רפת בקו האש

בשיתוף תנובה

מבצע "שומר החומות" בחודש מאי האחרון, הוכיח שוב כי העוסקים בענף הרפתנות באזור עוטף עזה הם חוד החנית של החקלאות בישראל. כמו במבצעים קודמים של צה"ל בדרום, גם הפעם המשיכו החקלאים, ובראשם עובדי הרפת, להגיע מדי יום לעבודה, גם אם מדובר בסיכון חיים, פשוט משום ששגרת החיים של בעלי החיים אינה יכולה להיות תלויה במצב ביטחוני כזה או אחר.

גידי סבאג (63) מקיבוץ נחל עוז, הוא בין עשרות הרפתנים שנשארים בקו האש - במלוא מובן המילה - כאשר נערכים מבצעים של צה"ל ברצועה, זאת בשעה שלא מעט תושבים עוזבים את היישובים למקומות בטוחים יותר. הרפת של נחל עוז היא הקרובה ביותר לגדר המערכת, ואם ניתן היה אולי לחשוב שהרפתנים יתרגלו לעבודה תחת ירי, הרי שהחשש להיפגע קיים תמיד.

"בשגרה לא מרגישים תכונה מיוחדת, חוץ מהעובדה שאנחנו רואים את הפלשתינים והם רואים אותנו", מספר גידי, "בעתות חירום זה סיפור אחר. ביישוב נשארים רק אנשים חיוניים לעבודה - אנשי ביטחון וצבא, מי שעובד בלול וברפת, צוותי חירום. גם הוותיקים בדרך כלל נשארים ואומרים 'בגילנו אנחנו לא בורחים לשום מקום'. משפחות עם ילדים יוצאות מיד עם תחילת המבצע, הכי מוקדם כשאפשר, בחלונות הזמן שהצבא מאפשר לנסוע בהם.

"מבחינה אישית, בכל מבצע התחושה היא קשה יותר. המתח, חוסר הוודאות, זה לא משהו שמתרגלים אליו. אתה מסיים מבצע, ואז מתחילות השאלות: מה עשיתי פה, מה ההיגיון להישאר פה? תוך כדי המבצע לא חושבים על זה, אבל זה הולך ונעשה קשה. סימני השאלה מתרבים, אבל לצדם גם סימני הקריאה על כך שאין ברירה. אני נשאר פה רק בגלל הרפת שאני מחויב ומסור לה. מדובר בבעלי חיים, 700 פרות, אי אפשר לומר 'זהו, סוגרים, נחזור עוד שבועיים'. מאוד חשוב לשמור על שגרה מלאה גם במבצעים, פשוט מביאים עוד אנשים כדי לסיים מהר יותר את העבודה. באופן אירוני, הקושי הגדול הוא כשהכל מסתיים. פתאום שקט, כולם מרוצים וצוהלים וחוגגים, אבל המתח נשאר, והמעבר הזה לא פשוט".

מפחיתים סיכונים

קיבוץ נחל עוז קם ב־1953 וכעבור שבע שנים הוקמה הרפת. התחילו בקטן, עם כמה פרות, ועם הזמן הלכה הרפת והתרחבה. "אני הצטרפתי בשנת 1976 וכיום אני מנהל אותה כבר שלוש שנים", מספר גידי, "כל שנותיי אני כאן, אם כי עשיתי תפקידים נוספים, כמו מזכיר הקיבוץ, אבל תמיד זה היה במשרה חלקית כי המשכתי כל הזמן במקביל ברפת. זו  הייתה בחירה אישית שלי מגיל צעיר, אהבתי לעבוד עם בעלי חיים.

"לאורך השנים היו עליות וירידות בכל מה שקשור לרווחיות וליציבות. אבל תמיד זה היה ענף מתוכנן, עבדנו לפי מכסות. בעשר השנים האחרונות המצב טוב, עם כל הקשיים. אומנם אנחנו צריכים להתמודד עם פתיחת הייבוא, והיתה גם שנה שהקטינו לנו את המכסה בארבעה אחוזים, בשנה האחרונה הייתה עליית מחירים גבוהה מאוד של כל נושא התבואה והגרעינים וזה השפיע על ההוצאות ברפת בצורה משמעותית, אבל בסך הכל אנחנו מחזיקים מעמד והענף מכניס כסף לקיבוץ. נחל עוז מתבסס גם על גידולים חקלאיים - מטעים, גידולי שדה - והרפת מהווה כשלושים אחוז מרווחי הקיבוץ".

גידי מדגיש כי הוא וחבריו נשארים לעבוד בקיבוץ גם כשהמרגמות והפצמ"רים עפים מעליהם, פשוט כי אין אפשרות אחרת. לצד זאת, מקפידים העובדים לשמור עד כמה שאפשר על כללי הבטיחות ורצים למרחבים מוגנים בעת הצורך. "הרפת חייבת להמשיך לתפקד, צריך כל יום לחלוב את הפרות שלוש פעמים, לתת להן אוכל, לטפל בהן, להגמיע את היונקים, לנקות. אז אמנם לא הכל נעשה במאה אחוז בזמן חירום - מפחיתים סיכונים כמה שאפשר, כמו דחיית ביקור וטרינרי, אם מתאפשר, וכדומה - אבל בגדול הרפת ממשיכה לעבור.

