בין חקלאות לציונות

בשיתוף לקט ישראל

במלחמת לבנון השנייה, כמעט לפני 20 שנה היה שארלי רביבו (55) לוחם מילואים, כחייל הוא לחם בגדוד 890 של הצנחנים. החקלאי ממושב רוויה שנמצא בסמוך לבית שאן מצא את עצמו בשבעה באוקטובר עם תחושת החמצה, שהתחלפה בידיעה שהוא עושה משהו לא פחות גדול. "עשיתי הרבה מילואים, גם במלחמת לבנון השנייה והפריע לי שבשביעי לאוקטובר אני לא יוצא להלחם. אבל אז הבנתי דבר אחד - שהתפקיד שאני עושה היום, שאני מגדל פירות וירקות ודואג לאספקה רציפה של מזון למדינת ישראל - זה לא פחות ממילואים".

גם שארלי הוא חלק ממשק משפחתי שנקרא על שם האבא 'רביבו יהודה' והוקם על ידו. יחד איתו עובדים שרלי (55) ואמיר (46) והם מגדלים בצלים (4-6 חודשים של גידול) ואבטיחים (70-100 ימי גידול). השטחים החקלאיים שלהם פרוסים באזורים שונים כמו עמק המעיינות, עמק יזרעאל ורמת הגולן. "אנחנו יותר אנשים של בצל" אומר שרלי "אנחנו מרוקאים, אוהבים אוכל מבושל ובצל משתלב טוב בכל בישול וארוחה. השטחים שלנו מתפרסים על פני 2,500 דונם, ואנחנו מגדלים בצל במשך כל השנה ואבטיח בעונה. אנחנו עובדים עכשיו על בית אריזה חדש שהוא 'המילה אחרונה', אין כמוהו בישראל מבחינה טכנולוגית. בעקבות השבעה באוקטובר והמחסור בפועלים אנחנו נסתמך גם על מכונות חדישות, מכונות שמקבלות את הבצל ממכונות אחרות ויודעות לעשות קינוב (הסרת הגבעול והעלים הפגומים) וגם להפריד את האדמה, חרטנו על דגלנו את האיכות.

לשארלי ואשתו חגית, מורה לאנגלית חמישה ילדים, הבכורה טהר (30) היא מיילדת במקצועה, אחריה  נוף (28) שהיא רופאת שיניים, וניב (23) היא סטודנטית, הבן רעי הוא כדורגלן, ורז הקטנה תלמידת תיכון. כרגע אף אחד מהילדים לא עובד איתו בעסק, אבל החתנים שלו כבר עושים צעדים ראשונים: "זה לא סוד שהגיל הממוצע של החקלאי בישראל הוא 65, מה שמוכיח שצעירים פחות מתלהבים להיכנס לתחום. מדובר במקצוע לא קל, בטח למי שמתחיל מאפס. צעיר בלי רקע שלא גדל במשפחה שיש לה משק חקלאי ואין לו רקע בתחום, הסיכוי שהוא יהיה חקלאי שואף לאפס ואצל הרבה חקלאים גם דור ההמשך לא ממשיך בחקלאות. צריך לשכנע אנשים צעירים להגיע לתחום. יש כאן הרבה מורכבות, הרבה שעות עבודה והרבה אי וודאות. חשוב לי להגיד שזו לא בכיינות, אנחנו מתפרנסים בכבוד ואני לא מתלונן, אבל חקלאות היא דבר מורכב. אנחנו מושפעים גם מיוקר המחייה וגם צריכים להתמודד עם ייבוא ארצה של פירות וירקות שהם זולים יותר כי כוח האדם והמים במדינות אחרות יותר זול.

לדוגמא: בצל עולה לגדל בישראל בערך שני שקלים לקילו, אבל אפשר לייבא אותו ב- 1.20 שקלים, במילים אחרות לא כדאי לגדל בישראל. לכן המדינה צריכה לשים דגש על עניין החקלאות הישראלית אם היא רוצה שהיא תישמר כי ראינו שבעתות משבר אנחנו חייבים לדאוג רק לעצמנו. לא סתם משרד החקלאות שינה את השם שלו למשרד החקלאות וביטחון המזון".

הביטחון התזונתי הוא נושא קרוב לליבו, כמי שגדל בפריפריה חשובה לו גם הקהילה, והמשק המשפחתי תורם את העודפים ל'לקט ישראל': "את הירקות שנשארים אנחנו מעבירים ל'לקט ישראל' ויודעים שמשם הירקות מגיעים לעמותות ומשפחות נזקקות. נתינה לא מתאפשרת לכל אחד, וברוך השם, אנחנו בצד שנותן - עבורנו זו זכות. כשאתה נותן את הירק ואתה יודע שהוא מגיע לאנשים שנזקקים ויכול להיות שזה מה שיש להם בצלחת באותו יום. בעיני, 'לקט ישראל' הוא הצינור שבעזרתו אנחנו מגיעים לאנשים האלה וזו זכות גדולה לעבוד איתם, זכות גדולה שאנחנו יכולים לתת. כדי שהמיזם ימשיך להתקיים אנחנו כחקלאים צריכים לשמור על החקלאות הישראלית, זה גם שמירה על אדמה, וזה גם הביטחון התזונתי שאנחנו מספקים".

שארלי הוא חקלאי בנשמה, כשהוא מסתכל הוא מתרפק על ההישגים, אבל גם חושש מהבאות: "כשאני  מסתכל היום שלושים שנה לאחור, אני בהחלט יכול להיות גאה על הדרך שעשינו בתחום החקלאות. אני מאמין בחקלאות הישראלית. אנחנו מעסיקים גם עובדים תאילנדים, וגם עובדים ישראלים. אנחנו מקבלים מתנדבים צעירים, חבר'ה מכיתה ט' עד יב' שעושים ציונות ובאים לעבוד מהבוקר עד הצהריים, יוצאים להפסקה וממשיכים ללימודים. הם נותנים עבודה בלתי רגילה, מדויקת איכותית ויעילה. אני חושב שהדרגים שמעלינו, הפוליטיקאים צריכים לרדת לקרקע, להתייעץ איתנו, להיות קשובים – אחרת, אני די סקפטי לגבי עתיד החקלאות הישראלית. ה-7 באוקטובר פקח את העיניים להרבה אנשים שהבינו שאנחנו צריכים את הגידולים של מדינת ישראל במדינת ישראל".

בשיתוף לקט ישראל