גולדפוס טעה, אף שצדק

בשני העשורים האחרונים מפקדי צה"ל הקטינו והחלישו לוגיסטית את הצבא • סייעה לכך העובדה ששרי ביטחון כמו מופז, יעלון, גנץ וגלנט באו משורות הפיקוד הבכיר

תא"ל דן גולדפוס וגלנט, צילום: אלעד מלכה

תא"ל דן גולדפוס הוא אחד העזים והמחוננים שבמפקדים במלחמה. הוא זכאי להערכה ולאהבה מכולנו, כמו עמיתיו התא"לים דדו בר־כליפא, איציק כהן, ברק חירם ומפקדי שדה אחרים. נקווה שהם יוכלו לרפא את צה"ל מתחלואיו בשני העשורים האחרונים. אבל אסור לאיש לערער את משמעת הצבא לדרג האזרחי, ובמשתמע את משמעת מפקדי הצבא לרמטכ"ל הלוי, האיש שאמור לוודא כי הצבא נשמע לממשלה שהכנסת הסמיכה. חוסר משמעת כרוני לממשלה הוא אחד התחלואים שמחזור המפקדים החדש חייב לרפא.

דברי גולדפוס ביטאו דפוס מזיק, דווקא מפני שצדק בעיקר דבריו. אכן, נציגי ציבור "מכל הצדדים" הפוליטיים, וכן קצינים לשעבר נכי רוח, מפלגים בזמן מלחמה ומקוממים בצדק את הלוחמים. אבל לקצין בשירות פעיל אסור לתקוף, ולו במשתמע, את המפקדת העליונה שלו, הממשלה, או את האופוזיציה, שכן היא המיועדת לרשת את הממשלה ולפקד על הצבא, אם כך ירצו הבוחרים.

הלוי אוכל עכשיו את פרי הבאושים מחולשתו לנוכח החתרנות בצבא בזמן הוויכוח על המשטר הדמוקרטי זה לא מכבר. אבל טוב עשה כשאכף משמעת, ולו באיחור. צה"ל הוא צבא העם, כלומר צבא אזרחים, אבל אנחנו יודעים שצבא אזרחים עלול להצמיח נפוליאונים שיחסלו את הרפובליקה הדמוקרטית, חלילה.

את מה שהרמטכ"ל הבין באיחור לא הבינו מנהיגי ציבור כמו שר הפנים משה ארבל, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' וח"כ יש עתיד אלעזר שטרן. הם נחלצו "להגנת" גולדפוס, מפני שנדמה להם (או שהם רוצים ליצור רושם) שהוא מבקר רק את יריביהם הפוליטיים, שבשמאל או בימין, וכשלו בהבנת העיקר הממלכתי: מותר לחיילים ולמפקדים למתוח ביקורת חריפה על הפלגנות והחתרנות שפשו בחברה האזרחית שלנו בזמן מלחמה, אבל מותר להם (ואולי אף חובתם) לבקר אך ורק כאזרחים ששוחררו משירות פעיל ופשטו את המדים. הממלכתיות הדמוקרטית מחייבת כפיפות של צה"ל לנציגים המוסמכים של העם.

דברי גולדפוס הצריכו נזיפה, אך לא פגיעה בקידומו. שהרי אין לנו רבים כמותו, ויתרה מזאת: הוא כנראה הושפע ממפקדיו, שפגעו פגיעות חמורות יותר בכפיפות הצבא לממשלה הנבחרת.

בשני העשורים האחרונים מפקדי צה"ל הקטינו והחלישו לוגיסטית את הצבא, ככל הנראה בלי להעמיד את הממשלה על חומרת ההשלכות האסטרטגיות של התהליך. להחלטות האומללות האלה סייעה העובדה ששרי ביטחון כמו מופז, יעלון, גנץ וגלנט באו משורות הפיקוד הבכיר. הצבא פיתח מעין "אוטונומיה מוגנת" מהתערבות המפקדת העליונה שלו, הממשלה, לעיתים בעזרת מינוי אנשיו לשרי ביטחון. קשה שלא לחשוש שגרירת הרגליים מול רפיח, וכן ההימנעות מהשתלטות על חלוקת הסיוע ההומניטרי, אף הן תוצאה מאותה "אוטונומיה", וכמוהן האפשרות שלא הוכחשה שהקצונה ה"אוטונומית" נמנעה מלעדכן בליל 7 באוקטובר את ראש הממשלה ואת שר הביטחון במצב החירום.

דברי גולדפוס ביטאו דפוס מזיק, דווקא מפני שצדק בעיקר דבריו. אכן, נציגי ציבור "מכל הצדדים" הפוליטיים, וכן קצינים לשעבר נכי רוח, מפלגים בזמן מלחמה ומקוממים בצדק את הלוחמים. אבל לקצין בשירות פעיל אסור לתקוף, ולו במשתמע, את המפקדת העליונה שלו, הממשלה, או את האופוזיציה

הפגיעה במשמעת הצבא לממשלה התבטאה באופן מסוכן בסבילות הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר לנוכח החתרנות בצבא במהלך המשבר המשטרי ב־2023. סכנה אחרת למשמעת, חמורה לא פחות, הסתמנה בעשור הקודם, בכהונת הרמטכ"ל אשכנזי, שיוחס לו ניסיון לסכל ב־2010 את מדיניות ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ברק כלפי איראן, ולבסוף אף דווח שהתערב במינוי מחליפו בתפקיד. ובתווך, בין נקודות שפל אלו, אנחנו עדים להתקוממויות מוסרניות של קצינים, כאשר מי מחברי ממשלה מעז למתוח עליהם ביקורת.

כל זה מצריך שידוד מערכות. מה שנחשף בשני העשורים שקדמו ל־7 באוקטובר מחייב תיקון בסדרי הקידומים בסגל הפיקוד הבכיר ובשיטת ההכשרה שלו. עלינו לתקן את הכיתתיות ה"אוטונומית", את קוצר הראות האסטרטגית ואת ליקויי התפיסה הממלכתית שנחשפו בו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר