עם אנשים וירקות – מי שמחבק מקבל

החקלאי ידיד אליאסים מאופקים החל לעבוד בחקלאות מהיום שהשתחרר מצה"ל, ומאז הוא לא רואה את עצמו בשום מקצוע אחר: "אפילו המנהל הכי חשוב בקומה ה-30 של עזריאלי מקנא בי על זה שאני כל היום באוויר הפתוח"

יוסי קושמרו, צילום: אלבום פרטי

מי אני

"שמיי ידיד אליאסים, בן 30, נשוי ואב לילדה מתוקה בשם נויה. אני גר באופקים, שבה נולדתי, ואני אוהב את המקום הזה מאוד. בכלל, אני אוהב את כל אזור הנגב, שהוא המקום הכי יפה בארץ. מהרגע שהשתחררתי מצה"ל הלכתי לעבוד בחברת מושבי הנגב. יש לנו 4,000 דונם של פרדסים ואני מנהל את הצוות בשטח".


גידולים

"אנחנו מגדלים את כל ההדרים: פומליות, קלמנטינות, תפוז אדום".

סדר יום

"אני מתחיל את היום בסביבות שש בבוקר. אני לא אוכל ארוחת בבוקר,  מסתפק בכוס נס קפה, זה מחזיק אותי עד הצהריים, אז אני אוכל ארוחה טובה. אני לא ישן בצהריים, בעבודה שלנו זה לא אפשרי. כמה עובדים? כמה שצריך. אין שעות. בחודשים ספטמבר עד מאי, שהם עיקר העבודה, אני יכול לעבוד עד שבע בערב. כמובן שלא כל היום אני עובד באותו קצב. אפשר מדי פעם לנוח קצת במשרד, אבל בעיקרון אני לא הולך הביתה עד שאחרון המכלים יצא מהשטח. אם אני חוזר מוקדם, אני יושב לארוחת ערב עם הקטנה והולך לישון בסביבות חצות".

אם לא הייתי חקלאי...

"שאלה קשה מאוד. אני לא רואה את עצמי עוסק בשום מקצוע אחר. קודם כל, אני אוהב להיות אדון לעצמי ולא שמישהו יגיד לי מה לעשות, ובעבודה הזו זה  מסתדר בול. חוץ מזה, הטבע נמצא אצלי בדם. אני אוהב להיות כל היום באוויר הפתוח ולא במקום סגור. אין כמו הטבע. כל אחד יגיד לך את זה, גם מי שעובד בקומה 30 של עזריאלי".

עונה אהובה

"העונה של הפרדסנים היא כמובן בחורף, אז אנחנו בדריכות ובעשייה. אני אוהב את העבודה בשטח וגם את העבודה מול הסוחרים, והיא מגיעה לשיא בתקופת החורף".

קורונה

"שנת הקורונה, שהשפיעה מאוד קשה על המשק, כמעט לא הורגשה אצלנו. אפשר לומר שחוץ מהעובדה שחלק מהפועלים התאילנדים סיימו את עבודתם ואחרים התעכבו בגלל הבידוד, המשכנו כרגיל. לא הייתה כניסה למשרד, קיבלנו קהל רק דרך החלון ועם מסכה. התנהלנו בזהירות, וזה הוכיח את עצמו".

פועלים

"יש לנו עשרה פועלים תאילנדים, והעבודה איתם מצוינת. הם יודעים לעבוד, הם אוהבים לעבוד והם לא מפונקים. אם לא היו לנו תאילנדים, היה לנו קשה מאוד לעבוד, כי הישראלים לא באים לחקלאות. אני לא רואה בחור ישראלי מרים כל היום תרמילים של 50 קילו תפוזים בשביל 150 שקל ביום. בהתחלה לא ידעתי כל כך איך לעבוד עם התאילנדים, כי לא הייתי רגיל אליהם, אבל עם הזמן הבנתי שהסוד הוא ללטף ולקבל. זה עובד גם עם ירקות. מה זה אומר? שבחיבוק משיגים יותר מאשר בכוח. שצריך להיות קשוב לצרכים של העובדים ולא להתעקש סתם. בימים חמים אני לא משאיר אותם בשטח עד שש בערב כדי לרסס ולכסח, אלא משחרר אותם לנוח כבר בשתיים וחצי. גם אם הפסדתי על הנייר זמן עבודה יקר, אני יודע שבמחווה הזו העליתי את המורל שלהם ואת האמון בי. אם אני ארצה אותם למחרת עד עשר בלילה, הם יבואו בכיף".

הכי אוהב בלהיות חקלאי

"זה מקצוע נהדר. אתה עובד קשה ורואה תוצאות. אתה מטפל בעץ, מרסס אותו, גוזם אותו, עוקב אחריו ובסוף הסיפוק הגדול שלך זה לראות את התוצרת. נכון שמשקיעים המון כספים בשביל לראות את התוצרת, אבל בשביל דברים טובים שווה לחכות. זה כמו לבנות בית מהיסודות, ובסוף התהליך לראות בית עומד על תלו".


הכי פחות אוהב בלהיות חקלאי

"אין דבר כזה".

טיפ

"קניית פירות היא הימור, רק החקלאים ובורא עולם מחליטים מה יש בתוך הפרי. בכל זאת, יש כמה דברים שאפשר לעשות כדי להקטין את ההימור. אם אתה יכול לטעום פרי אחד מאותה ערמה, זה עדיף. גם אם תשלם כמה שקלים, עדיף מאשר לקחת כמה קילו ולזרוק בבית. חוץ מזה, תנסו להרגיש את הפרי. אם הוא רך מדי, הוא לא טוב. אם הוא קשה ויפה – רוב הסיכויים שהוא יהיה גם טעים ובריא".

לקט ישראל

"וואו, החבר'ה הכי טובים בארץ. אנשים נחמדים מאוד, חרוצים, מנומסים, עם ערכים טובים. העבודה איתם מאוד חשובה לנו, כי גם עם הפועלים הכי חרוצים אנחנו לא יכולים להגיע למאה אחוז של ניקיון העץ. תמיד נשאר פרי על העצים, וזה לא טוב לעץ. זה כמו אישה בהיריון. היא מרגישה הקלה עצומה אחרי שהיא יולדת. ככה גם העץ: הוא חייב להיפטר מהפירות, אחרת הם יכבידו עליו והוא לא יוכל להתחזק לקראת שנה הבאה".

כדאי להכירi