"במהלך כל מבצע של צה"ל אנחנו משתדרגים וממגנים את עצמו טוב יותר. בכל מקום שבו יש אנשים נמצאת מיגונית - במרכז המזון, ביונקיה, במשרדים. מכון החליבה אמנם לא ממוגן אבל יש ממ"ד צמוד אליו. המציאות של נחל עוז היא כזו שכשיש ירי מרגמות, היות ואנחנו מאוד סמוכים לגדר, ההתראה היא אפסית. אם בתל אביב מדברים על דקה וחצי, אצלנו לפעמים אין אפילו כמה שניות כי זו מרגמה. פשוט שומעים צבע אדום ומתחילות ליפול המרגמות, וזו הבעיה העיקרית, החוסר בהתראה".

תמיכה מוראלית וכלכלית

למרבה הצער, בשעה שהעובדים מצליחים להתמגן, בעלי החיים עדיין חשופים לסכנה. במהלך מבצע שומר החומות פגעה פצצת מרגמה ביונקיה של נחל עוז ונפלה בין הכלובים שבהם נמצאים העגלים. חמש עגלות מתו ועוד שתיים נפצעו, אולם הצוות הרפואי הצליח להציל אותן. "נפגע גם רכוש רב, אבל הפגיעה בבעלי החיים היא המשמעותית", אומר גידי, "גם במבצעים קודמים היו כאן פגיעות, וזה לא קל. אנשי מס רכוש פועלים בצורה יעילה ומהירה, מגיעים כמעט מיד לאחר האירוע ועוזרים. תנובה מספקת לנו תמיכה לאורך כל המבצעים, דואגים לבוא לבקר, מצ'פרים אותנו עם מוצרים, שואלים מה צריך, מסייעים כלכלית בשיקום הנזקים.

"אחרי מבצע שומר החומות אפילו עשו כאן את ישיבת הדירקטוריון הראשונה. אנחנו עכשיו בעיצומה של בניית מכון חליבה חדש, ובהחלטה אסטרטגית אנחנו בונים מכון ממוגן לחלוטין, זו השקעה משמעותית ותנובה הבטיחה לסייע גם בחלק הזה. אנחנו מחכים לתשובות גם מגורמים אחרים כמו משרדי החקלאות והביטחון שמודעים לבעיה שלנו. אנחנו בקיבוץ יודעים מה זה לחלוב בתנאי חירום וברגע שיש מיגון זה משנה את כללי המשחק".

אלעזר כהן, רכז קשרי יצרנים של תנובה בדרום, מכיר מקרוב את התנאים המורכבים שאיתם מתמודדים הרפתנים באזור. "מה שמייחד את הרפתות בעוטף עזה זה שגם בזמן מבצעים ולחימה, גם תחת סכנה ממשית יומיומית, הם ממשיכים לעבוד ולייצר חלב באיכות גבוהה מאוד", מספר כהן, "יש להם תמיד תוצאות טובות מאוד ברמה הארצית מבחינת איכות החלב. אפשר לראות את המחויבות שלהם להמשיך בעבודה גם במצב חירום, דרך כל השלבים - מגידול העגלים, תוך כדי ייצור החלב והעברתו על ידי מובילים מהרפתות למחלבה. כל האנשים שעובדים בדרך ממשיכים לתפקד בכל מצב, גם תחת אש, ובתנאים שלפעמים מאוד קשים

"אנחנו בתנובה עוזרים להם להתמודד עם המציאות הזו, למשל במענקים שהעברנו לכל הרפתות בעוטף עזה אחרי מבצע שומר החומות. היה חשוב לנו גם לקיים את ישיבת הדירקטוריון המיוחדת בנחל עוז לאחר סיום המבצע, משום שמדובר בקיבוץ הקרוב ביותר לגדר. תנובה גם ערכה בקיבוץ את אירוע פתיחת הבריכה עם 'תנובה שף', הכנו להם את כל הכיבוד לאירוע והיה מאוד יפה ומרגש".

כהן מדגיש כי במהלך השנים, למרות המצב הקשה, הוא לא נתקל ברפתנים שבחרו לסגור את המקום ולעבור למקום אחר, למרות תחושת הסכנה. "להפך - במבצע האחרון שלושה קיבוצים ספגו פגיעות ברפתות, כולל פגיעה בבעלי חיים, ולמרות הכל הגיעו למחרת והמשיכו לעבוד. זה קרה בעין השלושה במרכז המזון, בכיסופים בסככה של הפרות החולבות, ובנחל עוז ביונקיה. כמובן שעזרנו להם במענקים כדי לשקם את הנזקים. החקלאים, ובראשם הרפתנים, נשארים ביישובים גם במצבי חירום כי רפת זה לא משהו שאפשר לעזוב".

גידי: "תנובה מספקת לנו תמיכה לאורך כל המבצעים - אנשיה דואגים לבוא לבקר, מצ'פרים אותנו עם מוצרים, שואלים מה צריך ומסייעים כלכלית בשיקום הנזקים. אחרי מבצע שומר החומות ערכו כאן את ישיבת הדירקטוריון הראשונה. תנובה גם הבטיחה לסייע בבניית המכון הממוגן שלנו, מאחר ומדובר בהחלטה אסטרטגית".

בשיתוף תנובה