ירקות קטנים – מעשה גדול

בשיתוף לקט ישראל

אוהד מלכה (51) כמו לא מעט חקלאים אוהב לדבר עם האדמה, הוא עשה את זה עוד כילד כשגדל במושב שְׂדֵה יִצְחָק שבאזור השרון, דרומית-מזרחית לחדרה. את המשק שלהם 'משק מלכה', הקימו ופיתחו ההורים דינה ויצחק, שלושת הבנים שלהם, אלמוג (53), אוהד והראל (39) ממשיכים את דרכם בעסק המשפחתי ואילו האחיות דקלה וקורל הלכו לכוונים אחרים. כשמבקרים במשק קשה שלא להתרשם מהחממות הגדולות, הירוקות ובתוכן שיחים עם ירקות קטנים צבעוניים וטעימים.

"אני כל הזמן אומר לאדמה - אל תאכזבי אותי ותדעי להביא את התוצרת, בסוף עובדים בשיתוף פעולה" הוא מחייך. "אנחנו משק חקלאי שמגדל בעיקר ירקות ומתמחים בירקות מיני, כך שלצד מלפפונים ועגבניות אנחנו מגדלים גם עגבניות שרי, מלפפוני בייבי ומיני פלפלים. בנוסף, אנחנו מגדלים גם פרחים - כמו ליזיאנטוס, נוריות, נס חלב, כל פרח גדל בעונה שלו. בכל יום שישי אני מביא פרחים הביתה, הם מכניסים את השבת בצורה היפה ביותר, מעניקים תחושה של חגיגיות ויש בזה גם הרבה גאווה שאתה מביא הביתה משהו מהמשק שלך"

תמונות הילדות המעט דהויות מעידות על ילדות שמחה במרחבים של המושב, של טבע בלתי נגמר מרבדי דשא ובעלי חיים. בחיוך מבויש הוא מספר: "בתור ילד מאוד אהבתי לגדול בתוך מושב. גם אם זה אומר לקום בבוקר לחליבה. אני זוכר שחיכיתי שיגיעו תקופות של קציר או של עבודות טרקטור וכילד בן 13 אהבתי מאוד לנהוג בטרקטור. אבא והעובדים היו אוספים את חבילות החציר לעגלה, ואני הייתי יושב על הכיסא, מתלהב להחזיק את ההגה ולנסוע לאט. במשק הייתה מעין תעלה ובכל פעם שעמדתי להתקרב אליה אבא שלי קפץ לטרקטור ועזר לי לסובב את ההגה כדי שחלילה לא יקרה משהו והטרקטור ייפול לתעלה".

קשה להישאר אדיש לאנרגיות שאוהד מקרין, כשהוא מדבר רואים שערכי הציונות ואהבת הארץ אוחזים בו. על כן, לא מפתיע לגלות את מפעל הנתינה שלו ושל המשק המשפחתי. כבר עשור מתקיים שיתוף פעולה הדוק עם “לקט ישראל”, בכל פעם שהוא והעובדים מסיימים לקטוף את החלק הארי של הירקות מגיעים המתנדבים של 'לקט ישראל' ומבצעים קטיף של הירקות שנותרו – לא מדובר בשאריות או בירקות מקולקלים אלא בירקות טובים למאכל: "כשמסיימים לקטוף את הירקות בשטח מסוים נותר בו הרבה פעמים המון-המון פרי, זה קורה כי לפעמים המחיר לא שווה את הקטיף או שהאיכות או הנראות נמוכה מהרף שהצבנו לעצמנו – אבל עדיין ראוי למאכל. כדי להתחיל שתילה צריך לנקות את השטח, אז אנחנו יוצרים קשר עם 'לקט ישראל', הפועלים מגיעים וקוטפים את כל שאר הירקות והפירות. זה מצב שכולם מרווחים, הם חוסכים לנו המון מצד אחד ונהנים מהתוצרת מצד שני. היבול שנאסף בשטח נלקח למחסני העמותה ומשם מועבר לנזקקים. אתה יודע שעשית משהו מאוד מאוד משמעותי, אתה תרמת תרומה גדולה לאנשים שזקוקים לזה, ואני חושב שמדובר בפרויקט אדיר. השותפות עם לקט מעניקה לנו סיפוק ענק, אתה גם נותן מתנה ועושה מצווה גדולה. אני תמיד מסביר לילדים שלי שצריך להעריך כל דבר גם ירק או פרי שנראים פחות טוב כי יש אנשים שזה עבורם עולם ומלואו".

שבעה באוקטובר קצת אחרת

ה-7 באוקטובר תפס את בני המשפחה כשהמשק בשיא העבודה. בניגוד לישובים צמודי הגדר בישובי עוטף עזה וישובי קו העימות בצפון, המשק המשפחתי נמצא במרכז הארץ – מה שאפשר להם להמשיך לעבוד. אלא, שהם מצאו עצמם בלי ידיים עובדות: "השטחים היו מוכנים לקטיף, היינו אמורים להתחיל לקטוף והיה הלם מוחלט ודאגה. לא ידענו בכלל מה יהיה, מי ירצה את התוצרת שלנו, או מה יהיה עם העובדים. העובדים הפלסטינאים כבר לא יוכלו להישאר פה, וגם העובדים הזרים היו מבולבלים מאוד. הבנו שאם הם עוזבים – אז אנחנו בבעיה, חששנו שנצטרך לעשות סטופ ולעצור למשך תקופה את כל הגידול ואת כל מה ששתלנו והכל פשוט ילך לאיבוד. מצד שני, כחקלאים שמגדלים במרכז הרגשנו אחריות מאוד גדולה. הבנו שאנחנו אלה שיכולים לתת מענה למחסור בסחורה שמגיעה מהדרום. לתת מענה למדינה, לשמור על ביטחון תזונתי, להמשך לספק פירות וירקות כי הרבה חקלאים היו באמת במצוקה, בבעיה".

"התקשרו אלינו קבוצות שאמרו 'אנחנו מוכנים לבוא ולעזור'. הגיעו לכאן אנשים שעובדים בהייטק ובעבודות משרדיות, הפשילו שרוולים והכל כדי לעבוד בחקלאות. אני יודע שהיה להם קשה - אבל ראית את הישראלי היפה שבאמת רוצה לעזור ולא בשביל לקבל תמורה. אחת הקבוצות שהגיעה לכאן הייתה מורכבת מצעירים של מכינה קדם-צבאית של אנשים עם מוגבלויות. אני חושב שזה העניק להם יכולת להגשים את עצמם והמון ביטחון. עבורי מדובר בסיפוק אדיר לראות את החבר'ה האלה מסיימים יום עבודה מחויכים, והביטחון שלהם פשוט עלה לגבהים אחרים, וזה סיפוק אדיר".

בשיתוף לקט ישראל