פרשת השבוע: פרשת תולדות

בשיתוף הרב ובר

ראשון נולד תינוק אדמוני ושעיר ושמו עשו. אחריו, אוחז בעקבו, יוצא יעקב.

יצחק בן שישים שנה בלידתם.

התאומים גדלים, ובקלות ניתן להבחין בהבדלים התהומיים ביניהם. עשו - ערמומי, חמדן וגס רוח, ואילו יעקב - עדין, ישר-דרך וירא-שמים. יצחק הולך שבי אחר עשו. הוא מאמין כי בתוך הנער הגס והאלים שוכנת נשמה גדולה, ויש לקרבו ולחנכו מתוך תקוה גדולה. רבקה, מעדיפה את יושרו ותמימותו של בנה הצעיר יעקב.
יום אחד, עשו חוזר עייף ממעלליו בשדה, ויעקב בבית עוסק בהכנת תבשיל עדשים. עשו רעב ותאב, מבקש מיעקב להלעיטו בתבשיל המהביל. יעקב, מודע לחולשתו של אחיו, מציע עסקה: נזיד העדשים תמורת זכות הבכורה השמורה לעת-עתה לעשו. עשו הרעב בז לבכורה שהינה ערך ערטילאי עבורו, והוא ממהר לקבל את ההצעה בשבועה.
יצחק יושב בגרר (כו, א-יא)
שוב רעב בארץ כנען (ישראל). יצחק מגיע לגרר, אל אבימלך מלך פלשתים, בדרכו למצרים. ה' נגלה אליו ואוסר עליו לרדת מצרימה. הוא, יצחק, משעלה למזבח היה ל'עולה תמימה' ואסור לו לעזוב את ארץ ישראל. הקב"ה מבטיח לו את כל הברכות שהובטחו לאברהם על ירושת הארץ והקמת אומה גדולה.
יצחק קובע את מושבו בגרר. לשאלת אנשי המקום אודות האישה היפה שלצידו, הוא הולך בדרך אביו אברהם ואומר כי היא אחותו.

יום אחד, עוקב אבימלך מחלונו אחר זוג המתיישבים החדשים, ומתרשם על-פי התנהגותם כי הינם זוג, בעל ואישה. הוא קורא ליצחק ומתרעם על כך שהציג את האישה כאחותו, דבר שהיה עלול להביא לחיזורים אסורים אחריה. יצחק מסביר שחשש לחייו.
אבימלך מפרסם צו מלכותי לפיו אין להציק או להרע ליצחק ולרבקה.

קנאה ומשטמה בארץ פלשתים (כו, יב-כה)

יצחק הופך תושב קבע בארץ פלשתים שבירתה גרר. ברכת ה' מלווה אותו והוא מתעשר מאוד. אבימלך חש כי עוצמתו של יצחק עלולה לסכן את השקט בבירה והוא מבקש ממנו להתרחק. יצחק מקבל את הבקשה ויורד לשבת בנחל גרר. אולם הקנאה והמשטמה של אנשי פלשתים רודפת אחריו. כאשר עוסקים עבדיו בחפירת בארות, הם מגלים מהר מאוד כי יש מי שעמל לסותמם. יצחק ממשיך ומתרחק פעם אחר פעם, עד שפוסקת תופעת סתימת הבארות, והוא מתיישב עם כל מחנהו בבאר שבע.

יצחק ואבימלך כורתים ברית (כו, כו-לג)

הקב"ה נגלה אל יצחק אשר חש נרדף ומבטיח לו כי יגן עליו ויברכהו. יצחק מודה לה' בהקמת מזבח.
אבימלך חושש כי עזיבתו של יצחק בתחושה של נרדף ומגורש הינה טעות מדינית. הוא יוצא אליו בראש פמליה מכובדת ומבקש לפייסו ולכרות עמו ברית שלום. יצחק מעלה טענות קשות בפני אבימלך על היחס לו זכה בארץ פלשתים. אבימלך מפייס את יצחק והשניים כורתים ברית שלום לדורות.

