קובי צאיג על צילום קולנוע: אור, עדשות ואינסטינקטים

בשיתוף קובי צאיג צלם קולנוע

איך התחילה הדרך שלך לצילום קולנוע?

התחלתי ללמוד צילום בגיל 15, כשהכול היה אנלוגי. למדתי כימיה ופיזיקה של הצילום, חשיפה, קומפוזיציה וחוקי יסוד באמנות. אלה היסודות שלי עד היום, וגם בדיגיטל אני עדיין משתמש במד אור.

זכיתי לשרת ביחידת ההסרטה של דובר צה״ל ולעבוד עם אנשי קולנוע מובילים בישראל. ב-1994 צילמתי דוקומנטרי על תהליך השלום בין ישראל לירדן. היום האחרון שלי בצבא היה היום שבו נחתם הסכם השלום. הרגשתי בר מזל להיות חלק קטן מרגע היסטורי כזה, ואני עדיין מקווה שהתחושה הזאת של שלום תחזור.

ואיך נכנסת לתעשיית הקולנוע?

תמיד ידעתי שאני רוצה להיות צלם ראשי. בזכות קשרים שבניתי במהלך השירות הצבאי הצלחתי להשתלב בתעשיית הקולנוע. התחלתי כ״פוקוס פולר״, וזה נתן לי את ״המושב הכי טוב בסט״: ליד העדשה, קרוב לשחקנים, מקום שבו אתה יכול ללמוד מבמאים ומצלמים. החוויה הזאת העניקה לי ידע רב וניסיון מעשי, והעמיקה את התשוקה שלי לקולנוע.

במשך שנים עבדתי בצמוד לדוד גורפינקל, מהצלמים החשובים בקולנוע הישראלי. נוצר בינינו שיתוף פעולה פורה, והידע הטכנולוגי שלי גרם לו לסמוך עליי בבחירת עדשות ופילטרים. זה העמיק את התשוקה שלי לעדשות, שהן כלי מרכזי בעבודתו של צלם קולנוע, ומשם המשכתי לצילום קולנוע.

איך אתה מתחיל לבנות את הלוק של סרט?

אני תמיד מתחיל בפגישה עם הבמאי כדי להבין את הסיפור והחזון. אחר כך אני חוקר, צופה בסרטים ומחפש השראה בעולם הציור. רק אז אני בוחר את העדשה, שהיא הצעד הראשון בבניית הוויז׳ן והאסתטיקה של הסרט. חשוב לי איך היא מציירת גווני עור ואור, כי בסוף אנחנו מצלמים אנשים.

מבחינתי, העדשה לצלם היא כמו המכחול בידיו של צייר.הגישה הזאת לעדשות עניינה גם את ארול מוריס, מהבמאים החשובים בעולם, שהאופטיקה מהווה חלק משמעותי בעבודתו. הוא הזמין אותי למפגש שעסק באופטיקה וצילום קולנוע. 

מה נתנו לך הלימודים ב-AFI?

התברכתי בקריירה מוצלחת בישראל, אבל הרגשתי שהשלב הבא שלי הוא הוליווד. AFI, שנחשב לבית הספר לקולנוע המוביל בעולם, היה הדרך שלי לשם. בין בוגריו דייוויד לינץ׳ (״מלהולנד דרייב״), דארן ארונופסקי (״ברבור שחור״) ופטי ג׳נקינס (״וונדר וומן״).

לימודי התואר השני ב-AFI היו מתנה: שנתיים בתוך בועה של קולנוע בלב הוליווד, ללמוד, להתנסות, לחיות ולנשום קולנוע ולבנות קשרים. החוויה הפכה לגשר לשלב הבא בקריירה שלי ולתעשיית הקולנוע האמריקאית.

אחד הפרויקטים הבולטים שלך היה ״מסדרונות הכוח״, עם הבמאי דרור מורה, שסרטו ״שומרי הסף״ היה מועמד לאוסקר. הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל טלורייד. מה היה האתגר המרכזי?

