אם לא יאהבו אותנו יותר - שלפחות יפחדו

יום אחד נמצא את עצמנו לגמרי לבד. אי קטן של יהודים בלי אף חבר בעולם, בלי מעצמה שפורסת עלינו חסות, בלי מדינות שרוצות בקרבתנו, בלי ציבורים שמתפללים לשלומנו, בלי ארצות שמספקות את צרכינו, שולחות את מזוננו ונשקינו, בלי אף יעד שבו אנחנו רצויים כתיירים. היום הזה, מכובדיי הקוראים, אינו דמיון - הוא ממש פה, מעבר לחג הפסח. אז יצאנו מעבדות לחירות, הפעם נצא מחירות לבדידות.

נכון, זה לא בטוח, בחיים ובהיסטוריה יש מהפכים מפתיעים, אולי כל הגל הענק הזה של עוינות לא יתנפץ עלינו בסוף, ויקרה איזה נס, אבל מה שלמדתי ב־7 באוקטובר הוא לא לסמוך על ניסים. הם לא קורים כשבונים עליהם, כי נס שמצפים לו אינו נס, הוא סתם דמיון במקום לקחת אחריות ולפעול.
לא באתי להעכיר את רוחכם בעוד תחזית שחורה מבית ההזיות שלי, אבל טמינת הראש בחול לא תועיל פה. צריך להתכונן ליום הזה, ולהבין שהוא יהיה יום ראשון מהרבה ימים שבהם המצב הזה ישנה מהותית את חייה של ארצנו האהובה. עד שיחלוף הגל, אני מקווה שעוד בימי חיינו.

בזמן הזה, של הבדידות המוחלטת, הדבר היחיד שישאיר אותנו בחיים, כך על פי פרסומים זרים, הוא המטמון הקטן ששמרנו בדימונה לימים כאלה. נצטרך להבהיר לכל באי העולם שאו שאנחנו נשארים בחיים, או שאף אחד לא נשאר. אם לא יאהבו אותנו יותר, לפחות יפחדו. פחד הוא מניע עלוב להישרדות אומה, אבל כנראה במצב שאליו הולך העולם הוא ייהפך למטבע נדרש, כמעט כמו ביטקוין. יחד עם השתלטות האסלאם על כל התרבויות המתקדמות, הפחד יחזור בגדול לנהל את התנהלות האומות. תודה לשמעון פרס שצייד אותנו ליום שכזה.

אבל חוץ מזה, צריך להבין ולהתכונן מעכשיו לשינוי גדול בחיים של כולנו. כמדינה מצורעת לכאורה יחרימו אותנו, לא יקנו את מוצרינו המשובחים, לא יסייעו לנו במענקים, לא ישתפו איתנו פעולה במחקרים, ועוד ועוד. נצטרך לסמוך רק על עצמנו, להגשים את המשפט הנורא - עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב כלל. אני דווקא מחבב התחשבות בגויים, כשהיא הדדית כמובן. נצטרך להיגמל גם מזה.

תקומתנו תהיה רק אם נשכיל לשתף פעולה. אם נמשיך לריב, יאכלו אותנו בביס אחד. חשבנו ש־7 באוקטובר היה הכי גרוע שלנו ועכשיו אפשר לחזור אל המחלוקות? כדאי שנחשוב שוב. יכול להיות, והלוואי שלא, שהסיוט שלנו רק מתחיל. כולנו שותפים לנסיעה לא קצרה בסירת הצלה קטנה וצפופה. מי שיחורר אותה יושלך למים. נאהב איש את רעהו, וניצור לנו את האי הקטן שלנו של אהבת חינם בלב עולם מופרע. והלוואי שאני טועה. או בעצם, אולי לא.

שייק

הילדה ביקשה שייק לארוחת ערב. השייק שלי יצא שמו למרחקים לבריאות והנאה, אז שמחתי ונרתמתי למשימה. שמתי בקנקן של הבלנדר את כל החומרים הטובים, היפים לגדילה ולשמחת הלב - מפירות העונה, אגוזי השנה, ירוקי הגינה, ונוזל העונֶה לשם "חלב שיבולת שועל" למרות שאין זה ברור כלל כיצד חלבו את השיבולת. סגרתי המכסה והפעלתי את המכשיר האימתני, ההופך כל מוצק לעיסה משל היה מרואן עיסא.

המנוע רב העוצמה החל להסתובב, ואז קרה דבר נורא. המיכל הגדוש כל טוב נזכר לפתע שהוא עייף, שהחומר שלו ראה מספיק, שדי לו להכין שייקים ומהם לא לטעום, ובבת־אחת התפוצץ לאלפי. לצערי לא צילמתי את האירוע בהילוך איטי ואיני יכול להעלות את הסרטון לאינסטגרם ולגרוף, אבל מה שקרה הוא רסס של חומרים בעלי ערך תזונתי גבוה על כל המטבח. מרצפה עד תקרה, מארון עד אהיל, ממקרר עד פנים הטוסטר. הכל.