ממעללי עשו (כו, לד-לה)

התורה מספרת כי בהגיעו לגיל ארבעים מחליט עשו לשאת שתי נשים. עשו מנסה ליצור דימוי חיובי של איש משפחה ההולך בדרך אביו שנישא אף הוא בגיל ארבעים. אך עשו, שלא כאביו, בילה את כל שנותיו הקודמות ברדיפתן ועניין של נשים נשואות. ואכן גם עתה, מציינת התורה, הנשים שמביא עשו הביתה גורמות מורת רוח רבה ליצחק ולרבקה.

יעקב מתחכם וזוכה בברכת יצחק (כז, א-מא)

יצחק עובר כבר את גיל 120 וחושש כי יום מותו קרוב. תקוותו לראות את עשו בנו חוזר בתשובה עוד לא נגוזה, והוא קורא לו ומבקש ממנו שיצא להביא ציד. כשיחזור, כך מבטיח יצחק, יזכה לברכה מיוחדת שתלווה אותו ואת זרעו עד עולם.

רבקה, עדה אילמת למעמד, שומעת את הדברים ויודעת כי צריך לעשות משהו. היא קוראת לבנה האהוב יעקב ומצווה עליו ללכת לאבא וליטול את הברכות במקום עשו.

יעקב, תם וישר, מתקשה להבין כיצד יוכל לעשות את הדבר. אך חזקה עליו מצוותה של האם הצדקת. היא מלבישה אותו בבגדיו המיוחדים של עשו במטרה לחפות על השוני הרב בין יעקב העדין לעשו הגברתן והשעיר. היא מכינה גדי עיזים עשוי היטב כפי שיצחק אוהב, ושולחת את יעקב לאב הזקן.
יעקב נכנס לאבא יצחק, ומציג את עצמו כעשו תוך שהוא משתדל לא לומר שקר בוטה. יצחק שעיניו כבר זקנו מלראות, מתפלא על השפה העדינה בפיו של "עשו" ומבקש למשש את גופו של הבן. התחפושת שארגנה רבקה עושה את שלה ויצחק מכריז בפליאה: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו".
יצחק אוכל ושותה מהמטעמים, וכשרוחו טובה עליו הוא מעניק ליעקב ברכות נאצלות לברכת טל השמים ומשמני הארץ, וכן שלטון ושררה על פני אחיו.

יעקב יוצא נפעם כולו ומייד מגיע עשי, כולו תקווה וציפייה לברכה המיוחדת שהובטחה לו. כשמציג עשו האמיתי את עצמו בפני אבא, אוחזת חרדה גדולה את יצחק. הוא מבין כי כלתה הרעה אל עשו הרשע. משמים לא נתנו לו להעניק את הברכה לבן שכה רצה לנסות ולהעלותו אל דרך הישר.
כששומע עשו כי זו הפעם השנייה שיעקב מושך את הבכורה מתחתיו, הוא נמלא חמה ופורץ בזעקות שבר. אך כל בקשותיו לאביו לברכו מושבות ריקם. עכשיו גם יצחק יודע כי הברכות הגיעו ליעקב והוא מעניק לבנו השבור ברכת תנחומים שאינה יכולה להחליף כמובן את הברכה העיקרית.

עשו גומר בליבו להרוג את אחיו יעקב מיד כשאביהם ילך לעולמו, ומספר את הדבר למקורביו.

יעקב בורח מהבית (כז, מב-מו, כח, א-ה)

רבקה השומעת ויודעת הכול, מגלה כי עשו זומם להרוג את יעקב. היא מצווה מייד על יעקב לברוח לפדן ארם, אל משפחתה הגרה שם. במקביל היא פונה אל בעלה יצחק ומתארת בפניו את הסבל הרב שגורמים לה נשי עשו בנות הארץ, ומעלה את חששה שגם יעקב ייקח אישה מבנות הארץ. יצחק קורא ליעקב ומצווה עליו ללכת אל פדן ארם ולמצוא לו אישה מבנות לבן בן בתואל אחי רבקה. בהזדמנות זו מברך שוב יצחק את יעקב.

