הסרט החדש של ג'רי סיינפלד: לא יותר מרעש רקע לקפל מולו את הכביסה

אף אחד מהפרויקטים הנון-סטנד-אפיים שג'רי סיינפלד היה מעורב בהם בשלושת העשורים שחלפו מאז ש"סיינפלד" ירדה מן האוויר (סרט האנימציה "כוורת של סרט", סדרת הרשת "קומיקאים במכוניות שותים קפה") לא התעלה לרמה גבוהה מדי. סרטו החדש, "הקרב על הפופ-טארט", שזמין כעת בנטפליקס, ממשיך את המסורת, וביתר שאת.

אמנם אינני סבור שסרט הביכורים של סיינפלד כבמאי הוא אחד הסרטים הגרועים של העשור (כפי שכתבו לא מעט מבקרים בארצות הברית). אך אני כן חושב שמדובר בקומדיה סתמית למדי, שמתקשה להצחיק ושלגמרי מבזבזת את הקאסט החלומי שהתייצב על הסט כדי לעבוד עם הקומיקאי היהודי האגדי.

הנושא שעומד במרכז התסריט – קרב אכזרי ואבסורדי שניטש בין שתי חברות דגני בוקר - אולי מתאים למותג הסיינפלדי כמו כפפה ליד (ג'רי אף פעם לא הסתיר את חיבתו לסוגים שונים של קורנפלקס). אבל השעשוע הילדותי הנ"ל פג במהירות ומפנה את מקומו לעלילה מקושקשת, לשורה ארוכה של הופעות אורח חסרות תכלית ולבדיחות חצי אפויות שאינן חוששות לפספס את המטרה בכמה קילומטרים טובים (יש כאן סצנת הלוויה שגרמה לי לגלגל את העיניים ולהיאנח בקול רם).

עלילת הסרט מתרחשת אי אז בשנות השישים, בתקופה שבה הכל היה לכאורה "פשוט יותר". סיינפלד מגלם מנהל בכיר בחברת "קלוגס", ואילו מליסה מקארתי מגלמת את מהנדסת המזון שחוברת אליו כדי להמציא את חטיף הבוקר שאמור לחולל מהפכה בשוק. בינתיים, בקצה השני של העיר, איימי שומר, שמגלמת את המנהלת של החברה המתחרה, מנסה להקדים אותם עם מוצר מהפכני משלה. נשמע כיף, נכון? תחשבו שוב.

לאחרונה קיבלנו כמה וכמה סרטים ביוגרפיים שמגוללים את ההיסטוריה של מוצר מוכר. רק בשנה החולפת זכינו לצפות בסיפור לידתם של נעלי אייר ג'ורדן ("אייר"), בסיפור התרסקותו של מכשיר הבלאקברי ("בלאקברי") ובסיפור המוצא של הדוריטוס החריף ("Flamin' Hot"). גם "ברבי", למרות איכויותיו הבלתי מעורערות, היה סוג של סרט פרסומת באורך מלא.

למרות שהרוב המוחלט של ה"היסטוריה" שהוא מציג לצופים מומצאת, "הקרב על הפופ-טארט" משתלב היטב בתוך החבורה הזאת. מתחילתו ועד סופו, הסרט גדוש במוצרים, בלוגואים מוכרים ובתוכן שיווקי בוטה, והסצינה המדוברת ביותר שלו – שמשיבה את דון דרייפר ואת רוג'ר סטרלינג למסך לכמה דקות – בעיקר מזכירה פרסומת מיוחדת שמשודרת במהלך הסופרבול.

בכל מה שקשור לקולנוע ולהומור, לעומת זאת, הסרט הזה נכשל בכל הסעיפים. ועל אחת כמה וכמה כאשר מעיפים מבט ברשימת הקרדיטים ונוכחים לדעת כמה אנשים מוכשרים נתנו את ידם ליצירה הבינונית הזאת. סיינפלד יכול להתנחם בכך שגם סרטיו של לארי דיוויד אף פעם לא היו מוצלחים במיוחד. אתם, לעומת זאת, תוכלו להתנחם בכך שסוף סוף מצאתם סרט זניח, שכיח ולא תובעני שאפשר לקפל מולו את הכביסה. גם זה משהו.

"הקרב על הפופ-טארט", ארה"ב 2024

ציון: 4