"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

ירקות קטנים – מעשה גדול

"אני אומר לאדמה - אל תאכזבי אותי" • הילד שגדל לתוך המשק החקלאי מספר על ערכי הציונות ואהבת הארץ שנטועים בו כל-כך חזק • סיפורו של אוהד מלכה | פרויקט מיוחד

,עודכן
0השמעה

בשיתוף לקט ישראל

אוהד מלכה (51) כמו לא מעט חקלאים אוהב לדבר עם האדמה, הוא עשה את זה עוד כילד כשגדל במושב שְׂדֵה יִצְחָק שבאזור השרון, דרומית-מזרחית לחדרה. את המשק שלהם 'משק מלכה', הקימו ופיתחו ההורים דינה ויצחק, שלושת הבנים שלהם, אלמוג (53), אוהד והראל (39) ממשיכים את דרכם בעסק המשפחתי ואילו האחיות דקלה וקורל הלכו לכוונים אחרים. כשמבקרים במשק קשה שלא להתרשם מהחממות הגדולות, הירוקות ובתוכן שיחים עם ירקות קטנים צבעוניים וטעימים.

"אני כל הזמן אומר לאדמה - אל תאכזבי אותי ותדעי להביא את התוצרת, בסוף עובדים בשיתוף פעולה" הוא מחייך. "אנחנו משק חקלאי שמגדל בעיקר ירקות ומתמחים בירקות מיני, כך שלצד מלפפונים ועגבניות אנחנו מגדלים גם עגבניות שרי, מלפפוני בייבי ומיני פלפלים. בנוסף, אנחנו מגדלים גם פרחים - כמו ליזיאנטוס, נוריות, נס חלב, כל פרח גדל בעונה שלו. בכל יום שישי אני מביא פרחים הביתה, הם מכניסים את השבת בצורה היפה ביותר, מעניקים תחושה של חגיגיות ויש בזה גם הרבה גאווה שאתה מביא הביתה משהו מהמשק שלך"

עגבניות שרי,צילום: מיכאל פסטריאייב

תמונות הילדות המעט דהויות מעידות על ילדות שמחה במרחבים של המושב, של טבע בלתי נגמר מרבדי דשא ובעלי חיים. בחיוך מבויש הוא מספר: "בתור ילד מאוד אהבתי לגדול בתוך מושב. גם אם זה אומר לקום בבוקר לחליבה. אני זוכר שחיכיתי שיגיעו תקופות של קציר או של עבודות טרקטור וכילד בן 13 אהבתי מאוד לנהוג בטרקטור. אבא והעובדים היו אוספים את חבילות החציר לעגלה, ואני הייתי יושב על הכיסא, מתלהב להחזיק את ההגה ולנסוע לאט. במשק הייתה מעין תעלה ובכל פעם שעמדתי להתקרב אליה אבא שלי קפץ לטרקטור ועזר לי לסובב את ההגה כדי שחלילה לא יקרה משהו והטרקטור ייפול לתעלה".

אוהד מלכה,צילום: מיכאל פסטריאייב

קשה להישאר אדיש לאנרגיות שאוהד מקרין, כשהוא מדבר רואים שערכי הציונות ואהבת הארץ אוחזים בו. על כן, לא מפתיע לגלות את מפעל הנתינה שלו ושל המשק המשפחתי. כבר עשור מתקיים שיתוף פעולה הדוק עם “לקט ישראל”, בכל פעם שהוא והעובדים מסיימים לקטוף את החלק הארי של הירקות מגיעים המתנדבים של 'לקט ישראל' ומבצעים קטיף של הירקות שנותרו – לא מדובר בשאריות או בירקות מקולקלים אלא בירקות טובים למאכל: "כשמסיימים לקטוף את הירקות בשטח מסוים נותר בו הרבה פעמים המון-המון פרי, זה קורה כי לפעמים המחיר לא שווה את הקטיף או שהאיכות או הנראות נמוכה מהרף שהצבנו לעצמנו – אבל עדיין ראוי למאכל. כדי להתחיל שתילה צריך לנקות את השטח, אז אנחנו יוצרים קשר עם 'לקט ישראל', הפועלים מגיעים וקוטפים את כל שאר הירקות והפירות. זה מצב שכולם מרווחים, הם חוסכים לנו המון מצד אחד ונהנים מהתוצרת מצד שני. היבול שנאסף בשטח נלקח למחסני העמותה ומשם מועבר לנזקקים. אתה יודע שעשית משהו מאוד מאוד משמעותי, אתה תרמת תרומה גדולה לאנשים שזקוקים לזה, ואני חושב שמדובר בפרויקט אדיר. השותפות עם לקט מעניקה לנו סיפוק ענק, אתה גם נותן מתנה ועושה מצווה גדולה. אני תמיד מסביר לילדים שלי שצריך להעריך כל דבר גם ירק או פרי שנראים פחות טוב כי יש אנשים שזה עבורם עולם ומלואו".

איסוף הירקות מהמשק,צילום: מיכאל פסטריאייב

שבעה באוקטובר קצת אחרת

ה-7 באוקטובר תפס את בני המשפחה כשהמשק בשיא העבודה. בניגוד לישובים צמודי הגדר בישובי עוטף עזה וישובי קו העימות בצפון, המשק המשפחתי נמצא במרכז הארץ – מה שאפשר להם להמשיך לעבוד. אלא, שהם מצאו עצמם בלי ידיים עובדות: "השטחים היו מוכנים לקטיף, היינו אמורים להתחיל לקטוף והיה הלם מוחלט ודאגה. לא ידענו בכלל מה יהיה, מי ירצה את התוצרת שלנו, או מה יהיה עם העובדים. העובדים הפלסטינאים כבר לא יוכלו להישאר פה, וגם העובדים הזרים היו מבולבלים מאוד. הבנו שאם הם עוזבים – אז אנחנו בבעיה, חששנו שנצטרך לעשות סטופ ולעצור למשך תקופה את כל הגידול ואת כל מה ששתלנו והכל פשוט ילך לאיבוד. מצד שני, כחקלאים שמגדלים במרכז הרגשנו אחריות מאוד גדולה. הבנו שאנחנו אלה שיכולים לתת מענה למחסור בסחורה שמגיעה מהדרום. לתת מענה למדינה, לשמור על ביטחון תזונתי, להמשך לספק פירות וירקות כי הרבה חקלאים היו באמת במצוקה, בבעיה".

"התקשרו אלינו קבוצות שאמרו 'אנחנו מוכנים לבוא ולעזור'. הגיעו לכאן אנשים שעובדים בהייטק ובעבודות משרדיות, הפשילו שרוולים והכל כדי לעבוד בחקלאות. אני יודע שהיה להם קשה - אבל ראית את הישראלי היפה שבאמת רוצה לעזור ולא בשביל לקבל תמורה. אחת הקבוצות שהגיעה לכאן הייתה מורכבת מצעירים של מכינה קדם-צבאית של אנשים עם מוגבלויות. אני חושב שזה העניק להם יכולת להגשים את עצמם והמון ביטחון. עבורי מדובר בסיפוק אדיר לראות את החבר'ה האלה מסיימים יום עבודה מחויכים, והביטחון שלהם פשוט עלה לגבהים אחרים, וזה סיפוק אדיר".

בשיתוף לקט ישראל

כדאילהכיר