן שאני באמת מקדישה לעצמי זה השעה בשבוע אצל הפסיכולוג שלי. אני יודעת שההתנהלות שלי מאיימת על גברים, לא יודעת למה. אני מאוד עדינה ורגישה, והם משום מה חושבים שאני קשוחה מדי. זה מתסכל אותי. בא לי להגיד להם שאני לא כזאת, שגם אם אני מתפעלת ומחזיקה הכל לבד - את העסק ואת הבית - אני רכה ונשית וכמהה לאהבה. אני מבטיחה שאם אקבל טלפון מאם פונדקאית בזמן שאני בדייט, אגיד לה שאחזור אליה מחר בבוקר".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו