בשיתוף אימפקט שירותי הפקה
המציאות החברתית בעשורים האחרונים מצביעה על שינוי מהותי במבנה הסמכות ההורית ובדינמיקה המשפחתית. תהליך זה, המאופיין בטשטוש הגבולות המסורתיים בין הורים לילדים, מוביל לעיתים קרובות למצב שבו הורים שואפים לאמץ תפקיד של "חברים" עבור ילדיהם, תוך ויתור על המעמד המנחה והמגביל הכרוך באחריות הורית. מנקודת מבט אנליטית, העדר סמכות ברורה בתוך הבית אינו רק סוגיה פסיכולוגית או חינוכית, אלא גורם המייצר ואקום ערכי והתנהגותי. ואקום זה נמלא לעיתים קרובות בחשיפה לתכנים לא מבוקרים, שימוש בסמים ובאלכוהול, ואף גילויי אלימות פיזית ורגשית מצד בני הנוער, שאינם פוגשים במחסום נורמטיבי איתן בתוך התא המשפחתי.
ההשלכות המשפטיות של תופעה זו חמורות ומורכבות
במדינת ישראל, בעוד שהזכות להורות נתפסת כזכות יסוד כמעט מוחלטת, אין מנגנון רישוי או פיקוח מקדים המבטיח את כשירותם של הורים לתפקידם. כאשר הגבולות מיטשטשים והילד נמצא בסיכון – בין אם מדובר בסיכון פיזי ובין אם בהידרדרות לעבריינות – המערכת המשפטית נאלצת להתערב בדיעבד.
בתי המשפט לענייני משפחה נדרשים להכריע בשאלות של אחריות הורית וזמני שהות, כאשר במקרים רבים מתגלה כי ההזנחה או חוסר הסמכות אינם מוגבלים למשפחות משולי החברה, אלא רווחים גם במשפחות נורמטיביות לחלוטין.
מבחינה חוקית, המדינה רואה בטובת הילד עקרון על, אך היישום שלו נתקל בקשיים כאשר ההורים אינם משמשים כגורם מרסן. במצבים אלו, המערכת המשפטית פועלת תחת מתח מתמיד: מחד, השאיפה לשמור על הקשר בין הורה לילד כערך עליון, ומאידך, הצורך להגן על הקטין מפני סביבה חסרת גבולות המעודדת התנהגות אנטי-חברתית.
התוצאה היא לעיתים קרובות הליכים משפטיים ממושכים המנסים לכפות סמכות חיצונית היכן שהסמכות הפנימית נכשלה.
מערכת הרווחה בקריסה: הפתרון הפרטי להתערבות מהירה
העומס המבני המוטל על שירותי הרווחה בישראל יצר פער משמעותי בין הצורך המיידי בהגנה על קטינים בסיכון לבין היכולת המעשית של המדינה לספק מענה בזמן אמת.
ניתוח המצב הקיים מעלה כי עובדות סוציאליות, המשמשות כ"עיניים והאוזניים" של בית המשפט, כורעות תחת נטל תיקים בלתי אפשרי.
מצב זה מוביל לעיכובים קריטיים בכתיבת תסקירי סעד, כאשר פרק הזמן הממוצע לקבלת חוות דעת ראשונית נע בין ארבעה לשישה חודשים. עבור ילד הנמצא בסביבה פוגענית או חשוף להתנהגויות מסכנות, פרק זמן זה אינו רק עיכוב פרוצדורלי, אלא מציאות יומיומית העלולה להוביל לנזקים בלתי הפיכים.
כמענה לכשל מערכתי זה, התפתח נתיב משפטי חלופי המאפשר פנייה למומחים פרטיים לצורך כתיבת תסקירים וחוות דעת. פתרון זה מבוסס על היכולת של בעלי הדין לבקש מבית המשפט מינוי של מומחה חיצוני – פסיכולוג או עובד סוציאלי עצמאי – אשר יבחן את טובת הילד ואת כשירות ההורים בלוח זמנים מקוצר משמעותית. היתרון המרכזי במסלול זה הוא המהירות והיסודיות שניתן להקדיש למקרה ספציפי, ללא התלות בבירוקרטיה הממשלתית העמוסה.
עם זאת, פתרון זה מעלה סוגיות מורכבות של שוויון בפני החוק, שכן העלויות הכרוכות במינוי מומחה פרטי נעות בין עשרות אלפי שקלים, סכומים שאינם ברי השגה עבור כלל האוכלוסייה.
מבחינה פרוצדורלית, בתי המשפט נוטים לאשר מינוי מומחה פרטי גם ללא הסכמת שני הצדדים, במידה ומוכחת דחיפות ממשית.
במקרים בהם אחד ההורים מתנגד מטעמים כלכליים, הצד הדורש את ההתערבות עשוי ליטול על עצמו את מימון הביניים, תוך דרישה להטלת ההוצאות על הצד השני בסיום ההליך. מנגנון זה משקף את המעבר של המערכת המשפטית לגישה פרגמטית, המכירה בכך שבהיעדר משאבים ציבוריים מספקים, האופציה הפרטית הופכת לכלי חיוני להצלת ילדים ממצבי סיכון קיצוניים. כך, המערכת מנסה לאזן בין חוסר היעילות הממסדי לבין הצורך הבוער בהגנה על שלום הקטין.
עו"ד דקלה סומך קרם הינה המייסדת של משרד עורכי הדין סומך קרם – משרד בוטיק יוקרתי מהבולטים והמוערכים בתחום דיני משפחה, גירושין וירושה.
בשיתוף אימפקט שירותי הפקה
