חופש הביטוי כערך עליון או חופש הביזוי כתחליף לרשויות אכיפת החוק?

בשיתוף אימפקט שירותי הפקה

גורלות נחרצים בערוצי התקשורת:

על כך שכיום גורלות נחרצים בערוצי התקשורת, קשה לחלוק. עקרון הסוביודיצה הפך חסר חשיבות. וכאשר נודע בתקשורת על חשד "מעניין" לפלילים, משפט השדה מתחיל.

למרות שהדברים ברורים, ראוי לטעמנו לעצור ולחשוב על חומרת העניין, ולהפנים כי ישנו מתח בין חופש הביטוי לבין הזכות להליך הוגן. במה מדובר?

בכנות, אין מי שקורא את השורות הללו ויסכים שגורלו – או גורל יקיריו – ייחרץ במשפט שדה תקשורתי. הרי גם אם ההנחה לפיה "אין עשן בלי אש" מהדהדת אצל כולנו, אנו מוכרחים, כחלק מהחיים בשדה הדמוקרטי, להאמין כי כל אדם חף מפשע עד שהוכחה אשמתו. וכל אחת ואחד יכולים לחשוב על מקרה מצער אחד לפחות בו אדם נקלע להליך פלילי, כאשר הוא חף מכל אשמה.

כעת, יש לחשוב על מצב הדברים הבא: כנגד אישה צעירה, מורה, הוגשה תלונה בידי תלמיד תיכון. האחרון התלונן על כך שמערכת היחסים הפכה מינית וחצתה את גבולות המותר. הרגישות ברורה. ברור כי אם יש צדק בתלונת התלמיד, המורה צריכה לסיים את תפקידיה במערכת. בעבור חלק בלתי מבוטל מערוצי התקשורת, די בכך כדי לפרסם את תצלומה של המורה המדוברת, לחבר בינה לבין הטרדה מינית של קטין, ולנתח את המשמעויות המשפטיות של מערכת היחסים.

אך מי מהקוראים יודע בוודאות מהם גבולות המותר, מבחינת הדין הפלילי, במערכת יחסים כזו? ומי בכלל יודע מה התרחש בינה לבינו?

איננו מתכוונים, במאמר קצר זה, לעסוק בגבולות המותר במערכת יחסים בין תלמיד למורתו; וזה אף לא תחום עיסוקנו במשרדעורכי דין בן קרפל ושות'. אך אנו משוכנעים כי אדם הסביר שאינו משפטן, אינו בקיא בגבולות המותר והאסור במערכת יחסים כזו. וכך גם משוכנעים כי די במה שנכתב בפסקה הקודמת, כדי לגרום לכל אדם לגבש דעה שלילית בנוגע לאותה מורה דמיונית. הרי אין עשן בלי אש, ומדוע שתלמיד יתלונן כך?

ובכן, לעיתים יש עשן בלי אש. אחרת, כנגד כל חשוד היה מוגש כתב אישום (מה שרחוק מאוד מן המציאות), וכל כתב אישום היה מסתיים בהרשעה מבלי לשנות מכתב האישום (גם כן, רחוק מן המציאות).

היכן הבעיה?

במצב דברים בו מתנהל משפט שדה שכזה, נוצרות מספר בעיות:(א)המורה החשודה, אינה יכולה באמת להגיב בצורה מלאה; הן משום שזכויותיו של קטין על הפרק, והן משום שכל תגובה מצדה עלולה לפגוע בהגנתה בהליך הפלילי.(ב)גם שופטים, למרות שכולם אובייקטיבים ונטולי כל פניות, חשופים לתקשורת. זו דרכו של עולם. וקשה לבטל את האפשרות שגם הטהור שבטהורים, יושפע – גם אם בתת-המודע – מחשיפתו לתקשורת. וכך, נפגעת קשות זכותה של המורה להליך הוגן. כבודה מרוסק, היא מאבדת שליטה על סיפור חייה, ותוך כדי הכאוס היא צריכה להתמודד עם איתני ההליך הפלילי.

על כך שסיטואציה כאוטית כזו יכולה להוביל חף מפשע להודות באשמה (קל וחומר באשמה "מופחתת" בהסדר טיעון) – מיותר להרחיב. אך ניגש דווקא לסיטואציה ה"שמחה" בעבור המורה: למרות הכל, היא זוכתה. זיכוי מלא ומהדהד.

כעת נחשוב שטב: מה יועיל לאותה מורה זיכוי, אם גורלה כבר נחרץ בערוצי התקשורת? שום זיכוי לא יבטל את הכתם התדמיתי בעברה.

האם המחוקק כיוון להתרת דמם של חשודים? ומה ניתן לעשות בנדון?

המפורט עד כה רחוק מלמצות את הדיון. אך ייאמר: לא לכך התכוון המחוקק. ישנן אינדיקציות רבות לכך בחקיקה. וכן, מותר אמנם לפרסם שם של חשודה או חשוד; אך לא לפני שחלפו 48 שעות ונתנה האפשרות לפנות אל בית המשפט כדי לאסור את פרסום השם. ושוב: מותר – בראי הדין הפלילי - לפרסם שם של חשוד, ולציין את החשד. אך בין זה לבין היתר לנהל משפט שדה בתקשורת, המרחק רב.

דוגמה מעניינת לכוונת המחוקק ניתן למצוא בהוראת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. בכמה מילים: סעיף 15 מונה שורה של נסיבות המשקפות ערכים ראויים להגנה בעיני המחוקק; ובהתקיים אחת מהן, וכל זמן שמדובר בפרסום שהופץ בתום לב, מי שהפיץ את הפרסום – גם אם הוא קולע להגדרת "לשון הרע" – יזכה להגנה. אילו נסיבות? למשל: הגנה על עניינים אישיים וכשרים, הבעת דעה על עניינים ציבוריים ועוד. למידע נוסף על עילות התביעה לפי החוק קראו עלעוולת לשון הרע לפי החוק.

אחת הנסיבות המוכרות קבועה בסעיף 15(8), המגן על מי שהגיש תלונה לרשות מוסמכת (למשל משטרה) בתום לב. כלומר: המחוקק התכוון להגן על מי שניגש להגיש תלונה במשטרה בתום לב. אך באותו סעיף ממש, ראה המחוקק לקבוע כך: "ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תוכנה". לכן ברור לגמרי שהעניין נלקח בחשבון, והוחלט: תוענק רחבה על עצם הגשת תלונה, ולא תוענק אפריורית הגנה כדי שינוהל משפט שדה.

ובנוגע לשאלה החשובה מה ניתן לעשות בנדון, נספר כי מידי יום אנו מוצאים עצמנו מול בני-אדם שחשים שעולמם חרב עליהם. ובצדק. לא תמיד נכון או ניתן לרתום את כוחו של המשפט האזרחי כדי להתמודד עם העוול הנורא. אך תמיד ניתן להביט בדברים בעיניים בוחנות, ולשלב באסטרטגיה הכוללת של ניהול המשבר, גם שימוש במשפט האזרחי.

ובנוגע לערוצי התקשורת, ניתן רק לקוות שיינתן הכבוד הראוי לרשויות אכיפת החוק. ולא ייעשה שימוש בחופש הביזוי – בכסות של זכויות אדם נעלות – כדי להחליף את פועלן של רשויות אכיפת החוק. שכן אין מי שחסין לגמרי מפני סיטואציה דומה.

בשיתוף אימפקט שירותי הפקה