בשיתוף THE CENTER
אחת הבעיות הגדולות בעולם התכנון והבנייה היא הפער בין מה שנראה טוב על הנייר או בהדמיה, לבין מה שבאמת עובד בשטח. לא מעט פרויקטים מתחילים מרעיון יפה, אבל בהמשך נתקלים במגרש בעייתי, בתקציב לא מדויק, בקשיי ביצוע או בתכנון שלא באמת יושב נכון על הסביבה, על הטופוגרפיה ועל הצרכים האמיתיים של מי שאמור לחיות או לעבוד במקום. זאת בין היתר הסיבה מדוע בעבודתו, האדריכל המנוסה יעקב פרץ, לא מתחיל מקישוטים או פועל לפי טרנדים, אלא הוא מתחיל מהבסיס של הדברים. להבין את המגרש, לחשוב בתלת-ממד, לבנות נכון את המסות ולהתאים את התכנון למציאות בפועל. התוצאה היא אדריכלות שנראית נקייה ופשוטה, אבל נשענת על פתרונות עמוקים, מדויקים וחשוב לא פחות, כאלה שאפשר באמת לבצע.
קודם כל להבין איך המבנה יושב על הקרקע
הגישה הזאת אינה נשארת ברמת הסיסמה, אלא באה לידי ביטוי ממש בשיטת העבודה של פרץ. בעוד שלא מעט משרדים מתחילים את התכנון מתוך תוכנית דו ממדית, חלוקה פנימית או שרטוט ראשוני של קירות, אצלו הכיוון כמעט הפוך. מבחינתו, לפני שחושבים על חדר כזה או אחר, צריך להבין את המבנה כמסה, כגוף שנפגש עם הקרקע, עם השיפועים, עם כיווני האוויר, עם האור ועם המגבלות שהמגרש מציב. רק אחרי שהבסיס הזה מונח נכון, אפשר להתקדם פנימה.
"אנחנו עובדים מבחוץ פנימה, מהגדול לקטן", הוא אומר. "התהליך התכנוני מתחיל בחשיבה על המסות, על המפגש של המסות עם הקרקע. כשאנחנו מייצרים מודל תלת-ממדי שמונח נכון במגרש, את המודל הזה אנחנו מתרגמים אחר כך לתוכניות. בדרך כלל החשיבה האדריכלית המקובלת מתחילה מהדו-ממד ורק אז עוברת לתלת- ממד. אצלנו זה הפוך. אנחנו מתחילים בתלת-ממד מתוך הנחה שאם המבנה יושב נכון במגרש, הרבה מאוד דברים בהמשך כבר יסתדרו בצורה הרבה יותר נכונה".
זו לא רק בחירה טכנית, אלא תפיסה שלמה. מבחינת פרץ, מבנה לא אמור להיות אובייקט שמונחת עליו תוכנית יפה, אלא משהו שצומח מתוך המציאות הפיזית שלו. לכן גם המודל הממוחשב אינו רק אמצעי הצגה ללקוח, אלא כלי עבודה של ממש. "מה שעומד לנו מול העיניים הוא המודל, משם אנחנו יוצאים לדרך. זה מכריח אותך לחשוב אחרת, להבין נפח, להבין פרופורציות, להבין איך הדבר הזה באמת מתקיים במקום".
המקום בו מתחילה האדריכלות האמיתית
אולי בגלל זה יעקב פרץ לא נרתע ממגרשים מורכבים, אלא להפך. המקומות שבהם יש קושי הם מבחינתו גם המקומות שבהם אפשר לייצר אדריכלות יותר מדויקת, כזו שלא נשענת על פתרון מוכן מראש אלא על תגובה אמיתית לנתונים. לא פעם מדובר במגרשים שאחרים היו מגדירים כבעייתיים: ארוכים מדי, צרים מדי, תלולים מדי, או כאלה שכמעט כל החלטה בהם מייצרת מגבלה חדשה.
