נמרים, נשרים – ואפילו כלבים: כיצד השתנו בעלי החיים שהוזכרו בתנ"ך?

בחג הפסח שחל בימים אלו, אנו חוגגים את יציאת בני ישראל ממצרים והגעתם לארץ ישראל, אירוע המוזכר במלואו בתנ"ך. הרבה פעמים, על מנת להתהדר ביציאה מעבדות לחירות, אנחנו עושים את ההשוואות בין אז להיום מכמה כיוונים.

בני ישראל לא היו היחידים שהוזכרו בתנ"ך, וכך גם לא מעט בעלי חיים שהשתלבו בדרך. ברשות הטבע והגנים חקרו את ההבדלים בין אז להיום עם המינים שנותרו על אדמת ארץ ישראל.

נשר

"כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֶף, יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ" (ספר דברים, פרק ל"ב, פסוק י"א)

הנשר משמש כמטאפורה להגנת ה' על בני ישראל, כשם שהנשר מניח את ילדו על כתפיו בכנפיו, דבר שכמובן אינו נכון במציאות. בתקופת התנ"ך, הנשר היה זכור כציפור טהורה וגבוהה שלא הייתה מזוהה עם העולם הטמא והמגונה. כמו כן, הנשר היה נחשב לסמל לגבורה. כיום, הנשר משמש כסמל לגבורה ולעוצמה בתרבויות רבות בעולם, ונמצא בשימוש רחב כסמל במוזיקה, בספורט ובתרבות הפופולרית. מי שמכיר את הנשרים, יכול להבין שייתכן ויש בלבול עם עיט, שהוא עוף דורס ששימש כסמל בניסים של צבאות בעולם הקדום שמככב כיום בדגלים של מדינות שונות.

בעבר הלא רחוק, מאות נשרים קיננו באזורים ההרריים והמצוקיים בישראל, אך כיום ישנם בארץ כ-200 נשרים בלבד. הרעלות מפגרים מורעלים, התחשמלות והתנגשות בקווי מתח, ציד לא חוקי ולכידה, צמצום מקורות מזון ופגיעה וצמצום בתי גידול וכן הפרעה במקומות הקינון על ידי מטיילים – השפיעו על הירידה הקיצונית בכמות הנשרים, וכיום הם נמצאים בסכנת הכחדה חמורה, ולכן הם מתקיימים רק בזכות מאמצי שימור נרחבים. בשנה הקרובה, רשות הטבע והגנים מתמקדת בפרויקט לצמצום הרעלות וממשיכה בפרויקטים אחרים לצמצום פגיעה בנשרים ועופות דורסים אחרים.

נמר

"עַל כֵּן הִכָּם אַרְיֵה מִיַּעַר, זְאֵב עֲרָבוֹת יְשָׁדְדֵם, נָמֵר שֹׁקֵד עַל עָרֵיהֶם, כָּל הַיּוֹצֵא מֵהֵנָּה יִטָּרֵף כִּי רַבּוּ פִּשְׁעֵיהֶם עָצְמוּ מְשֻׁבוֹתֵיהֶם" (ספר ירמיהו, פרק ה', פסוק ו')

לעיתים קרובות, הנמר משמש בתנ"ך סמל לסכנה מתקרבת, היות שהוא יכול להסתובב קרוב למשכנות האדם ביחס לטורפים גדולים אחרים. הנמר המדברי הינו תת-מין קטן של הנמר. אורכו עומד על כ-180-160 סנטימטרים. בממוצע, הזכרים שוקלים 30 קילוגרמים והנקבות כ-20 קילוגרמים. למרות גודלו הקטן יחסית, הנמר הינו טורף העל במדבריות אותן הוא מאכלס. הוא טורף מגוון רחב של סוגי טרף, ממכרסמים קטנים ועד ליעל הנובי. הוא חי בבדידות, פעיל בלילה ולרוב צד את טרפו ממארב. תוחלת חייו בטבע נעה בין 15 ל-18 שנים.

ככל הנראה, נותרו ממנו בכל העולם בסך הכל 250-200 פרטים, פרטים, רובם הגדול בתימן, בעומאן ובערב הסעודית. בשיאה, הוערכה אוכלוסיית הנמרים בישראל ב-20-10 פרטים. המחקר האחרון על נמרים שבוצע בישראל נערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת תל אביב בשנים 2002–2003. לפי הממצאים, שהתבססו על מחקר גנטי של גללים, הוערכה אז אוכלוסיית הנמרים בנגב ובמדבר יהודה בכ-8 פרטים.

אוכלוסיית הנמרים בישראל הצטמצמה מאוד בסוף המאה שעברה, ונראה שנכחדה בתחילת שנות ה-2000.  הנמרים נפגעו מפעילות אנושית מוגברת בתחומי מחייתם, שהביאה בסופו של דבר לאי-יכולתם לקיים אוכלוסייה ברת קיימא. גם אם עדיין יש נמר או נמרים בודדים בארץ, הרי שלמעשה האוכלוסייה נכחדה.

