בשיתוף לקט ישראל
אישה שברגע שרואים אותה, מיד נשבים בקסמיה. חלוצה אמתית שאומנם נולדה במרוקו אך עלתה לארץ בגיל חצי שנה ועבדה את האדמה הישראלית כל חייה וזה מה שהיא מתכוונת לעשות עד שהגוף יגיד לה די. עבור יפה, השום הישראלי הבריא והטעים אותו היא מגדלת במשק "מטר לברכה" הוא לא פחות מזר פרחים.
"הייתה לנו תקופה שהיינו הכי גדולים בארץ בגידול שום" היא נזכרת בערגה "אבל בגלל שהשום הסיני מגיע לארץ בלי מכס אז כמות מגדלי השום בארץ ירדה משמעותית. אבל השום הישראלי הוא ללא ספק יותר טעים ויותר בריא. זה הוכח מדעית, יצרו איתי קשר ממכון ויצמן, ואמרו לי - השום שלך הוא עם הרכיבים התזונתיים הכי גבוהים בארץ ובכלל השום הישראלי הוא הכי גבוה ובעל הערכים התזונתיים הכי גבוהים שלו בכל העולם. יש לנו ארץ זבת חלב, אנחנו מגדלים לא רק שום אלא גם בצל, קישואים ואפילו מלון מתוק וטעים ומוכרים לשווקים סיטונאיים – אבל בעיני אין על השום. השום גדל פעם בשנה, זורעים בספטמבר וקוטפים בפסח כשכל כמה שנים צריך להחליף את האדמה עליה הוא גדל. אנחנו אוכלים הרבה שום, בכל דבר הוא מוסיף טעם. יש לי קובה שאני עושה עם שום ירוק ונענע – משתמשים בשום כשהוא עדיין ירוק איך כשקוטפים אותו ויש לו מרקם מיוחד – עושים את זה בתקופה של פסח כשהשום עדיין ירוק וזה יוצא משהו מטורף".
משפחתה של יפה עלתה לישראל ב- 1956 והשתכנו במושב תִּירוֹשׁ, מושב של "הפועל המזרחי" (בעל צביון דתי) בין קריית מלאכי לבית שמש. אבא שלה, אליהו, היה חקלאי והיא כנערה הייתה מסייעת לו. "אבא שלי ז"ל היה מספר שכשהם הגיעו היו סביב הבית כל כך הרבה קוצים שהוא לא יכול היה להיכנס בדלת – אבל הם עיבדו את האדמה בידיים ועם כלים פשוטים. כשהייתי בת 20 למדתי בסמינר למורות, הספקתי ללמד שנה אחת אבל אז הכרתי את בעלי, יעקב (76), והחלטנו להתחתן. במקור הוא תל אביבי. הכרתי אותו כשלהוריו הייתה חנות ירקות והוא הגיע למושב כדי לקחת שום ולמכור אותו בחנות. אחרי שהתחתנו נולדו הילדים ונשארתי בבית לגדל אותם, כשהם גדלו הצטרפתי אליו בעסק. יש לנו שלושה ילדים, אבל הם לא המשיכו איתנו בעסק, הם הלכו לכיוונים אחרים ואני תמכתי בהם ללמוד ולהתפתח כי להיות חקלאי דבר קשה. רציתי שיבחרו בדרך אחרת. חקלאות זו עבודה שאתה צריך להיות בה 24 שעות על המשמר. יש הרבה חוסר ודאות לגבי התוצרת שמושפעת מהגשם, מהשמש, מידיים עובדות. אתה מגדל ואתה לא יודע אם תרוויח או תפסיד, בטח היום כשהיבוא חוגג בכל ענפי החקלאות. אני רוצה ומקווה שכל התוצרת של הארץ תגיע לצלחת של הישראלים ולא להביא מירדן או מטורקיה ולהעניק פרנסה לחקלאים הישראלים. אני לא יכולה להשתנות, עבורי כבר מאוחר מדי, אבל הילדים הלכו לכיוונים אחרים ונשארנו בעסק רק יעקב, אני והעובדים הזרים. אנחנו עובדים לאט-לאט, עובדים בשביל הכיף. אני אומרת לילדים לפעמים 'אני רוצה לסגור את העסק' והם אומרים לי - ומה אבא יעשה? הוא לא ימצא את עצמו. ואנחנו עובדים, מתגלגלים עד שהגוף יגיד שהגיע הזמן להפסיק".
העדפתי לתרום ולא להשמיד – שמישהו ייהנה מזה
כמו כל ענף החקלאות גם הם נפגעו בבוקר השחור של שמחת תורה: "בשבעה באוקטובר הייתה לנו קבוצה של תאילנדים שפתאום "התחילו לברוח", במקום עשרה עובדים נשארנו עם חמישה עובדים שהחזקנו אותם בשיניים כדי שיישארו והוספנו להם עוד כסף כל חודש, חששנו שהענף יתמוטט. זה היה מאוד קשה, אבל אז הגיעו המתנדבים, וראיתי איזה עם נפלא יש לנו, עזרו לנו מכל הקבוצות והמגזרים. 'לקט ישראל' נתנו יד ושלחו לנו קבוצות של מתנדבים. זה חימם את הלב שמישהו עוזר לך וחושב עליך. המעשה של 'לקט ישראל' הביא את יפה להחזיר טובה תחת טובה. את עודפי הגידולים היא החליטה לתרום: "במהלך השנה האחרונה היו עודפים, אז יצרתי קשר עם 'לקט ישראל' והעברתי אליהם את התוצרת של הקישואים, הבצל והשום. בכל פעם במקום לזרוק או להשמיד העדפתי להעניק את השארית עבור אחרים. זה עשה לי טוב שהתוצרת שלנו לא הולכת לאיבוד ומישהו נהנה ממנה, שזה באמת עוזר לאחרים. אני חושבת שזו מצווה שכל יהודי וישראלי שיש להם לתת צריכים לעשות ולהעניק, לי זה עושה טוב".
בשיתוף לקט ישראל