כך היה, למשל, בפרויקט שלו בשם "החצר של איקאה", על מגרש יוצא דופן בצורתו. "האורך של הבניין היה משמעותית גדול מהרוחב שלו", מספר פרץ. "זה היה מגרש ארוך וצר מאוד, ומה שנדרש שם היה למצוא פתרון ייחודי למבנה מאוד מסוים. מדובר בבניין עם שתי קומות משרדים וקומת מסחר, והאתגר היה לא רק איך הוא ייראה, אלא איך הוא באמת יעבוד בתוך הנתון הזה. אלה המקומות שבהם אתה לא יכול לעבוד אוטומטית. אתה חייב לחשוב".
האמירה הזאת חשובה, משום שהיא מסבירה היטב את ההבדל בין אדריכלות שמייצרת רושם לבין אדריכלות שמבקשת לייצר פתרונות. במקרה הזה, המבחן לא היה אם המבנה יהיה מרשים במובן השטחי של המילה, אלא אם אפשר יהיה לייצר בתוכו מהלך נכון, תנועה נכונה, יחס נכון בין המסחר למשרדים, ובעיקר תחושה שהפתרון נולד מהמגרש עצמו ולא הודבק עליו בכוח.
לא להילחם במקום, אלא לעבוד איתו
אותו עיקרון חוזר גם בפרויקטים אחרים שיעקב פרץ מבצע, רק שבכל פעם הוא לובש צורה אחרת. לפעמים האתגר אינו קשור לאורך ולרוחב של המגרש, אלא דווקא לטופוגרפיה, לכיווני השמש או לקשר שבין הבית לנוף. פרץ מביא כדוגמה פרויקטים בזכרון יעקב, שבהם הוא נדרש להתמודד עם חזיתות שפונות לים מצד אחד, ועם שמש מערבית חזקה מצד שני.
"במקומות כאלה יש לך נוף שאי אפשר באמת להתעלם ממנו. מצד אחד אתה לא רוצה לוותר על החזיתות המזוגגות, כי הן חלק מהחוויה של הבית, אבל מצד שני זאת חזית מערבית שפוגשת שמש נמוכה של אחר הצהריים, וזו כבר שמש לא פשוטה. אז אתה חייב למצוא פתרון. היו לנו כמה פרויקטים כאלה, ובכל פעם אתה מחפש את הדרך לשמור גם על הפתיחות וגם על איכות החיים בתוך הבית".
כאן בדיוק מתחדד ההבדל בין גישה שמסתפקת בסיסמאות לבין גישה שיודעת לעבוד עם תנאים ממשיים. פרץ לא ממהר לעטוף את הדברים במונחים אופנתיים. מבחינתו, זה פחות עניין של הגדרה ויותר עניין של אחריות מקצועית. גם במגרשים עם מדרונות חדים במיוחד, לעיתים בשיפועים של כ-45 מעלות, הוא רואה לא מכשול אלא נתון יסוד שחייבים לכבד. "אם אתה מתעלם מהמגרש, בסוף זה חוזר אליך", הוא אומר. "המבנה צריך לשבת נכון. זה לא משהו שאפשר לפתור אחר כך דרך קישוטים".
הבעיה הגדולה באמת מתחילה הרבה לפני שלב הביצוע
לצד החשיבה הצורנית והמרחבית, פרץ מדבר בכנות גם על נקודת כאב אחרת, אחת שחוזרת שוב ושוב כמעט בכל פרויקט מגורים: הפער בין החלום, התקציב והמציאות בשטח. לדבריו, לא מעט לקוחות מגיעים עם רצון אמיתי לבנות נכון, אבל גם עם הנחות לא מדויקות לגבי העלויות, מורכבות הביצוע והיכולת להוציא לפועל את מה שהם מדמיינים.