ממעללי עשו 2 (כח, ו-ט)

שוב מתגלה עשו כלהטוטן המנסה לייצר דימוי חיובי. עתה כששומע את סלידתם של אביו ואמו מבנות כנען, הוא מחליט לקחת אישה נוספת מבנות המשפחה - את מחלת בת ישמעאל. אך התורה רומזת כי עשו כדרכו מוסיף רשעה על רשעתו - נשאר עם נשותיו הרשעות ונושא אישה נוספת רשעית אף היא.

בעל התפילה ובעל הקורא שמעולם לא היה סנדלר
אימרה ידועה שגורה בפי זקני ירושלים: "כל מי שמציג את כף רגלו (או אם תרצו - את סוליית נעלו) בחנות הנעליים הממוקמת בצמוד לשטיבלאך "בית ישראל" שבירושלים, יצא משם עמוס בסיפורים ירושלמיים, פרפראות שנונות וחיוך רחב על השפתיים מאוזן לאוזן. הסיבה לכל השפע הרוחני המופלא הזה שקוצרים בביקור פשוט בחנות נעליים, נעוצה בדמותו הייחודית של מוכר הנעליים. שמו הוא הרה"ח ר' נפתלי בורשטיין שליט"א.

השבוע התרגשתי כשנפלה בחלקי הזכות לבקרו במעון ההורים שבו הוא מתגורר, לאחר שנים רבות שלא ראיתיו.
התפעמתי מחדש מעוצמת ריבוי ידיעותיו, זכרונו המופלא ומרעננותו ומחיוניותו הנדירה (וזאת למרות גילו המופלג בלי עין ולאורך ימים ושנים טובות).
בפגישתנו סיפר לי ר' נפתלי כי הוא נולד בשכונת בית ישראל שבירושלים והתחנך במוסדות "תורה ויראה".
בהיותו נער בן שלוש עשרה שנים, הוא נלקח למקהלת ילדים ("כל הנערים שהגיעו איתי לשם, נשלחו חזרה לביתם חוץ ממני") ומאז ועד עצם היום הזה הוא מסלסל בקולו הדק כזמיר בכדי לשבח את בוראו בתפילות של כל השנה ובמיוחד בתפילות של הימים הנוראים.

ר' נפתלי הינו בעל קורא מקצועי. יותר משמונים שנה הוא קורא בתורה. עשרות בשנים הוא שימש כבעל קורא בבית הכנסת חב"ד שבשכונת בית ישראל.
בצעירותו הוא נלקח לשבי הירדני ושהה שם שנה תמימה. תוך כדי שסיפר לי זאת, הוא הצביע על צלקת שחקוקה בזרועו ואמר: "פצע זה הוא המזכרת מהפציעה שנפצעתי במלחמה."

כשסיפרתי לו שזקני ירושלים זוכרים אותו בתור הסנדלר של שכונת בית ישראל, הוא מיהר לתקן את דבריי ולהעמיד דברים על דיוקם: "מעולם לא הייתי סנדלר. מה שהיה זה שפשוט פתחתי חנות נעליים ובמהלך השנים התחלתי לתפור את החלק העליון של הנעל לסוליה. ואולם אף פעם לא תקנתי את סוליות הנעל שבזה עוסקים הסנדלרים." הפגישה עם ר' נפתלי הייתה יכולה להמשך שעות ארוכות. בכל רגע במהלך השיחה איתו, הוא נזכר בעוד סיפור ובעוד אמרה וכל זאת מתוך חיות ורהיטות שלא היו מביישים את צעירי הצאן. כשהתבוננתי בו הבנתי במקצת את מה שהתכוון רבן יוחנן בן זכאי שאמר על רבי אלעזר בן ערך שהוא "כמעיין המתגבר."

בשעת לילה מאוחרת יחסית נפרדתי מר' נפתלי כשבליבי מפעמת התקווה והתפילה לבורא העולמים שבקרוב ממש אזכה בעזרת ה' לראותו שוב בבריאות איתנה ולהתבשם מחדש מזכרונותיו ומהגיגיו המופלאים.

ליצירת קשר ולפרטים נוספים לחצו כאן >>

בשיתוף הרב ובר