התמלאתי זעף. למה לי זה קורה תמיד, חשבתי לי, למרות שזה ממש לא קורה לי תמיד, אבל הקורבן תמיד חושב שתמיד הוא זה שמקבל עונשים משמיים על לא עוול. אבל אז נזכרתי שאך יומיים קודם היתה לי תקרית לא פחות גרועה במטבח, כאשר בניסיון לנקות תחתית של סיר שחרכתי שמתי נוזל כלים ומים בסיר, הדלקתי את האש מתחת לתמהיל והלכתי רק לעשרים דקה.

כשחזרתי כל המטבח היה מלא קצף שחור שגלש מהסיר, משל היה עדר כבשים על הגלבוע, ושינה לי את התוכניות לשעתיים הבאות מבהייה בטלפון לעמידה על הברכיים וניגוב. כשזה קרה, אחרי מחשבות ה"למה תמיד זה קורה לי", באה מחשבה שנייה. "החטופים". זהו. לא הייתי צריך לעשות את כל המהלך, של דמיון מודרך במנהרות, של רעב, של התעללות, של יאוש, של תקווה. רק המילה "החטופים" הספיקה לי כדי להיזכר מה טוב מצבי בעולם, ואיזה מזל יש לי שאני פה, בביתי המצופה כעת אמנם בקצף שחור או שייק ירקרק, אבל לפחות רואים סוף למצב - מה שניתן לומר בקושי על החטופים היקרים ועל משפחותיהם, חבריהם, קהילותיהם, עמם.

קשה להחזיק את הזיכרון שיש לנו חטופים חי כל הזמן. הנפש מתרגלת לכל דבר, אבל אם בכל פעם שמשהו פחות נחמד קורה לכם תזכרו שזה דבש טהור לעומת אחינו ואחיותינו שם בסינוואריה - גם תצאו מזה יותר מהר וגם תקיימו מצוות "זכור את אשר עשה לך עמלק". שנזכה לראותם במהרה.

מלחמה

בעוד המלחמה בחזיתות נמשכת, המלחמה בכבישים אף פעם לא פסקה. ובעוד הצבע של האויב הוא ירוק, בכביש צבעו תכלת או אחר, על ארגז ממותג. השליחים המביאים כל טוב הארץ אל פתח ביתנו הפכו לכוחות קומנדו רכובים ברחובותינו, והם מסכנים את עצמם ואת שלומנו, עוברים על כל חוק, ואין מתריע. אז אני מתנדב.

שליחים מחורעים תמיד היו. גם לפני עשור ועשוריים. אבל משהו בקומבינה האחרונה הקפיץ בבת־אחת את הבעיה לרמות שטרם היו. גם בגלל שרבים מהם רוכבים על אופניים חשמליים, הפטורים בעיני עצמם מכל חוק ומגבלה, וגם כי לא נוצרה מערכת אכיפה יעילה שתמשטר את השתלטותם של השדים על הכבישים והמדרכות והפיכתם לזירת אסון שרק מחכה לקרות בכל שנייה של היסח הדעת.

רבות טרחתי למצוא פתרון. קיימתי ישיבות, כינסתי פורומים, יצאתי לסיורי שטח, נסעתי לחו"ל להשתלמויות, מיניתי אנשים חסרי יכולות לתפקידים מומצאים, הכל כדי להביא פתרון. ויש. הסכיתו. שיטת הנקודות, אלה שאנו צוברים במטמון סודי במשרד התחבורה וכשיש שם מספיק אנחנו נשלחים לקורס נהיגה מונעת, או נענשים באופן יצירתי אחר, השיטה הזאת צריכה לעבור הרחבה ולכלול גם חברות. צבירת נקודות עסקיות. כלומר, כל חברת שליחויות, הסעות, מטענים, שינועים, תהיה רשומה גם כגוף עצמאי, שאינו קשור לנהגים העובדים אצלה. וכך, כל עבירת תנועה מצולמת של אחד מעובדיה תירשם לה בנפרד, גם אם הנהג עצמו לא נתפס מעולם. כלומר, אם רואים בבירור שליח חוצה צומת באדום על אופניו, ואותו לא ניתן לאתר, החברה תשלם בנקודות על חטאיו.

מה זה ייתן? חברה שהגיעה למשל ל־100 נקודות, תושבת על ידי המדינה לשבוע. אם תצבור עוד, תעמוד בפני סגירה. כי מה שקורה כיום הוא שהחברות לא דורשות באופן נחרץ מהנהגים למיניהם שום דבר, רק לעמוד במכסות ובזמנים, אבל אם כל העבירות יושתו על החברה אז מנגנוני פיקוח קפדניים יצוצו כאלף רקפות עם הגשם הראשון, וכל תחושת האין דין ואין דיין תיעלם כבמטה קסם ביום אחד. כשאהיה שר התחבורה, בעוד שני גלגולים וחצי, אדאג ליישם. בינתיים נותן את זה כמתנה לשרה רגב. זה שלך, תבלי.

avrigilad@gmail.com