"יש בעיה קשה מאוד עם תוכניות השקעה כספיות", הוא אומר. "אנשים רוכשים מגרש בעלות גבוהה, ואז יוצאים מתוך נקודת הנחה שאפשר יהיה לבצע הכל. בפועל הם פוגשים מציאות הרבה יותר מורכבת. הביצוע בארץ הוא הרבה פעמים בעייתי, לא תמיד נעשה בידיים מספיק מקצועיות, וגם הניהול של הפרויקטים האלה לא תמיד לוקח בחשבון את כל מה שצריך לקחת בחשבון".
מכאן, לדבריו, נולדות שתי בעיות מרכזיות. "הראשונה היא אומדן תקציבי לא מדויק. השנייה היא שהביצוע והניהול לא מספיק מקצועיים. לכן אנחנו משתדלים להתאים את עצמנו ליכולות של הלקוח. לא לייצר משהו שנשמע טוב על הנייר אבל אחר כך נתקע במציאות. מבחינתי, תכנון טוב חייב לדעת גם להיות אפשרי".
יש בדברים האלה משהו מאוד לא מתחנף, ואולי דווקא משום כך גם מאוד אמין. פרץ לא מוכר אשליה שלפיה הכול פתיר בכל מחיר, אלא מנסה לייצר מסלול יותר אחראי. במקום להעצים את החלום בלי גבולות, הוא מבקש להעמיד לו מסגרת נכונה, לא כדי לצמצם אותו, אלא כדי לתת לו סיכוי אמיתי להתממש.
המרדף אחר הדיוק
בעידן שבו קל מאוד להיסחף אחרי אופנות מתחלפות, חשבונות אינסטגרם מרשימים והדמיות שעושות הרבה רעש, פרץ מנסח עמדה כמעט הפוכה. הוא לא מתנגד לעכשוויות, אבל בהחלט מסתייג מהרדיפה אחר טרנד לשם הטרנד. מבחינתו, אדריכלות טובה צריכה להחזיק יותר מעונה אחת.
"אני לא אדריכל של טרנדים, אלא מאמין שהדברים הנכונים הם נצחיים, על-זמניים, וזה לא קשור לטרנד כזה או אחר. אם מישהו יסתכל על העבודה שלנו, הוא כנראה יזהה קו. כן, הוא שייך לדור הזה, הוא מודרניסטי, מינימליסטי, אבל המטרה היא לא להיות אופנתי. המטרה היא להיות נכון".
אפשר להבין למה הוא מתכוון. יש הבדל גדול בין בית שנראה עכשווי כי הוא מחקה שפה מסוימת, לבין בית שנראה מדויק כי הוא באמת תוכנן מתוך היגיון, ריסון ויכולת לוותר על מה שלא נחוץ. אצל פרץ, המינימליזם אינו רק עניין אסתטי, אלא ניסיון לזקק את המבנה למה שבאמת חשוב בו. לכן גם העבודות שלו לא מנסות להרשים בכוח. הן מבקשות להיות בהירות, שקולות ומטופלות, בלי עודף מחוות.
אדריכלות היא עניין של אנשים
אבל לצד כל הדיבורים על מסות, טופוגרפיה, אור ותקציב, יש נקודה נוספת שיעקב פרץ חוזר אליה, ואצלו היא לא פחות חשובה: הקשר האנושי. מבחינתו, בנייה היא לא רק מערכת של תוכניות, חומרים וספקים, אלא גם מערכת של יחסים. בלי אמון, בלי היכרות ובלי הידיעה שיש לך מול מי לעבוד לאורך זמן, גם העבודה המקצועית נפגעת.
"בסופו של דבר מדובר בחיבור של אנשים", הוא אומר על הקשר עם טופולסקי רצף. "אתה לא עובד עם מישהו בגלל העיניים היפות, אלא כי נוצר קשר אישי. הקשר האישי הזה שלי הוא חיבור של המון שנים, שהתחיל עוד לפני האיחוד והמשיך גם בטופולסקי רצף. לכן זה אף פעם לא היה רק מקום לרכוש בו. זה תמיד היה מקום שמבוסס על מערכות יחסים".
בשיתוף THE CENTER