צילמנו את הילארי קלינטון, מדלן אולברייט, הנרי קיסינג׳ר, אנתוני בלינקן, קולין פאוול, קונדוליזה רייס ובכירים בממשל האמריקאי. הראיונות התקיימו במשרדים ובחדרי ישיבות, אבל דרור, הבמאי, רצה ראיונות גדולים, דרמטיים ובעלי משקל. לכן פיתחתי מערכת גרין סקרין ייחודית שלא הייתה קיימת קודם, שאפשרה לצלם את המרואיינים בגוף מלא, להקים אותה במהירות בלוקיישנים שונים ולשלב תנועת דולי.

מה האתגרים בעבודה עם אנשים חשובים כל-כך? 

לדוגמא, הצוות של הילארי קלינטון רגיל לתאורה שטוחה וחזיתית. הכנתי תאורה קונטרסטית ודרמטית, והיא והצוות היססו. לאחר שראתה ואהבה את התוצאה, הילארי אישרה להשאיר את התאורה כפי שהכנתי. זו הייתה מחמאה גדולה לקבל ממישהי במעמדה אמון וחופש יצירתי.

בעקבות הפרויקט, הבמאי אלכס גיבני הזמין אותי לפגישה כדי לבחון שיתוף פעולה עתידי.

כמה חשובה ההכנה לפני הצילומים?

עבודתו של צלם קולנוע מתחילה הרבה לפני שמגיעים ללוקיישן, וככל שאתה מוכן יותר, גדלים סיכויי ההצלחה. אני יושב עם הבמאי כדי להבין את הרעיון והסיפור, בונה רשימת שוטים, בודק עדשות ומתכנן תאורה.

בדוקומנטרי על ד״ר דרה היו לי חלונות זמן קצרים לתעד את תהליך היצירה שלו. בפרומו של טראוויס סקוט כמעט לא הייתה לי אפשרות לתכנן. בקליפ עם צ׳יף קיף ו-A$AP Rocky דווקא הגעתי מוכן, אבל כשהם ביקשו לצלם משהו שונה לגמרי, הייתי צריך לסמוך על האינסטינקטים שלי. בפרסומת של ״פרואקטיב״ עם זנדאיה השתמשתי במצלמה קטנה ורגישה ובעדשת וינטג׳ כדי לשמור על תחושה טבעית. עם פירס ברוסנן צילמתי במאליבו בשקיעה, אחרי שלמדתי מראש את הלוקיישן ותנאי הצילום.

ומה למדת מעבודה עם כוכבים?

בדוקומנטרי ״למה אנחנו צוחקים: נשים מצחיקות״ רציתי צילומים דרמטיים וקולנועיים, ובמקביל היה חשוב לי שהנשים ייראו יפות וירגישו בטוחות. צילמתי את קתי גריפין, וופי גולדברג, ג׳ואן ריברס, לילי טומלין ואחרות. קתי אהבה את התוצאה וסיפרה עליה לאחרות. וופי הגיעה ושאלה, ״מי זה קובי?״ וג׳ואן, שבתחילה לא רצתה קלוז-אפים, בהמשך נתנה בי אמון. כשכוכבות ברמה הזאת נותנות לך חופש להשפיע על הדרך שבה הן נראות, זו זכות גדולה.

בסרט העלילתי ״דייט בואלנטיין״ עבדתי עם אליסה דונובן וטום סקריט. הייתי צלם ראשי צעיר, אבל ההכנה, הידע והתשוקה שלי יצרו אמון, והפכנו לצוות. בסרט ״פרויקט סניור״ עבדתי עם מרגרט צ׳ו, ובפרויקטים נפרדים עם הלן האנט, רוברט פורסטר וג׳ון סקוויב. גם אחרי קריירות ארוכות, התשוקה, המקצועיות וההתרגשות שלהם מהתהליך נתנו לי השראה.

אחרי יותר מ-30 שנה, מה עדיין מושך אותך לצילום קולנוע?

מה שמרגש ומניע אותי הוא הרגע שבו החזון של הבמאי והכישרון של כל המחלקות מתנקזים לפריים אחד, ובסופו של דבר האחריות לצלם אותו היא שלי.

בשיתוף קובי צאיג צלם קולנוע