לוויתן

"שָׁם אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ" (ספר תהלים, פרק ק"ד, פסוק כ"ו)

לוויתן הוא אחד מבעלי החיים המרשימים בטבע: הוא בין החיות הגדולות ביותר בים, ואורכם של מינים מסוימים יכול להגיע עד ל-30 מטרים. לכן, לא מפתיע שפגישה עם לוויתן בדרך כלל כוללת השתאות וסקרנות רבה בעת צפייה בו. תפוצת הלוויתנים היא בכל כדור הארץ, אם כי אוכלוסיית הלוויתנים בכללותה הצטמצמה לאור ציד רב שהתרחש בעיקר בעבר, עד להגדרת הלוויתן כחיה מוגנת (אם כי עדיין צדים אותו במקומות שונים בעולם כיום).

ככל היונקים, גם הלוויתנים נושמים באמצעות ריאות ועליהם לעלות לפני המים כדי לנשום. לכן, אם יצאתם לשיט והתמזל מזלכם, תוכלו לצפות באחד כזה כאשר הוא עולה לפני המים על מנת לשאוף אוויר צח ולאחר מכן צולל בחזרה.

לצערנו, כיום אנו נתקלים במקרים בהם לוויתנים נפלטים לחוף, כשמקרה כזה קרה בישראל רק לפני כחודש, אז לוויתן נפלט סמוך לחוף זיקים.

הסיבות לפגיעה בלוויתנים מגוונות, החל מזיהום רעש הפוגע בכושר הניווט שלהם, דיג יתר הפוגע באיכות שטחי המחיה שלהם, זיהומי נפט וכן פסולת פלסטיק שנבלעת על ידי מינים מסוימים, המכניסים כמויות גדולות של מים לתוך קיבתם. הפסקת הציד הפרוע גרמה להתאוששות של מיני לוויתנים מסוימים, אך כבעלי חיים גדולים, קצב הרבייה שלהם איטי והם נחשפים לגורמי פגיעה נוספים.

כלב

"וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמָּיִם, וַיֹּאמֶר ה' אֶל גִּדְעוֹן: כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק   הַכֶּלֶב, תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד" (ספר שופטים, פרק ז', פסוק ה')

בתקופת התנ"ך, הכלב היה משמש כמגנו של הבית ושל המשק. הם הוזכרו ככלבי הציד של עשו, ככלב המגן על אליהו הנביא מעצב וגם ככאלה המוזכרים כרודפי מזון. במקרים אחרים, הם אף משמשים כביטוי למוות בזוי.

הכלב בוית על ידי האדם בתקופה הפרה-היסטורית. במשך השנים, כלבים אולפו לביצוע משימות, וכיום רבים מהם משמשים כחיילים, מסייעים בחילוץ, מהווים כלי עזר לנכים ומותאמים לשירותים לקהילה. עם זאת, מרביתנו מכירים אותם כחיות מחמד המשמשים כמגנים על בתינו ועל משפחותינו. הם מסייעים לבני האדם להרגיש בטוח, ומספקים עבורם חברות וכלי תרגום לטיפול נפשי. לא סתם אומרים על הכלב שהוא חברו הטוב ביותר של האדם.

רשות הטבע והגנים אפילו מסתייעת בשנים האחרונות בכלבים למטרת איתור הרעלות ושימושים נוספים.

תנין

"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים";  (ספר בראשית, פרק א', פסוק כ"א)

תנין היא החיה הראשונה המוזכרת בתנ"ך. יש מי שפירשו את המונח "תנין" כדי להתייחס לדינוזאורים, זוחלים ענקיים שנכחדו לפני שבני האדם התפתחו, אולם פירוש זה מתייחס רק ל"תנין" המוזכר בבראשית, ולא להתייחסויות אחרות לתנינים במקרא. תנינים מוזכרים גם בסיפורי בריאת העולם של עמים במסופוטמיה ומהווים חלק מפולקלור אזורי.

תנינים חיו בישראל עד לתחילת המאה הקודמת באזור נחל התנינים, משם נגזר שמו. את הפוחלץ של התנין האחרון שניצוד באזור ניתן לראות באוסף המוצג במוזיאון הטבע באוניברסיטת תל אביב. לא ברור אם התנינים הובאו לאזור בתקופה הרומית או שהם מהווים שריד לתנינים שהגיעו לנחלי החוף במעבר בים בין נחלים מהנילוס וזרועותיו הקדומות וצפונה.

חסידה

"גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וְסִוס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה, וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה'" (ספר ירמיהו, פרק ח', פסוק ז')

אזכור החסידה בתקופת התנ"ך מתייחס בעיקר לצרכי התזונה והמזון בימים ההם. החסידה היא חיה מצויה בישראל שהוזכרה בתנ"ך בהקשר של צרכי המזון של בני ישראל במדבר. לפי התיאור, החסידה הייתה עטופה במרקע קשה וקשה להשיג אותה, ולכן היא הייתה כלי לבדיקת האמונה של האדם באלוהים, וגם כלי לבדיקת האמונה של האדם ביכולתו של האלוהים לספק את כל צרכי המזון של בני ישראל במדבר.

חסידות חולפות בשמי ישראל פעמים בשנה בסתיו ובאביב בלהקות גדולות, המונות אלפי פרטים. חלקן חולפות במהירות, אחרות נעצרות וניזונות בשדות חקלאיים ובבתות. מעט חסידות אף מקננות בישראל, ופה הן בונות קיני ענק ומקישות במקורן במחוות חיזור ראוותניות בכל פעם שאחד מבני הזוג חוזר לקן. החסידות, כמו גם עופות נודדים אחרים, מסמלים את החשיבות בשמירת טבע בראיה רחבה מאוד. שמירה על מערכות אקולוגיות טבעיות גדולות ומתפקדות הן חלק מהותי במסלול הנדידה שלה, שכן במקומות אלו הן יכולות להיזון לפני חציית המדבר בסתיו או לאחר חצייתו באביב.

גמל

"אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם" (ספר ויקרא, פרק י"א, פסוק ד')

הגמל מוזכר בתנ"ך כ-50 פעמים, ובסיפורי האבות מוזכרים הגמלים כבעלי-חיים מבויתים המשמשים כאמצעי תחבורה. היסטוריונים מעריכים כי התקופה המקראית שבה מוזכרים הגמלים, התרחשה בין שנת 2,000 ל-1,500 לפני הספירה, בעוד שארכיאולוגים אחרים סבורים כי הגמלים הובאו ארצה בין השנים 930-900 לפנה"ס.

הגמל אינו חיית בר בישראל, וכל הגמלים שאנחנו רואים בטיולים במדבר שייכים לרועה הנמצא בקרבת מקום. כיום ניתן למצוא גמלים פראיים באוסטרליה, לשם הובאו על ידי האדם והתפראו. דבשת הגמל היא שומנית, מה שמקנה לו עמידות לתקופות ארוכות שבו הוא יכול לא לשתות ולהיזון מעט מאוד. כמו כן, עפעפי הגמל מפותחים עד מאוד ומקנים לו הגנה מפני גרגירי החול, שנישאים עם הרוח. באזור הנגב אוספת רשות הטבע והגנים בתיאום עם בעלי הגמלים, פגרי גמלים ומעבירה אותם לתחנות האכלה, שם נשרים ניזונים עליהם. באופן זה, אנחנו מצמצמים את כמות המזון הזמינה לכלבים משוטטים וטורפים אחרים.

ראם

"בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח" (ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק י"ז)

הראם מתואר בתנ"ך כחיה חזקה ומסוכנת, דבר שלא מאפיין את הראם המודרני. הוא גם מוזכר לעיתים קרובות בסמיכות לשור. לכן יש הסבורים שמדובר על שור הבר, הידוע בגודלו ובחוזקו. כמו כן, שמו של שור הבר בשפות שמיות מקומיות דומה לרים. למשל, באוגרית הוא נקרא ראֻם. עם זאת, המקרא מהלל לעיתים קרובות את קרניו של הראם, אולי בגלל זה הרבה תרגומים ומדרשים הגדירו את הראם כמי שאנו קוראים לו היום ראם.

הראם הלבן הוא יונק ממשפחת הפרסתנים/אנטילופות, שהיה מצוי בעבר במדבריות המזרח התיכון. הוא מותאם לתנאי המדבר הקיצוניים, ובזכות כך יש לו את היכולת לשרוד ימים רבים מבלי לשתות. עם כניסת הנשק החם והציד בשל בשרו הטעים, וגם עקב אמונות תפלות שלפיהן הוא מרפא שיתוק, האם הלבן נעלם מנופי ישראל בסוף המאה ה-19. גם לקרנו של הראם הלבן יוחסו סגולות, שהמחזיק בהן מוגן מפני חיות טרף.

בסוף שנות ה-70 של המאה שעברה, הוקם גרעין הרבייה בשמורת חי-בר יטבתה מארבע זוגות ראמים. בזכות מאמצי ההשבה לטבע שמובילה רשות הטבע והגנים מאז ועד היום, ישנם כעת יותר מ-100 ראמים בחי-בר ועוד כ-100 ראמים שהושבו חזרה לטבע הפתוח בערבה, בנחלים הגדולים ובהר הנגב.